האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה גדול וחזק שהיה (כמובן) מלך החיות.

כל החיות רעדו מפחד כשרק עבר בסביבה. אמהות היו מאיימות על ילדיהן שאם לא יגמרו לאכול האריה יבוא (לא היה צריך לציין מה הוא יעשה כשיבוא, כי למשמע האיום הילדים מיד גמרו את האוכל).

וכשהוא היה שואג – כל היצורים החיים (וגם הצמחים והפטריות) היו משתתקים מיד.

זה לא שהוא היה אריה אכזרי במיוחד. הוא אמנם אכל בשר כמו כל אריה, אבל הוא בסך הכל היה אריה נחמד ורגוע. הוא העדיף לבלות את יומו בשינה ואת לילותיו בנמנום.

אבל הוא היה גדול וחזק ולכן – גם בלי לנסות – הוא היה מפחיד כל כך.

סדר יומו של האריה היה די קבוע. הוא היה קם בבוקר בסביבות שתים עשרה בצהרים, אוכל ארוחת בוקר (שסיפקו לו הלביאות), חוזר לישון עד ארוחת הצהרים שהוגשה בשעה שלוש. אחרי ארוחת הצהרים הוא היה מתאמן קצת בשאגות וחוזר לישון עד ארוחת הערב.

אחרי ארוחת הערב הוא היה מקדיש בין עשר דקות לשעה לניהול ענייני המדינה. בזמן זה הוא היה פוגש שגרירים, ממנה שרים, מפטר שופטים ושופט בעצמו בעניינים שבין חיה לחברתה (או אויבתה).

לאחר מכן הוא היה מתפנה לנמנום הלילה.

בוקר אחד, בשתים עשרה בצהרים, הגיעה הלביאה התורנית להעיר את האריה לארוחת הבוקר. היא נגעה בעדינות בכתפו ואמרה: "הוד מלכותך, ארוחת הבוקר מוכנה".

האריה פקח את עיניו ואמר: "לא רוצה". הוא סגר את העיניים וחזר לישון.

הלביאה הייתה המומה. מעולם לא קרה שהאריה לא קם לארוחת הבוקר! היא התלבטה לרגע מה עליה לעשות והחליטה לנסות שוב.

היא אמרה: "הוד מלכותך… יש זברה טרייה לארוחת הבוקר!"

האריה הפעם אפילו לא פקח עיניים. הוא רק נהם "לא רוצה!" והשתתק.

הלביאה הסתלקה במהירות. היא סיפרה ללביאות האחרות מה שקרה והן היו המומות. הן ניסו להעלות הסברים אפשריים  להתנהגות הזאת. אולי האריה חולה? אולי הוא עייף? ייתכן שהוא לא נרדם בלילה? אולי אחת מבעיות המדינה בהן עסק בערב הקודם הטרידה אותו?

הלביאות לא הצליחו להגיע למסקנה. הן התחילו לספר ביציאות של האריה עד שבאו גוריהן ואמרו להן: "אמהותינו! הגיע הזמן להעיר את האריה לארוחת צהריים!"

הלביאות נבהלו. בגלל השיחה המעמיקה הן לא הספיקו לצוד ארוחת צהרים. אבל, למרבה המזל, נותרה להן הזברה שלא נאכלה לארוחת הבוקר.

הפעם נגשו אל האריה שתי לביאות. הן נעמדו משני צידיו וקראו במקהלה: "הוד מלכותו! ארוחת הצהריים מוכנה!"

האריה פקח עיניו, הרעם את ראשו ושאג בקול גדול: "לא רוצה!"

שתי הלביאות ברחו מיד והאריה חזר לישון.

המאורע חזר על עצמו בוריאציות שונות גם בארוחות הבאות. האריה סירב לקום ממרבצו והמילים היחידות שיצאו מפיו כמענה לכל הצעה ושאלה היו: "לא רוצה".

אחרי יומיים בהן לא חל כל שינוי, החליטו הלביאות המודאגות להזמין את הרופא הטוב ביותר במדינה כדי שיבדוק את האריה ויסייע לתיקון המצב.

הרופא הטוב ביותר נבהל מאוד לראות את משלחת הלביאות במשרדו. הוא קפץ דרך החלון ושבר רגל.

הלביאות מיהרו למשרדו של הרופא השני ברשימה. הוא נעל את עצמו במשרד והתקשר למשטרה.

הרופא השלישי החזיק רובה ציד במשרדו. הלביאות הבינו את הרמז ופנו ישירות אל הרופא הבא ברשימה.

אותו רופא היה מותיקי הרופאים במדינה. הוא היה צעיר בן 80 שעוד כוחו במותניו, על כן הוא נענה לאתגר והתלווה אל הלביאות לבדוק את האריה.

(יש האומרים שהסיבה העיקרית שהוא הסכים הייתה שבשל ראייתו החלשה הוא לא ראה שמדובר בלביאות ובשל שמיעתו המדרדרת הוא לא הבין שהפציינט שלו הוא אריה, אבל אין לכך כל הוכחות).

הרופא ניגש אל האריה והסתכל עליו במבט בוטח. כל הלביאות עמדו במרחק בטוח וצפו במחזה בדממה.

לאחר המתנה קצרה הרופא התעורר לפתע ושאל: "אז מה בעצם הבעיה?"

האריה פקח את עיניו ונהם: "לא רו…" אבל אז הוא ראה את הרופא ושאל: "ומי אתה?"

הלביאות התרגשו מאוד למשמע השאלה – סוף סוף האריה אמר משהו שונה מ"לא רוצה"! אכן היה שווה להביא את הרופא.

הרופא פחות התרגש. הוא ענה: "אני הרופא ואתה החולה. אז תתנהג יפה ותאמר לי מה הבעיה".

האריה לא האמין למשמע אוזניו. מאז היותו גור אף אחד לא דיבר אליו ככה. על כן הוא ענה מיד: "לא רוצה!"

"אתה לא רוצה להבריא?"

האריה ענה: "לא רוצה", אבל הוא נשמע קצת פחות בטוח בעצמו הפעם.

הרופא, שהיה כזכור ותיק מאוד, הבין שיש סיכוי לשינוי. בקול בוטח ורגוע  הוא אמר: "אם אתה לא רוצה להיתקע עם הלא רוצה הזה לתקופה ארוכה, כדאי שתספר לי מה אתה לא רוצה ולמה".

האריה לחש בתגובה: "אבל אני לא רוצה לדבר על זה… לא רוצה…"

לאחר עוד כמה נסיונות שכנוע הצליח הרופא לגרום לאריה לדבר. הסתבר כי האריה מאס במלוכה. נמאס לו לא לעשות כלום. נמאס לו לאכול בשר. נמאס לו לשבת כל הזמן באותו מקום. הוא רצה לככב בבלוגים. הוא רצה שיהיה  לו שם בדוי משלו. הוא רצה לראות את העולם, לפגוש אנשים ובעלי חיים, לטעום מאכלים חדשים…

הרופא לא התבלבל. הוא שלף את פנקס המרשמים ורשם לאריה בכתב יד בלתי קריא: "הקם רשימה ורוץ לכנסת"

האריה נדהם מעצם הרעיון אבל מיד הבין שאכן בעיותיו ייפתרו בצורה כזו. הוא זינק ממקומו בשמחה, לחץ את ידו של הרופא וקרא: "תודה דוקטור! אני כבר רוצה! אולי תישאר לארוחת ערב?"

והאריה והלביאות אכלו את הרופא לארוחת ערב.

מוסר השכל: אולי בכל זאת הייתי צריך ללכת עם הרעיון לפיו האריה רצה להיות טבעוני.

שבת שלום!

תודה לבן שלי שהציע את שם הסיפור. (על כל השאר נאלצתי לחשוב לבד)

והרשומה המומלצת היא  – זומו נהריה, טיול במפעל "מפעל חיים" זוגלובק לפני הריסה – בבלוג של תופרת חלומות