הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

כשהתקרב הגיוס לצבא התלבטתי מה ברצוני לעשות. לא הייתי בדיוק חומר לסיירת מטכ"ל ואפילו לא לגולני, אבל חשבתי שאני יכול לתרום לצבא וליהנות מהשירות כתכניתן.  הבעיה הייתה שהיה לי פרופיל 97, כך שהדרך היחידה שלי לשרת במקצוע המחשבים הייתה ללכת לעתודה. לא הייתי בטוח שאני רוצה בזה וקבעתי מעין הימור עם עצמי – בניגוד לחברים שלי שנרשמו לעתודה בכמה מקצועות ובכמה מוסדות מתוך מחשבה שמה שחשוב להם זה להיות בעתודה ופחות המקצוע עצמו (אני קצת מגזים… אבל לא יותר מדי) אני נרשמתי רק למקצוע מדעי המחשב ורק לאוניברסיטה העברית (מכיוון שגרתי בירושלים אז). ידעתי שהסיכויים שלי להתקבל נמוכים ואמרתי לעצמי שאם לא אתקבל אשרת היכן שהצבא ישבץ אותי (מן הסתם תותחנים או שריון), אסיים את השלוש שנים שלי ואז אלך ללמוד ואוכל להגשים את החלום של "לעבוד במחשבים".

להפתעתי התקבלתי. הייתי היחיד מבית הספר שלי שהתקבל לעתודה במדעי המחשב – אחרים שנרשמו למקצוע זה התקבלו למקצועות אחרים.

סיימתי את הלימודים (עם כמה משברים בדרך שגרמו לי שוב לפקפק בהחלטה ללכת לעתודה) ושובצתי ליחידת מחשב. אחת שלא שמעתי עליה אבל היא הייתה קיימת וקיבלתי שם הזדמנות מצוינת לתכנת בשפת העתיד (שמאז נשכחה מהעולם) הוכחתי את עצמי כתכניתן טוב ומהר מאוד קודמתי לתפקיד ראש צוות ולאחר מכן מנהל פרויקט וראש מדור.

בתור מנהל פרויקט לא כתבתי הרבה קוד… אבל היה הרבה עניין בעבודה – ניהול אנשים, תכנון המערכת, מעקב אחרי תכנית העבודה ועוד.

כשהשתחררתי מהצבא (או בעצם קצת קודם) חיפשתי עבודה "במחשבים". באותו זמן היו בארץ כמה עשרות בודדות של חברות תוכנה. זה היה עוד לפני "הבועה" וגם לפני האינטרנט.

חשבתי שאמנם בצבא הייתי "מנהל פרויקט" אבל באזרחות אני יכול להיות תכניתן או לכל היותר ראש צוות. הרי ידוע שהניסיון בצבא הוא לא בדיוק הניסיון באזרחות והקידום שם מהיר מאוד או מהיר מדי. במידה מסוימת רציתי לחזור לעסוק בתכנות ולא בניהול.

אבל שוב הופתעתי – כל התפקידים שהוצעו לי היו של ניהול פרויקטים. בחרתי באחד מהם (זה שנשמע לי מעניין יותר) והתחלתי ב"קריירה" של מנהל פרויקטים בתוכנה. העבודה הראשונה שלי באמת הייתה  מאוד מעניינת – פרויקט כתיבת מערכות חדשות למשרד הפנים שכלל את מרשם האוכלוסין, רישוי כלי ירייה והבחירות לרשויות המקומיות. בהתחלה ניהלתי את החלק של הבחירות ולאחר מכם גם את רישוי כלי ירייה.  אחרי כשלוש וחצי שנים מאוד מוצלחות מבחינתי עננת ואני החלטנו לחפש RELOCATION לארה"ב. מצאנו עבודה בחברה שעבדה על באג אלפיים, עברנו לארה"ב וחווינו שנתיים וחצי מאוד מעניינות גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית/משפחתית. חזרנו לארץ בתחילת שנת 2000 ולאחר זמן מה עברתי לעבוד בחברת STARTUP שהוקמה על ידי חברים ששירתו אתי ביחידה כחלק מגל חברות הסטארט-אפ של שנת 2000. התפקיד היה "אחראי על תכנון המערכת" ומאוחר יותר גם "מנהל הפיתוח".

מבחינתי כאן התחילה הדרדרות בהנאה והעניין שלי בעבודה. עבדתי קשה (כלומר שעות ארוכות), עסקתי בהרבה דברים שלא בדיוק הבנתי עד הסוף (קשה להבין הכול כשאתה מנהל הרבה אנשים ותחומים) ולא באמת נהניתי מהעבודה. אחרי שנה פוטרתי במסגרת גל הקיצוצים השני או השלישי בחברה (שנסגרה מעט לאחר מכן).

מצאתי די מהר עבודה בחברת הייטק אחרת (למעשה המושג "הייטק" הפך למפורסם בארץ בזמן שהיינו בארה"ב)  שוב בתור מנהל פרויקטים. שוב מצאתי את עצמי עובד שעות ארוכות מדי, לא מבין את כל התחומים עליהם אני אחראי והפעם גם – לראשונה בחיי – עסקתי יותר מדי במאבקים "פוליטיים" בניסיון לקדם את הפרויקטים שלי (או את האינטרסים של הלקוחות שלי).  אחרי 3.5 שנים מתישות מאוד פוטרתי מהעבודה – רשמית בשל "רה-ארגון" ומעשית בגלל שרכשתי לי יריבים חזקים בהנהלה כחלק מהמאבקים שלי (למרות שהצלחתי לקדם את הפרויקטים ולהביא הכנסות).

גם הפעם מצאתי עבודה במהירות – הפעם בחברה שהייתה גלגול של החברה שמטעמה נסעתי לארה"ב והרבה אנשים יחסית הכירו אותי שם. ושוב ניהלתי פרויקטים – הפעם פרויקטים של הסבות תכנה. בניגוד לשני התפקידים הקודמים מצאתי לא מעט עניין בעבודה זאת – הייתה תחלופה גבוהה יחסית של פרויקטים שבכל אחד מהם היו מעורבים תחומים שונים (בנקים, חברות הובלה, חברות ביטוח ועוד), טכנולוגיות שונות ולקוחות ממקומות שונים בעולם.

למרות זאת איכשהו איבדתי הרבה מהעניין בעבודה. כל פרויקט חדש גרם לי לפקפק בעצמי וביכולת ההצלחה שלי.

איכשהו שרדתי שם (וגם נחשבתי למנהל פרויקטים טוב ככל הידוע לי) אבל (שלא באשמתי) החברה הפסידה הרבה כסף. כשהצטרפתי לחברה היו בה כ-300 עובדים בעולם, מתוכם כ-100 בישראל. ב-2015 פוטרתי עקב קיצוצים – באותו שלב הייתי אחד מ-10 עובדים אחרונים בישראל ו-80 בעולם כולו.

ושוב מצאתי עבודה, אבל קצת שונה. חשבתי שהתקבלתי לעבוד כמנהל פרויקטים ומנתח מערכות, אבל גיליתי מהר מאוד שבעצם העבודה היא ניתוח מערכות בלבד. היה לי קשה בהתחלה (לא מבחינה מקצועית אלא מבחינת תפיסת התפקיד) אבל לאט לאט השתלבתי בעבודה, קיבלתי יותר אחריות ואחרי כמה שנים קיבלתי גם עבודה של ניהול פרויקט "ממש".  עבדתי קשה (שוב, לא פיזית, אבל השקעתי שעות ארוכות והרבה אנרגיה) ופחות או יותר הצלחתי, אבל לא ממש נהניתי מהתהליך. התעייפתי.

אני מתנחם בזה שאני טוב בעבודה שלי (מקבל משוב חיובי מהלקוחות, המנהלים והעמיתים), מרוויח לא רע ויושב במזגן. אבל מתגעגע לימים שנהניתי בהם מהעבודה. אני כבר לא בטוח שבאמת היו כאלה.

אז מה בעצם קרה פה? למה למרות שהגשמתי את חלום הילדות שלי "לעבוד במחשבים" אני לא ממש מאושר בעבודה? יש כמה אפשרויות שאני מסוגל לחשוב עליהן:

הראשונה היא שפשוט נשחקתי. אני עוסק במחשבים בערך כל החיים – מהתיכון לאוניברסיטה, לצבא, לאזרחות. אני בן 55, התחלתי ללמוד מחשבים בגיל 14 והתחלתי לעבוד במחשבים בגיל 21. אני רואה חברים שעשו כל מיני דברים שונים לפני שפנו למחשבים או שעזבו את העבודה במחשבים ופנו לתחומים אחרים וקצת מקנא בהם.

אפשרות אחרת היא שלא באמת מתאים לי להיות מנהל פרויקטים במחשבים. אמנם ברוב הפרויקטים שניהלתי הצלחתי (בכל המדדים המקובלים), אבל אני חושד שסוד ההצלחה שלי הוא שאני לוקח הרבה מאוד אחריות על עצמי וזה שואב ממני הרבה אנרגיה ומצריך השקעה מאוד גדולה. אולי הייתי צריך להיות תכניתן ואז הייתי נהנה יותר מהעבודה במחשבים. ואולי לא. אין לדעת.

אפשרות שלישית – הקשורה לראשונה אבל קצת שונה ממנה – אולי הבעיה נעוצה בכך שהשקעתי הרבה במקומות עבודה בעבר ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מפוטר. אני עדיין משקיע הרבה, אבל קשה לי שלא לחשוב שאולי מחר יהיה יומי האחרון בחברה ואצטרך להתחיל הכל מחדש… זה בהחלט פוגע במוטיבציה. אחת הסיבות שבחרתי בחברה הנוכחית הייתה התחושה שפה סכנת הפיטורין קטנה יותר, אבל היא עדיין קיימת.

והאפשרות הרביעית היא שאולי לא הייתי יכול להיות מאושר באף מקצוע, כי אני כזה מטבעי – לא מאושר. כמו הרבה מהלקוחות שלי תמיד רוצה משהו אחר, אבל לא יודע מה.

ואולי הכל ביחד (ועוד כמה דברים אחרים שאני לא מסוגל לחשוב עליהם).

הפעם אין מוסר השכל.

והרשומה המומלצת היא – שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה – בבלוג של Empiarti