ערב אחד צלצל הטלפון בביתו של פיליפ הפיל (שם בדוי כמובן). על הקו הייתה פיליס מפילדלפיה שבפיה הייתה הצעה יוצאת דופן: היא הזמינה את פיליפ להתארח בתכנית מאסטר שפיל, בה הוא יבשל את הפלפלים הממולאים המפורסמים שלו.
פיליפ התפלא מאוד על ההצעה. ראשית הוא לא הכיר אף פיליס, ושנית הוא לא ידע לבשל פלפלים ממולאים. למען האמת הוא ניסה זאת פעם אחת בחייו אך משום מה הוא מילא את הפלפלים בצמר פלדה ולא היה זה פלא שהפלפלים לא היו להיט גדול.
להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על הפיל המפולפלכמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.
להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.
היה זה יום חמישי שגרתי עבור מתי (שם בדוי). בבוקר הוא עסק בחקירה סטנדרטית – שוד בתחנת הרכבת.
הוא פענח די מהר את המקרה וחשב כי המשך היום יהיה רגוע.
אך בשעת הצהרים דברים השתנו. הפקיד מסר תיק חדש – מקרה מוזר מאין כמוהו.
מדובר היה בעיתונאי המפורסם (עובדה בדויה) מוטיאור (שם בדוי). מוטיאור היה ידוע (גם זה בדוי) ככותב פורה המפרסם מדי יום חמישי סיפור הזוי.
מסתבר כי גם באותו בוקר פרסם מוטיאור את סיפורו, אך הסיפור הפעם עורר תחושת אי נוחות וחשדות כבדים בקרב הקוראים הנאמנים.
בקריאה ראשונה הסיפור נראה הזוי כתמיד, אך מה שהדאיג קוראים רבים היה חסרון אות אחת מסוימת – ודווקא אות שהשימוש בה די נפוץ.
להמשיך לקרוא האות האבודהדוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.
החיים שלי (או של אחרים) 