הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

גברי (שם בדוי) היה גבר (גבר) ישראלי ממוצע. הוא נהג לנהוג במהירות, היה לו בטחון עצמי רב והוא התייחס לנשים, ילדים, ערבים ושאר מיעוטים בחיבה מהולה בהתנשאות.

כל התכונות האלה התפתחו אצל גברי כבר מגיל צעיר והלכו והתקבעו עם השנים.

כשגברי היה לקראת סיום התיכון הוא לא שקל לרגע לא להתגייס לצבא. מבחינתו המילה "חובה" ב"שרות חובה" הייתה משמעותית מאוד. הוא גם רצה לשרת שרות משמעותי ועל כן התנדב ליחידה מובחרת ולשמחתו התקבל לאחת המובחרות מכולן – סיירת מטכ"ל.

לבשל ללוחמים המהוללים הייתה אחת משאיפות חייו והוא היה גאה מאוד בתפקידו וכשיצא הביתה התהדר בסיפורים שלא ניתן לספר ובעלילות גבורה שלא ניתן לחשוף עדיין.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

סיפור ספרותי לשבת

בדרך לעין חרוד פגשתי את מיכאל שלי. מאוד שמחתי לראותו כי לא נפגשנו כבר המון זמן. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה נפגשנו – הרגשתי כאילו עברו כבר מאה שנים (של בדידות) מאז פגישתנו האחרונה.
חיבקתי אותו בחום והצעתי שאם יש לו זמן נשב לדבר קצת. הוא הסכים בשמחה רבה (שקצת הזכירה לי את דודי שמחה). לא רחוק משם ראיתי פאב בשם המסקרן "אהובת הקצין הצרפתי" אז התיישבנו שם על כוס בירה והתחלנו לדבר על מה שעבר עלינו מאז פגישתנו האחרונה.

מיכאל סיפר לי על הילדות שלו. למעשה הן כבר לא ילדות (האם קיים דבר כזה כמו קץ הילדות?) אלא ממש נשים קטנות.
פתאום הוא הרצין ואמר לי שאנני, הגדולה, סובלת מאנקת גבהים.
אמרתי לו שהוא ודאי מתכוון ל-"פחד גבהים", אבל הוא התכוון למה שהוא אמר: אנני, שמאוד אוהבת לקרוא, קוראת כעת את "אנקת גבהים" ומזדהה יותר מדי עם הגיבורים לדעתו. הוא היה עסוק בשאלה כיצד לעזור לה להתמודד עם הספר.

אמרתי שלדעתי הוא צריך לתת לה להתגבר על הספר בעצמה. סיפרתי לו איך אני מאוד הושפעתי פעם מהספר "אייבנהו" אבל בסופו של דבר הספר פשוט חלף עם הרוח.
האמירה שלי לא ניחמה אותו. הוא אמר ש"אייבנהו" הוא ממש יריד ההבלים בהשוואה ל"אנקת גבהים" והוא חושש שבתו יותר מדי מרוכזת בספר. לדעתו היא מזניחה את עצמה: אם לא הייתה שקועה כל כך בקריאה היא הייתה יכולה להיות מלכת היופי של ירושלים, אבל כרגע היא יותר נראית כמו אסופית מוזנחת.

לא כל כך אהבתי את הכיוון של השיחה. בתור חובב ספרים מושבע תמיד העדפתי חובבות ספרים על מלכות יופי. למעשה, אפילו בתקופה בה הייתי חבר במועדון גרנזי לספרות ופאי תפודים העדפתי באופן ברור את הספרות על פאי קליפות התפודים. תיאורטית העדפתי גנבת ספרים על קוסם מארץ ים.

אמרתי לו שהוא צריך לשמוח על כך שבתו אוהבת ספרים ואינה עוסקת בתעלוליה של ילדה רעה כמו בנות אחרות. הוא נאנח והודה שהחשש האמיתי שלו הוא שאנני לא תמצא שידוך הולם. אמרתי לו שזאת לא בעיה משמעותית ואני בטוח שבסופו של דבר היא תמצא את אהבת חייה (אולי זה יהיה בחור בשם ציון ואז זאת תהיה אהבת ציון) אבל אם הוא רוצה לזרז את העניינים הוא יכול לקחת אותה למסע תענוגות בארץ הקודש או אפילו למסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש.

רציתי להחליף נושא אז התחלתי לספר לו על מעשה בטבעת ועל האמריקאי השקט שמצא אותה.
הוא בהחלט התעניין בסיפור אבל מאוד לא התרשם מדמותו של האמריקאי: לדעתו היה לו לב של כלב, או אולי אף גרוע מכך הוא היה אדם בן כלב. שאלתי בחיוך אם לדעתו הוא היה הכלב היהודי והוא ענה לי שבעצם הסיפור כולו יותר הזכיר לו את המקרה של הכלב בשעת לילה מאוחרת.

אגב שעת לילה מאוחרת, מיכאל הודיע לי שכבר מאוחר והוא צריך לצאת לדרך. התפלאתי על כך כי מבחינתי היום איננו כלה, אבל מבט חטוף בשעון הקסמים הוכיח לי כי הייתה זאת כבר שעת העכביש.

ביקשתי ממיכאל שימסור ד"ש למר מאני, לנערה מהדואר ולזקן בן המאה אבל הוא בישר לי שאותו זקן בן המאה יצא מהחלון ונעלם ובמקומו גר כעת בדירה להשכיר איש ושמו אובה.
הבטחנו זה לזה להפגש שוב בקרוב (אולי כבר בשש אחרי המלחמה, כדברי החייל האמיץ שוויק)  ומיכאל העמיס את שנים עשר הכסאות שלו ויצא לדרכו. נעלתי את נעלי הסוכרייה שלי ויצאתי גם לדרכי.

  מוסר השכל:  ספר – זה כל הסיפור

שבת שלום!

אני מניח שלא צריך להסביר את הרעיון בסיפור זה. מקווה שנהניתם לקרוא. (אני יודע שאני אוהב לקרוא).

והרשומה המומלצת היא – הר השלג של דרקון הירקן – בבלוג של adiad

אהבה גדולה – סיפור לשבת ולט"ו באב

אוהב (שם בדוי כמובן) אהב מאוד את בת זוגו אהובה (במקרה גם שם בדוי). הוא אהב אותה כמו בספרים ובשירים, אהב אותה עד טירוף והיה מוכן לעשות הכל למענה.
פעמיים בשנה הוא נהג לעשות אפילו עוד יותר למענה של אהובתו אהובה – ביום ולנטיין הקדוש שהוא כמובן (משום מה) חג האהבה הבינלאומי ובט"ו באב שהוא כמובן (מסיבות מעט יותר ברורות) חג האהבה היהודי.

כל שנה כשהתקרב יום האהבה (כלומר כשהתקרבו ימי האהבה) התרכז אוהב במשימה הגדולה של הפתעת אהובתו בגילויי אהבה גדולים. הוא הרגיש צורך ממשי להתעלות על ההפתעה של יום האהבה הקודם. כבר לפני שנים הוא מיצה את האפשרויות של פרחים, שוקולד ולבבות (כולל לב שוקולד ענק מעוטר בוורדים ממרציפן שאותו אהובה והוא כרסמו ביחד במשך חודש) ובשנים האחרונות הוא עבר להפתעות רומנטיות נהדרות כמו רכיבה על סוסים לעת שקיעה, טיול בכדור פורח בעת זריחה וכמובן ארוחה רומנטית של שבע מנות במסעדה מעוטרת בלבבות ורודים (גם הקינוח היה ורוד).

להמשיך לקרוא אהבה גדולה – סיפור לשבת ולט"ו באב

הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

להמשיך לקרוא הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

ובכן סיפורינו מתחיל, ובכן סיפורינו מתחיל בבית קטן בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה.

סליחה – זה סיפור אחר ובלדה אחרת.

הסיפור שלנו לא מתחיל בתל אביב (שם כידוע שוכן רחוב מזא"ה), אלא בשכנתה יפו, עוד לפני שתל אביב הוקמה – בשנת תרל"ח (1878 למניינם) – כשמזא"ה המקורי היה כבן 20 שנה בלבד.

היה זה בוקר לח. זקני צפת כבר אז לא זכרו בוקר לח שכזה,אך בכל זאת הם שלחו את בניהם הצעירים יותר לבציר הענבים. כלומר אם היו להם כרמים – מה שלא סביר, כי הישוב בצפת ובירושלים התבסס על לימוד תורה ונדבות מחו"ל (רוב העובדים בכלל והחקלאים  בפרט היו אז ערבים והם לא קראו לשוויון בנטל).

למרות הבוקר הלח, יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים.

להמשיך לקרוא הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

הנושא החם – אז איך נפגשתם?

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב את סיפור הפגישה שלנו ובנות או בני זוגנו.

לפני כשבוע עננת ואני ציינו 33 שנים לדייט הראשון שלנו (איך הזמן טס) וזאת הזדמנות להעלות קצת זכרונות מאז…

באופן מפתיע, או אולי לא כל כך מפתיע, עננת ואני נפגשנו דרך המחשב. היום זה יחסית מקובל, אבל לפני 33 שנים לא היו אינטרנט או מחשב בכל בית כך שלדעתי אנחנו מהזוגות הראשונים בארץ שנפגשו בצורה זאת.

בקיץ 1989 הייתי קצין צעיר ביחידת מחשב בצה"ל. סיימתי לימודי מדעי המחשב במסגרת העתודה האקדמית ביולי 1988, עברתי קורס קצינים בבה"ד 1 בסוף אוקטובר של אותה שנה ואת ההשלמה בממר"מ סיימתי בפברואר 1989.

שובצתי ליחידת המחשב של אגף הלוגיסטיקה (שאז עדיין נקרא אגף האפסנאות….). למרות שהיחידה כעיקרון ישבה בשלישות ברמת גן, נשלחתי לפרויקט של מרכז ההובלה בבית נבאללה, שם ישבתי כל יום.

להמשיך לקרוא הנושא החם – אז איך נפגשתם?