סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

בדרך כלל ביום חמישי בבוקר אני מפרסם סיפור משעשע לקראת סוף השבוע, אבל כמובן שלא אעשה זאת ביום  הזכרון לשואה ולגבורה.

לעיתים אני מפרסם כמה מחשבות ליום הזה. היום החלטתי לכתוב כמה מילים על סבי –אברהם צ'סלה ז"ל שהיה אביה של אמי (גם היא כבר לא בין החיים לצערי).

סבי לא היה שורד שואה, לא ניצול שואה ולא פליט שואה. הוא נולד בוילנה שבליטא בשנת 1904 ובגיל 20 החליט (בחוכמה רבה….) לעלות לארץ. 

בתמונה הבאה שצולמה ב-1929 רואים אותו לבוש חליפה יפה (האיכות של התמונה לא מדהימה, אבל החליפה אמורה להיות יפה):

סבי לא לבש חליפות בחיי היום יום שלו. הוא היה "חלוץ" – פועל חקלאי שנדד ממקום למקום בארץ בעקבות העבודה עד שהתיישב ברמת גן והפך לנגר (כנראה בעקבות אביו).

החיים שלו בארץ היו מן הסתם לא קלים והוריו לא היו מאושרים מכך שעזב את ליטא הבטוחה והמשגשגת והגיע לפלסטינה המפגרת.  כשהגיעה שנת 1929 עם מאורעות תרפ"ט הם מן הסתם נלחצו עוד יותר והפעילו לחץ על סבי שיחזור הביתה.

הוא לא רצה לחזור… וכדי להדגים כמה טוב לו בארץ הוא הצטלם בחליפה יפה (שאולי שכר לצורך הצילום, או קיבל מהצלם בהשאלה) ושלח להוריו את התמונה. כך לפחות מספרת האגדה במשפחה שלנו.

אני לא בטוח שהסיפור נכון, אבל בהחלט יכול להבין את ההורים שדואגים לבנם אפילו שהוא כבר מעל גיל 20 (במיוחד היום כשגם לי יש ילדים בני יותר מ-20) ויודע בוודאות שסבא שלי נשאר בארץ, פגש את סבתא שלי, הם התחתנו והולידו את אמי שילדה אותי.

ולכן אני חי.

אבל המשפחה של סבא…  היו לו כמה אחים ואחיות, חלקם נשואים עם ילדים ולמעט אח אחד שהצליח בצרוף מקרים מוזר להישאר בחיים, כולם נרצחו ע"י הנאצים.

אספר בקצרה גם את סיפורו של אותו אח שניצל – מקס, דודה של אמי – בתחילת מלחמת העולם השנייה הרוסים כבשו את וילנה.  מקס היה קומוניסט פעיל ובאופן אבסורדי הרוסים לא אהבו את העובדה הזאת והגלו אותו לסיביר. כך קרה שבזמן שהנאצים כבשו את וילנה מקס היה רחוק מאוד משם. לא בתנאים טובים, אבל בחיים. מאוחר יותר הוא הצטרף לצבא אנדרס וכשהצבא הגיע לארץ הוא ערק ממנו ונשאר כאן. (החלק הקטן הזה בסיפורו של מקס מזכיר חלק דומה בסיפור חייו של מנחם בגין).

יש לי מוסר השכל קטן מהסיפור הזה (של סבא שלי, לא של אחיו): ישראל היא מקום טוב ליהודים…

והרשומה המומלצת היא –  יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב – בבלוג של עננת

20 תגובות על ״סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל״

  1. מי שהבינו שצריך לברוח מאירופה היו כל כך מעטים, והתגובה הנורמלית לכך הייתה 'אבל מה פתאום, הרי בטוח כאן', ואני מבינה את התגובה, מן הסתם הייתי מגיבה אותו דבר. יש דברים שפשוט אי אפשר לדמיין מראש:(
    שורה תחתונה: מזל שהוא ברח משם מבעוד מועד.

    1. אני מניח שזה באמת כך. קשה לקום ולעזוב את החיים הרגילים שלך אל הלא נודע.
      בהחלט היה לו מזל (אבל הוא עלה לארץ ב-1924 – מן הסתם לא בגללה סכנות בליטא אלא בגלל ציונות)

      תודה לך

  2. מסתבר שהחיים הם אוסף של בחירות ושל צירופי מקרים. לא ניתן באמת לדעת בזמן אמת מה תהיינה תוצאות הבחירה בדיעבד. מה שבטוח הוא שישראל היא מקום שבו היהודים לקחו וקיבלו על עצמם את האחריות על גורלם, לטוב ולרע. ולכן כאן מקומם גם אם לעיתים גם כאן נהרגים או נפגעים. זה הבית, וזה שלנו. יהי זכר הנרצחים ברוך וגם זכר השורדים שכבר לא איתנו, ובריאות ורווחה שלמות לשורדים שעדיין בינינו.

    1. ממש לגמרי כך. אני שמע לא מעט סיפורים על מקריות שכזאת.
      אני מסכים אתך שישראל היא הבית שלנו, אבל בהחלט ממליץ לאנשים להתנסות גם בחיים מחוצה לה…
      תודה לך

  3. גם אימא של זוגתי "בילתה" את המלחמה במחנה עבודות פרך בסיביר, משום שכרבים אחרים כמותה נחשבה למרגלת פוטנציאלית.
    יהי זכרם של הנרצחים ברוך

  4. בזמנו היה בטוח להיות בארץ. היום אני בכלל לא בטוחה בזה.
    לנו, בני דורי שחיים עכשיו פה, היה מזל לחיות במקום שבו אפשר לגדול מבלי לחוות שנאת יהודים. אנחנו בני מזל.

    1. האמת שאף פעם לא היה ממש בטוח להיות בארץ. או בכל מקום בעולם… באופן אישי אסון יכול להכות בנו בכל מקום. באופן קולקטיבי, בארץ בטוח יותר להיות יהודי.
      תודה לך

  5. כל פעם אני נדהם מחדש לראות כמה צורות אפשריות של מוות יש – וכמה הוא יכול להיות בלתי צפוי ובלתי הגיוני.

    לאחרונה זה קרה שוב:

    https://www.ynet.co.il/news/article/sju1fi0v5

    ולפני זמן מה:

    https://www.ynet.co.il/news/article/h1iuzbl11y

    צורות מוות כאלה משאירות אותי המום. אנשים נמצאים, לכאורה, במקום הכי בטוח בעולם – והם מתים בפתאומיות קטלנית ואלימה.
    מבחינת ההגיון הקר, אנחנו יודעים שדברים כאלו קורים.
    אבל כשאני צופה בסרט, רואה את הדקל קורס על האישה שמטיילת בטיילת של טבריה, הורג אותה בשבריר שניה, היא אפילו לא יודעת מה קרה לה – אני בכל זאת נותר פעור פה.

    אז אם אני נדהם מול מקרים כאלו – מה יש להגיד על השואה?
    שישה מיליון אנשים, שמתו כולם באכזריות בלתי נתפסת, ללא עוול בכפם – מול עולם דומם ואדיש.
    "אדיש", במקרה הטוב – כי בפועל רבים מאזרחי העולם עזרו לנאצים וסייעו בידם לטבוח ביהודים.
    השואה היא אירוע גדול מדי, בלתי נתפס מדי.
    אנחנו לא באמת מצליחים לקלוט את האירוע. לא באמת.

  6. אתה צודק שהמוות יכול לתפוס אותנו במפתיע בכל מקום ובכל זמן. בשואה זה היה מאורגן בצורה מצמררת ביעילותה. לגמרי בלתי נתפס.

    תודה

  7. סיפור מרתק . מעניין מאוד . סבא שלי, אבא של אמא שלי, נולד ב 1923 ז"ל, ועלה ארצה מטריפולי עם משפחתו ב 1947. היום היתה לו אזכרה, 17 שנים.
    סיפור חיים מרתק. האם הכרת אותו? באיזה גיל ושנה נפטר? , אלון. אני לא מצליח לראות תגובות על התגובה שלי, אשמח למייל :
    Alon_Arad@hotmail.com

    1. סבא שלי נפטר כשהייתי בן 4, בשנת 1971. אני כמעט לא זוכר אותו כלל… אשלח לך גם מייל. מוזר שאתה לא רואה תגובות.
      תודה ושבוע נעים

  8. תודה שכתבת על סבא שלך, ובאמת חבל שלא הכרת אותו כראוי. הרצון שלו להרגיע את המשפחה, להראות להם ש"הכל בסדר", ממש מקסים. ובאמת חבל שהם נשארו שם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: