הלביאה שאמרה לא רוצה – סיפור לשבת

לאה (שם בדוי) הייתה לביאה צעירה שחיה עם הלהקה שלה אי שם בטנזניה (מדינה לא בדויה). כמה צעירה? היא כבר הייתה אמא לכמה גורים חמודים, אבל השנים הטובות היו עוד לפניה. או לפחות ככה היא קיוותה.

בדרך כלל לאה חשבה שיש לה את כל מה שאפשר להשיג בחיים: חברות טובות, ילדים חמודים, בעל חתיך וחזק, שפע חיות טעימות לאכילה וזמן פנוי בשפע לשיזוף ושינה.

אבל, לילה אחד כשחברותיה הלביאות קראו לה לצאת לציד גנו, היא אמרה פתאום: "לא רוצה". חברותיה מאוד הופתעו. גם היא בעצם הופתעה. מאיפה הגיע ה-"לא רוצה" הזה?

לינה, חברתה הטובה (שהייתה גם אחותה) שאלה בדיוק את השאלה הזאת. לאה חשבה קצת על השאלה ואחרי הרהורים מעמיקים היא ענתה: "אני לא רוצה לצאת לצוד בשביל אריה. למה שהוא לא יעבוד קצת בעצמו? ואני לא רוצה לצאת לצוד בשביל הגורים.  הם אמנם מאוד חמודים, אבל אני מרגישה שהם לא מעריכים אותי מספיק. מבחינתם זה מובן מאליו שאני (או בעצם אנחנו) דואגת לאוכל. הם אף פעם לא אומרים תודה – אפילו לא ביום האם!"

הלביאות האחרות ניסו לעודד אותה. הן הסבירו שלצאת לציד זה כיף וגם ספורט  ואפילו פעילות גיבוש מצוינת בשביל הלביאות. הן הזכירו שצריך לרחם על האריה שמרוב שהוא גדול וכבד אין לו כוח לצאת לציד ושחובתן האימהית לדאוג לאוכל לילדים כדי שיגדלו ויוכלו להפוך לחברים מועילים בלהקה.  לינה גם הזכירה בחצי פה שיום האם מזמן הוחלף ביום המשפחה אבל היא הרגישה שזה לא כל כך מעודד.

לאה לא השתכנעה. היא נענעה את ראשה לאות שלילה והמשיכה לומר בעקשנות: "לא רוצה! לא רוצה!".

מנהיגת הלביאות, לורה, התייאשה ואמרה לשאר הלביאות שהלילה ייצאו לציד בלי לאה. אבל לינה הודיעה שהיא מתכוונת להישאר עם לאה כדי לתמוך בה בשעתה הקשה.
לורה נטתה להסכים, אבל ליאורה מיד הסבירה שגם היא רוצה להישאר ולישון עוד קצת ואליה הצטרפו בשמחה ליהי, לבנת ולולה.

לורה לא ידעה מה לעשות. היא אמנם הייתה לביאה מאוד מנוסה ומוכשרת שקיבלה את תפקיד המנהיגה בזכות ולא בחסד, אבל למרות זאת – ואולי בזכות זאת – היא ידעה שהיא לא תוכל לצוד גנו לבדה.

היא החלה לנאום באזני הלביאות על עבודת צוות (אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת), על מחויבות (מה יהיה עם הילדים?), על התדמית (מה יגידו הגנו?) ועל החשיבות של הציד (מניעת מחלות והשבחה גנטית ע"י ניפוי החיות החלשות) אבל דבריה נפלו על אזנים ערלות.

היא כבר חשבה לאיים על הלביאות בכך שתעיר את אריה והוא כבר יבוא ויטפל בהן (באוזניה התנגנה השורה הידועה: "אך הסוף היה מבהיל – בא הביתה אבא פיל" – והיא ידעה שאריה יכול להיות מפחיד בהרבה מפיל) אבל עצרה בזמן כשהיא נזכרה שזהו איום סרק – כל הלביאות ידעו שאין סיכוי להעיר את אריה בלילה (אלא אם פיל גדול ומבהיל מגיע לסביבה).

לראשונה בחייה, לורה הייתה אובדת עצות.  בצר לה היא התחילה לקרוא את הרשומה מהתחלה כדי לנסות להבין אם היא פספסה משהו בסיפור. כשהיא נתקלה בביטוי "דבריה נפלו על אזנים ערלות" היא עצרה. מהן אזנים ערלות? היא לא הייתה בטוחה. היא התקרבה בזהירות לאזנים של לאה ובחנה אותן מקרוב.

להפתעתה הרבה היא גילתה ציפור קטנה יושבת באוזן של לאה ומצייצת: "תגידי לא רוצה! תתעקשי! תעמדי על שלך!"
לורה שלפה את הציפור מאוזנה של לאה בזריזות וקראה: "הנה הבעיה שלנו!"

כל הלביאות –כולל לאה – הסתכלו על הציפור בפליאה. הציפור התפתלה בכפתה של לורה והתחננה על חייה. לורה שאלה אותה בנימה מאיימת: "מי שלח אותך???"  והציפור נשברה מהר והודתה שהמנהיג של הגנו הבטיח לה מחסה בטוח על גבו אם היא תשכנע את הלביאות לא לצאת לציד.

כעת הכל היה ברור. לורה שחררה את הציפור (היא הייתה קטנה ולא נראתה טעימה) והלביאות יצאו יחד לנקום בגנו ע"י כך שיצודו אחד מהם.

מוסר השכל:  ציפור קטנה לחשה לי שהיא בעצם צודקת

שבת שלום!

תודה לאיימי וונג על הרעיון לסיפור.

והרשומה המומלצת היא – הטיול לסין – טרסות האורז – בבלוג של adiad