הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

כשהתקרב הגיוס לצבא התלבטתי מה ברצוני לעשות. לא הייתי בדיוק חומר לסיירת מטכ"ל ואפילו לא לגולני, אבל חשבתי שאני יכול לתרום לצבא וליהנות מהשירות כתכניתן.  הבעיה הייתה שהיה לי פרופיל 97, כך שהדרך היחידה שלי לשרת במקצוע המחשבים הייתה ללכת לעתודה. לא הייתי בטוח שאני רוצה בזה וקבעתי מעין הימור עם עצמי – בניגוד לחברים שלי שנרשמו לעתודה בכמה מקצועות ובכמה מוסדות מתוך מחשבה שמה שחשוב להם זה להיות בעתודה ופחות המקצוע עצמו (אני קצת מגזים… אבל לא יותר מדי) אני נרשמתי רק למקצוע מדעי המחשב ורק לאוניברסיטה העברית (מכיוון שגרתי בירושלים אז). ידעתי שהסיכויים שלי להתקבל נמוכים ואמרתי לעצמי שאם לא אתקבל אשרת היכן שהצבא ישבץ אותי (מן הסתם תותחנים או שריון), אסיים את השלוש שנים שלי ואז אלך ללמוד ואוכל להגשים את החלום של "לעבוד במחשבים".

להפתעתי התקבלתי. הייתי היחיד מבית הספר שלי שהתקבל לעתודה במדעי המחשב – אחרים שנרשמו למקצוע זה התקבלו למקצועות אחרים.

סיימתי את הלימודים (עם כמה משברים בדרך שגרמו לי שוב לפקפק בהחלטה ללכת לעתודה) ושובצתי ליחידת מחשב. אחת שלא שמעתי עליה אבל היא הייתה קיימת וקיבלתי שם הזדמנות מצוינת לתכנת בשפת העתיד (שמאז נשכחה מהעולם) הוכחתי את עצמי כתכניתן טוב ומהר מאוד קודמתי לתפקיד ראש צוות ולאחר מכן מנהל פרויקט וראש מדור.

בתור מנהל פרויקט לא כתבתי הרבה קוד… אבל היה הרבה עניין בעבודה – ניהול אנשים, תכנון המערכת, מעקב אחרי תכנית העבודה ועוד.

כשהשתחררתי מהצבא (או בעצם קצת קודם) חיפשתי עבודה "במחשבים". באותו זמן היו בארץ כמה עשרות בודדות של חברות תוכנה. זה היה עוד לפני "הבועה" וגם לפני האינטרנט.

חשבתי שאמנם בצבא הייתי "מנהל פרויקט" אבל באזרחות אני יכול להיות תכניתן או לכל היותר ראש צוות. הרי ידוע שהניסיון בצבא הוא לא בדיוק הניסיון באזרחות והקידום שם מהיר מאוד או מהיר מדי. במידה מסוימת רציתי לחזור לעסוק בתכנות ולא בניהול.

אבל שוב הופתעתי – כל התפקידים שהוצעו לי היו של ניהול פרויקטים. בחרתי באחד מהם (זה שנשמע לי מעניין יותר) והתחלתי ב"קריירה" של מנהל פרויקטים בתוכנה. העבודה הראשונה שלי באמת הייתה  מאוד מעניינת – פרויקט כתיבת מערכות חדשות למשרד הפנים שכלל את מרשם האוכלוסין, רישוי כלי ירייה והבחירות לרשויות המקומיות. בהתחלה ניהלתי את החלק של הבחירות ולאחר מכם גם את רישוי כלי ירייה.  אחרי כשלוש וחצי שנים מאוד מוצלחות מבחינתי עננת ואני החלטנו לחפש RELOCATION לארה"ב. מצאנו עבודה בחברה שעבדה על באג אלפיים, עברנו לארה"ב וחווינו שנתיים וחצי מאוד מעניינות גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית/משפחתית. חזרנו לארץ בתחילת שנת 2000 ולאחר זמן מה עברתי לעבוד בחברת STARTUP שהוקמה על ידי חברים ששירתו אתי ביחידה כחלק מגל חברות הסטארט-אפ של שנת 2000. התפקיד היה "אחראי על תכנון המערכת" ומאוחר יותר גם "מנהל הפיתוח".

מבחינתי כאן התחילה הדרדרות בהנאה והעניין שלי בעבודה. עבדתי קשה (כלומר שעות ארוכות), עסקתי בהרבה דברים שלא בדיוק הבנתי עד הסוף (קשה להבין הכול כשאתה מנהל הרבה אנשים ותחומים) ולא באמת נהניתי מהעבודה. אחרי שנה פוטרתי במסגרת גל הקיצוצים השני או השלישי בחברה (שנסגרה מעט לאחר מכן).

מצאתי די מהר עבודה בחברת הייטק אחרת (למעשה המושג "הייטק" הפך למפורסם בארץ בזמן שהיינו בארה"ב)  שוב בתור מנהל פרויקטים. שוב מצאתי את עצמי עובד שעות ארוכות מדי, לא מבין את כל התחומים עליהם אני אחראי והפעם גם – לראשונה בחיי – עסקתי יותר מדי במאבקים "פוליטיים" בניסיון לקדם את הפרויקטים שלי (או את האינטרסים של הלקוחות שלי).  אחרי 3.5 שנים מתישות מאוד פוטרתי מהעבודה – רשמית בשל "רה-ארגון" ומעשית בגלל שרכשתי לי יריבים חזקים בהנהלה כחלק מהמאבקים שלי (למרות שהצלחתי לקדם את הפרויקטים ולהביא הכנסות).

גם הפעם מצאתי עבודה במהירות – הפעם בחברה שהייתה גלגול של החברה שמטעמה נסעתי לארה"ב והרבה אנשים יחסית הכירו אותי שם. ושוב ניהלתי פרויקטים – הפעם פרויקטים של הסבות תכנה. בניגוד לשני התפקידים הקודמים מצאתי לא מעט עניין בעבודה זאת – הייתה תחלופה גבוהה יחסית של פרויקטים שבכל אחד מהם היו מעורבים תחומים שונים (בנקים, חברות הובלה, חברות ביטוח ועוד), טכנולוגיות שונות ולקוחות ממקומות שונים בעולם.

למרות זאת איכשהו איבדתי הרבה מהעניין בעבודה. כל פרויקט חדש גרם לי לפקפק בעצמי וביכולת ההצלחה שלי.

איכשהו שרדתי שם (וגם נחשבתי למנהל פרויקטים טוב ככל הידוע לי) אבל (שלא באשמתי) החברה הפסידה הרבה כסף. כשהצטרפתי לחברה היו בה כ-300 עובדים בעולם, מתוכם כ-100 בישראל. ב-2015 פוטרתי עקב קיצוצים – באותו שלב הייתי אחד מ-10 עובדים אחרונים בישראל ו-80 בעולם כולו.

ושוב מצאתי עבודה, אבל קצת שונה. חשבתי שהתקבלתי לעבוד כמנהל פרויקטים ומנתח מערכות, אבל גיליתי מהר מאוד שבעצם העבודה היא ניתוח מערכות בלבד. היה לי קשה בהתחלה (לא מבחינה מקצועית אלא מבחינת תפיסת התפקיד) אבל לאט לאט השתלבתי בעבודה, קיבלתי יותר אחריות ואחרי כמה שנים קיבלתי גם עבודה של ניהול פרויקט "ממש".  עבדתי קשה (שוב, לא פיזית, אבל השקעתי שעות ארוכות והרבה אנרגיה) ופחות או יותר הצלחתי, אבל לא ממש נהניתי מהתהליך. התעייפתי.

אני מתנחם בזה שאני טוב בעבודה שלי (מקבל משוב חיובי מהלקוחות, המנהלים והעמיתים), מרוויח לא רע ויושב במזגן. אבל מתגעגע לימים שנהניתי בהם מהעבודה. אני כבר לא בטוח שבאמת היו כאלה.

אז מה בעצם קרה פה? למה למרות שהגשמתי את חלום הילדות שלי "לעבוד במחשבים" אני לא ממש מאושר בעבודה? יש כמה אפשרויות שאני מסוגל לחשוב עליהן:

הראשונה היא שפשוט נשחקתי. אני עוסק במחשבים בערך כל החיים – מהתיכון לאוניברסיטה, לצבא, לאזרחות. אני בן 55, התחלתי ללמוד מחשבים בגיל 14 והתחלתי לעבוד במחשבים בגיל 21. אני רואה חברים שעשו כל מיני דברים שונים לפני שפנו למחשבים או שעזבו את העבודה במחשבים ופנו לתחומים אחרים וקצת מקנא בהם.

אפשרות אחרת היא שלא באמת מתאים לי להיות מנהל פרויקטים במחשבים. אמנם ברוב הפרויקטים שניהלתי הצלחתי (בכל המדדים המקובלים), אבל אני חושד שסוד ההצלחה שלי הוא שאני לוקח הרבה מאוד אחריות על עצמי וזה שואב ממני הרבה אנרגיה ומצריך השקעה מאוד גדולה. אולי הייתי צריך להיות תכניתן ואז הייתי נהנה יותר מהעבודה במחשבים. ואולי לא. אין לדעת.

אפשרות שלישית – הקשורה לראשונה אבל קצת שונה ממנה – אולי הבעיה נעוצה בכך שהשקעתי הרבה במקומות עבודה בעבר ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מפוטר. אני עדיין משקיע הרבה, אבל קשה לי שלא לחשוב שאולי מחר יהיה יומי האחרון בחברה ואצטרך להתחיל הכל מחדש… זה בהחלט פוגע במוטיבציה. אחת הסיבות שבחרתי בחברה הנוכחית הייתה התחושה שפה סכנת הפיטורין קטנה יותר, אבל היא עדיין קיימת.

והאפשרות הרביעית היא שאולי לא הייתי יכול להיות מאושר באף מקצוע, כי אני כזה מטבעי – לא מאושר. כמו הרבה מהלקוחות שלי תמיד רוצה משהו אחר, אבל לא יודע מה.

ואולי הכל ביחד (ועוד כמה דברים אחרים שאני לא מסוגל לחשוב עליהם).

הפעם אין מוסר השכל.

והרשומה המומלצת היא – שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה – בבלוג של Empiarti  

32 תגובות על ״הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות״

    1. אם אני קם בבוקר בריא זאת התחלה טובה, זה שיש לי עבודה זה בונוס, אבל תמיד יכול להיות טוב יותר…
      תודה והמשך שבוע נעים

  1. קודם כל, אל תשכח שברוב התחומים – העבודה ב״עולם האמיתי״ מאוד שונה ממה שנלמד בשיעורים בתיכון בתור ה״מקצוע״. גם אם היית ממשיך לעבוד בתור מתכנת אחרי הצבא היית כנראה מגלה את זה מהר מאוד.

    מעבר לזה, רבים עוזבים את הייטק בשלב כזה או אחר – לא פעם המשבר מגיע אחרי פיטורים שאחריהם הם לא מצליחים למצוא מהר עבודה, אבל לא פעם השינוי עוזר להם לגלות שהם בעצם רוצים לנצל את ההזזדמנות להסבה.

    1. אני "בעולם האמיתי" כבר עשרות שנים. את התיכון סיימתי ב-1985 ואת האוניברסיטה ב-1988. עבדתי קצת כתוכניתן בצבא. יכול להיות שאם הייתי ממשיך כתכניתן הייתי מרגיש דומה. אין לדעת.
      נכון שרבים עוזבים, אבל יש גם כאלה שנשארים – כמוני.

      תודה והמשך שבוע נעים

  2. וואו מוטי איזה כיף שכתבת בסוף ואיזה יופי של פוסט!!!!!
    במיוחד אהבתי את הנושא שבחרת, כי הוא מאד מדבר אלי – היות שגם אני עבדתי רוב חיי בתחום המחשבים. המסלול שלי היה שונה לגמרי משלך אבל חלק מהתחושות חופפות.
    לגבי השאלה הגדולה שאתה בעצם שואל כאן, לדעתי יש כאן כמה דברים.
    הראשון הוא שכמו כל דבר אחר בחיים – גם העבודה שלך, המקצוע שלך, התחום של המחשבים בכלל – משתנה כל הזמן. השינוי הוא כנראה הדבר היחיד הקבוע. ולכן הגיוני מאד שמה שהתאים לך בגיל מסוים, בתקופת חיים מסוימת או באופי מסוים של מקום עבודה או תפקיד כאלה או אחרים – לא התאימו לך בהמשך. אנשים משתנים, המקצוע השתנה, התפקידים שהוצעו לך השתנו, כל תחום ההייטק משתנה כל הזמן…..
    דבר שני יש את העקרון הפיטרי שאתה וודאי מכיר – אדם הרבה פעמים "נתקע" בתפקיד שהכי פחות מתאים לו. נהנית מאד כתוכניתן וגם אולי בהתחלה או בחלק ממקומות העבודה כמנהל פרויקטים והיית טוב וקודמת (או שגם אם פוטרת – קיבלת עבודה חדשה ללא בעיות) – ואז במשך שנים אתה מדווח שעשית תפקידים שהיית בהם כנרא טוב אבל לא נהנית מהם. ייתכן כמו שאמרת שאם היית מתעקש לחפש עבודה בתכנות היית מוצא את עצמך נהנה יותר, מאתגר את עצמך, חש את ה FLOW שרבים מדברים עליו – כשהם שוכחים את עצמם מרוב שהם שקועים במה שהם עושים.
    דבר שלישי – זה נכון מה שאמרה עדי, תחום המחשבים – למרות שלא כרוך בעבודה פיסית – הוא תחום מאד שוחק. רבים נפלטים ממנו, ורבים נשארים בו כי זו פרנסה ויש אילוצים ויש יתרונות אחרים אבל אין הנאה.
    דבר רביעי – שוב כמו שאמרה עדי, ברוב המקצועות כאשר מתחילים את "העולם האמיתי" מגלים שזה ממש לא דומה למה שהיה בלימודים.

    אבל אני דווקא רוצה להתייחס למשהו ממש מתחילת הפוסט שלך.
    את העין שלי תפס המשפט: "ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי)."
    המשפט הזה מספר לי שאתה רואה את עצמך במציאות בבהירות ולא מספר לעצמך סיפורים לגבי מה שנראה לך שאתה אמור להיות. אתה מכיר את עצמך ויודע מה החוזקות שלך ומה החולשות שלך וחתרת למצוא מקצוע שהולם את הכישורים שלך ולא מתנגש עם החולשות שלך. בגיל כה צעיר הייתי אומרת שזה מעורר הערכה, התפעלות וגם השראה.

    1. אני לא יודע לגבי כיף ויופי אבל בהחלט כתבת ותודה שהצעת את הנושא ושעודדת אותי אישית לכתוב.

      העבודה שלי אכן השתנתה הרבה במהלך השנים וברור שגם כל התחום השתנה, אבל באופן בסיסי אני משתמש באותם כישורים ונתקל באותם אתגרים במהלך השנים.
      אני לפעמים תוהה אם באמת העיקרון הפיטרי התממש ואני תקוע בתפקיד שלא מתאים לי, אבל מצד שני אני יודע שאני כן מצליח בתפקיד שלי ומצד שלישי התקדמתי בחברות השונות בהן עבדתי ואז התחלתי מחדש בחברה אחרת ושוב התקדמתי… אז אולי זה לא זה.

      אני חושב שרוב המקצועות שוחקים אחרי שנים רבות של אותה עבודה. אני נשאר מכמה סיבות שהעיקרית שבהן היא שאני באמת לא מצליח לחשוב על תחום אחר שיתאים לי (ושגם ארוויח בו כסף). לפני הרבה שנים עברתי איזה "אימון" שמבחינתי מטרתו הייתה למצוא איזה שינוי יכול לעשות אבל תוצאות לא היו. (תובנות כן).

      וכמו שעניתי לעדי – אני בעולם האמתי כבר עשרות שנים. את הפער מהלימודים הכרתי די מזמן.

      תודה על ההערכה… ועל התגובה המושקעת. המשך שבוע נעים!

  3. האמת היא שהעבודה בהייטק אכזבה אותי אחרי לימודי מדעי המחשב.
    מצאתי כזה הייטק כבד ומגושם.
    גם ברילוקיישן לא מצאתי הגשמה עצמית, אבל לפחות היה כיף לדלג על המילואים.
    ואני זוכר באג שהלקוח פתח לנו בצורה לא כל כך אינטליגנטית. עשה אותו הכי דחוף שאפשר, כשאי אפשר לפתור את כולו במכה כי הוא התבסס על איזה דו"ח במקום על התפקוד של המערכת. אבל המנהלים תמיד ישמחו לספר לך כמה שהלרוח לוחץ עליהם.
    הגעתי למסקנה שצריך לשמוח על כל יום ששורדים, ואם רוצים לקדם איזה פתרון כדאי גם שלא יהיה לך אכפת אם יפטרו אותך.

    1. אני לא בטוח מה זה "הגשמה עצמית" 🙂 אני דווקא נהניתי מהרילוקיישן ומהעבודה אחרי הלימודים. אבל זה היה כל כך מזמן שזה אולי רק הנוסטלגיה (גם היא לא מה שהייתה פעם).
      לצערי בהרבה מקומות בהייטק באמת חשוב שלא יהיה לך אכפת אם מפטרים אותך

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים

  4. רשומה מאוד מעניינת.
    אני חושבת שיש לי מוסר השכל (וזה כתוצאה מזה שקראתי היטב מה שכתבת מן ההתחלה): אפשר להקטין את הפער, אם תגדיר יותר במדויק את מה ש"אמור להיות". אתה אמרת שאתה רוצה "לעבוד במחשבים". כתבת שחשבת שתהיה תוכניתן. כפי הנראה לא ידעת (כמו כולנו) שלעבוד במחשבים יכול להיות מגוון רחב של דברים. אולי אם היית מגדיר – אני רוצה לעבוד בתכנות (יש הרבה בוגרי מדעי המחשב שעובדים בתכנות), יתכן שהפער שאתה חש לא היה גדול כל כך. וזה למרות שהיחידה בה גדלנו שמה פחות דגש על טכנולוגיה, אז קשה להתפתח בה בכיוון הזה. לפחות אז זה היה כך.
    וזה עדין לא מאוחר – יש לי גיס שעבוד באחד ממפעלי התעשיה האווירית. שנים היה מנהל פרויקטים, inovator, sales (הכל ביחד, כן?) מאוד מוערך בדברים סופר מרתקים. בוגר הנדסת חשמל, אגב. בשנה ומשהו האחרונות, הוא החליט – תעזבו אותי באמ'שלכם. אני רוצה לכתוב קוד. התעקש – וזה מה שהוא עושה עכשיו. ונהנה. ויש לו מנהל שנותן לו משימות וזהו. אולי תנסה גם לסגור את הפער?

    1. מעניין מה שכתבת… דווקא בתחילת השרות שלי הייתי יחסית "טכנולוגי". בערך באמצע עברתי להיות יותר "מנהל". בשנתיים האחרות בחברה אני קצת פוזל לדברים אחרים – הצעתי לכמה ראשי צוותים ספק בראש ספק ברצינות שאעבור אליהם – QA, תכנות, BI… כולם הסכימו. אבל לא נראה לי שהמנהל שלי יסכים… ואני גם לא בטוח מה אני באמת רוצה. זאת הבעיה הגדולה שלי (וגם את זה כתבתי, אבל אולי לא הדגשתי מספיק). אני לפעמים כם חושב שאני זקן מדי לשינויים. אולי לא.

      תודה והמשך שבוע נעים ובריא

  5. אולי זה משהו מובנה בחשיבה אנושית: בצעירותנו אנחנו מתארים לעצמנו כך וכך וחולמים כך ואחרת, ואז המציאות לא מסתדרת בדיוק לפי מה שחשבנו, ואז גם העייפות מוסיפה את שלה. ברק החלומות דוהה, ונשארת אכזבה.
    ואחר כך מגיע אולי עוד שלב, שבו אומרים: זה לא יצא בדיוק לפי החלומות, ובכל זאת הסתדר לא רע בכלל. וזה נראה לי שלב טוב:)
    וכמובן, באיזו שהוא גיל אפשר לעזוב את זה ולהתחיל משהו חדש. זה מאוד מקובל היום, אולי גם אתה תרצה מתי שהוא.

    1. מאוד יכול להיות. אולי זה גם מאפיין את מי שיחסית טוב לו – שהוא יכול להרים את הראש ולראות שלא טוב לו, בניגוד למי ששקוע עמוק ולא מסוגל לחשוב אפילו על תנאי החיים שלו. כתבתי את המשפט קצת עקום, אבל אני מניח שאת מבינה למה אני מתכוון.
      בדרך כלל אני חושב שאני זקן מדי לשנות, אבל הבעיה העיקרית היא שאני לא יודע למה לשנות…

      תודה והמשך שבוע נעים

  6. מה בלי מוסר השכל? אני בשוק, אני בהלם, אני המומה. זה הפוסט שממש מחייב מוסר השכל.
    החיים מובילים אותנו ולא תמיד אנחנו יודעים בגיל צעיר מה יספק אותנו בעתיד. בכל מקרה עצם העובדה שנהנית בעבר, זה כבר טוב.
    ברך על היש ובמקביל חפש לך תחביב מספק שימלא אותך.

    1. טוב, זה לא סיפור לשבת. מבטיח שבסיפור יהיה מוסר השכל 😉
      החיים מובילים אותנו אבל אנחנו רוצים לפחות לחשוב שאנחנו מובילים אותם. היו כמה נקודות בחיי שבאמת עשיתי את זה (או לפחות ניסיתי) אבל לרוב אני מרגיש שאכן אני מובל.
      התחביב העיקרי שלי הוא קריאה. אין לי הרבה זמן לדברים אחרים.

      תודה והמשך שבוע נעים

  7. הסיפור שלך מאד מעניין. כל כך הרבה פעמים עברת ממקום למקום, פוטרת, התחלת שוב, והצלחת כל הזמן לעבוד, ממש ללא הפסקה, וגם קשה כל כך. אני לא יודעת אם זה אפשרי עבורך, אבל אם היית יכול והיית רוצה, לעבוד פחות שעות ולפתח תחביב. זה יכול להוסיף הרבה לחיים שלך. יש בעולם המון המון דברים מעניינים ואם אתה לא זקוק מאד לכסף, כדאי אולי לנסות לעשות גם דברים ממש שונים מהעבודה. אני עשיתי זאת תקופה מסויימת. עבדתי בב"ח תל השומר, עבדתי בימי שישי תמורת יום חופשי באמצע השבוע שהוקדש אצלי לציור. זה הוסיף לי המון.

    1. היו שעברו הרבה יותר ממני… בחברה הנוכחית אסגור בקרוב 7 שנים, בקודמת עבדתי 11 שנים. במקצוע שלי זה המון. וכן, אני קצת גאה בזה שלא הייתי אף פעם ממש מובטל. התקופה בין העבודה הקודמת לנוכחית הייתה הארוכה ביותר – הייתי חודש בלי עבודה. אבל בעצם עבדתי לפי שעות באיזה חברה אחרת באותה תקופה…
      לצערי אני זקוק לכסף ולא רואה את עצמי מסוגל לוותר על המשכורת בשנים הקרובות. וחוץ מזה אני גרוע בציור 😉 כל הכבוד לך שהצלחת.

      תודה והמשך שבוע נעים

  8. אני חושבת שאתה, שאתה מאד משקיען ומקצועי, קצת נשחקת מעבודה עם אחרים שלא תמיד הם מספיק מקצועיים. זו היתה הרבה פעמים גם בעיה שלי – לפתור בעיות לאנשים שיצרו את הבעיות בגלל חוסר מקצועיות או חוסר אכפתיות מצידם. קשה לשמור על רמה גבוהה של מקצועיות ומוטיבציה, כשמסביב הרבה לא מנסים להגיע מספיק גבוה…
    אני מקווה שתצליח למצוא משהו שיאפשר לך להרגיש טוב יותר…

  9. ההתחלה בהחלט היתה טובה ומצויינת. אני חושב שאח שלי תוכניתן, והתחיל את הקריירה שלו בצבא. אני גם למדתי מחשבים בתיכון, אבל הסיפור שלי יותר טראגי. צריך להגיד באמת תודה על מה שיש. 🙂

  10. מחשבים הוא התחום השני ברשימת המקצועות בה אנשים משנים את המקצוע שלהם יותר מכל מקצוע אחר.
    פרק הזמן הממוצע שבו עובד מחשבים נשאר במקום עבודה אחד הוא כשנתיים – שנתיים וחצי, (לפחות כך היה בעבר). השינויים מהירים. יש פרויקטים שונים ותיקונים שונים, יש חידושים טכנים שצריך ללמוד, התחלפות עובדים מסביב והכרת אנשים חדשים. החשש המתמיד משינוי שוחק מנטלית. ההורים שלנו עבדו באותו מקום כמעט ללא שינויים מאז 1492 בערך. תתנחם, לימוד דברים חדשים דוחה דימנציה.

    "הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי". לא חשבת על שאר הנושאים בהגדרה הכללית: מצב כלכלי זוגיות, או על חיים חברתיים, או הורות, או חייך בכלל. זה מצביע שסך הכל הצלחת יפה מאד ואתה די מאושר.

    עבודה זה כמעט הנושא הפחות אישי מכל הנושאים האישיים בדיון הפער בין המציאות לצפייה.
    אולי תספר איך ציפית בצעירותך שחייך והעולם יראו כשתהיה בגיל של הוריך?
    על כיצד אתה מצפה שהעולם יראה בעתיד מתוך הכרותך אותו כאיש מחשבים?
    על איך העולם משתנה מבחינה חברתית בימי חייך? הפער בין הדורות? רצונות? תשוקות?

    תתנחם שבערך בזמן שתצא לפנסיה האינטלגנציה המלאכותית תקח את התפקיד שלך.

    "חווינו שנתיים וחצי מאוד מעניינות גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית/משפחתית."
    כיצד העבודה והחיים בארה"ב השפיעו עליכם? האם ראית צורת העבודה ויחסי עבודה בארץ באופן שונה לאחר ההתנסות בחו"ל?

    1. אני תוהה מהו התחום הראשון… הוראה?
      אני יודע שיש תחלופה מהירה במקצוע, אני אולי כבר זקן מדי לשינויים ואולי לכן הייתי 11 שנים בעבודה הקודמת וכעת 7 שנים בעבודה הנוכחית. בעבודה הקודמת באמת היו לי הרבה שינויים. בזאת פחות, אבל לא חסרים…
      יש מקום לשיפור גם בתחומים אחרים בחיים שלי, אבל כנראה שהעבודה אכן הכי מטרידה אותי וזה אולי סימן טוב.

      בהזדמנויות אחרות אולי אספר יותר על כל הנושאים שהצעת…

      ולא נראה לי שבאמת אינטילגנציה מלאכותית תחליף את העבודה שלי בימי חיי. כשהייתי בכיתה ט' (1981!) המורה שלי למחשבים טען שעד שנגמור את התיכון (1985…ׂ) כבר לא יצטרכו תוכניתנים כי מחוללי יישומים יחליפו אותם.

      תודה על התגובה המושקעת והמשך שבוע נעים

  11. נשאלת תמיד השאלה אם מה שעושה אדם נעשה בכוח האינרציה.
    בסביבתי נתקלתי בלא מעט בוגרי 8200, ממר"מ וכדומה בצה"ל, משם היישר נחטפים לעולם הייטק האזרחי, משכורות שמנות, תנאים חמישה כוכבים ואז לאחר מספר שנים בכלוב הזהב הזה (מבחינתם), עזבו ועשו הסבה מקצועית של 180 מעלות. למשל, לימודי תואר ראשון במדעי הרפואה, כדי להעלות את הסיכויים לקבלה ללימודי רפואה. במקרה הטוב מתקבלים לתוכנית לימודי רפואה 4 שנתית. הרוב מתקבלים אולי לתוכנית 7 שנתית הרגילה. בתור רופאים מתחילים משכורתם נופלת בהרבה ממשכורת הייטקיסטים מתחילים, ועם תורנויות וכוננויות. ואחר כך התמחות 5-7 שנים (תלוי בסוג ההתמחות). חלקם גם לא היו מאושרים בקריירה החדשה ופנו למחקר רפואי אקדמי או לביוטק. המשך מיני הסבות שונות ומשונות מעידים שהם כנראה אף פעם אינם מאושרים.

    1. אני מניח שחלק לפחות ממה שאנחנו עושים נעשה מכח האינרציה. הרבה פעמים נדרש זעזוע גדול יחסית כדי לשנות מסלול. בתחום ההייטק הרבה פעמים זעזוע כזה הוא פיטורים, במיוחד בזמן משברים גדולים בתחום. אני לא שיניתי מסלול באופן משמעותי – אולי בגלל שלא ידעתי למה לשנות, אולי בגלל שתמיד (עד כה…) מצאתי עבודה יחסית בקלות ואולי שילוב של השניים.

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים

  12. הרשה לי להתחיל מהסוף – לא נראה לי שיש אדם מאושר. אנחנו יכולים להיות שמחים בחלקנו, אבל לכל אדם יש עליות ומורדות, ואלה החיים.
    אני גם תוהה לעצמי מה אתה יכול לעשות כדי שכן תהנה מהעבודה. נראה לי שזה חלק חשוב בחיים, לפחות בשלי.
    לסיום, אני חייבת להודות שהפוסט שלך גרם לי לחייך ולחשוב על האירוניה. מגיל צעיר ידעת שתעסוק במחשבים, זה אכן קרה, אבל משום מה מצאת את עצמך עוסק בהרבה פוליטיקה. אני בתור ילדה בכלל רציתי להיות זה שעומד בחלק האחורי של משאית זבל, וקופץ בכל תחנה (אני רצינית! זה נראה היה לי כיף). בפועל, מצאתי את עצמי בכלל אוהבת פירות וירקות והחלטתי ללמוד כלכלה חקלאית כדי לעבוד בשיווק. בפועל#2, מצאתי את עצמי אוהבת לחפור בשאלות ולנסות למצוא תשובות ולשחק עם סטטיסטיקות ונסיונות למצוא הסברים, אז המשכתי לתואר שני בתקווה לעבוד כחברת ייעוץ. בפועל #3 הבנתי שאני בכלל רוצה לענות על שאלות שאני שואלת, והחלטתי להמשיך בלימודים ולצאת למקום לא מוכר (אז הלכתי לצרפת) ומשם לעוד מקום לא מוכר (אוסטריה). איזה מזל שלא הגשמתי את חלום הילדות שלי 😅

    1. חשבתי שכל המשפחות המאושרות דומות…. או ברצינות, תמיד חשבתי שרק אנשים לא מאוד חכמים יכולים להיות מאושרים תמיד. אבל ברור שרוב האנשים לא מאושרים כל הזמן. השאלה היא באיזה חלק של הזמן אנחנו מאושרים… לצערי אני לא מאושר בעבודה, רוב הזמן.
      עסקתי בהרבה פוליטיקה בעיקר בחברה שאחרי הסטארט אפ. עד אז ומאז – הרבה פחות.
      לך בהחלט יש מזל שלא הגשמת את חלום הילדות ונראה שההתלבטויות או הניסיונות שלך לקחו אותך למסלול מעניין בהרבה מזה שלי.

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים 🙂

  13. עכשיו אני חושבת על זה – למה שלא תחליף מקצוע? אתה בטח יכול לעשות המון דברים שלא יערבו פוליטיקה. אחרי הכל, יש לך הרבה נסיון ותוכל אפילו לעבוד כעצמאי.

    1. אני באמת לא יודע לאיזה מקצוע להחליף. פשוט מאוד…. וכמו שכתבתי בתגובה הקודמת – אין לי בעבודה הרבה פוליטיקה יחסית. זאת בעיה שהייתה מאוד ספציפית לחברה אחת. תודה

  14. "לצערי אני לא מאושר בעבודה, רוב הזמן":
    אני חושש, שרוב האנשים לא באמת מאושרים בעבודה, רוב הזמן.
    הפתרון שלי פשוט: להיות בעבודה כמה שפחות זמן.
    אני לא צוחק, אני לגמרי רציני.

    "אני חושד שסוד ההצלחה שלי הוא שאני לוקח הרבה מאוד אחריות על עצמי וזה שואב ממני הרבה אנרגיה ומצריך השקעה מאוד גדולה":
    גם כאן, אני חושד, שהתשובה היא "הפוך, גוטה, הפוך!". הכל תלוי כיצד אנחנו מגדירים "הצלחה".
    יש את ההגדרה המקובלת, אני רוצה להציע הגדרה אחרת: לעבוד כמה שפחות שעות, לקחת על עצמי כמה שפחות אחריות.
    כן, אני יודע, זה נשמע נורא.

    תראה, אנחנו חיים כל חיינו כשאנחנו כפופים למוסכמות חברתיות.
    יש פרמטרים ברורים, שקובעים מהי הצלחה.
    למרות שהפרמטרים יכולים להיות שונים (נניח, יש אנשים שמקָדשים את המשכורת וההצלחה הכלכלית – יש כאלו שרוצים לעזור לאחרים, כמו אחיות או עובדות סוציאליות) יש תמיד מכנה משותף אחד: צריך להיות חרוץ ולעבוד קשה.
    אני מעיז לכפור בהנחה הזו.

    אם לחזור להתחלה:
    אני חושד, שיש אנשים רבים שלא יודעים מה הם רוצים להיות.
    נקודת המבט שלי מאד פסימית: אנשים בוחרים במקצוע מסוים כשהם תמימים ולא באמת יודעים לקראת מה הם הולכים.
    לפעמים הם משקיעים שנים בבחירת המקצוע, הם חוששים לזרוק את ההשקעה לפח במידה והם אינם נהנים מהמקצוע.
    ניקח לדוגמה רופא: הוא משקיע שנים בלימודים. אח"כ הוא משקיע שנים בהתמחות. ומה אם יום אחד, אחרי 10 או 15 שנים הוא מגלה שנמאס לו לפגוש אנשים חולים ולהקשיב לבעיותיהם? ישליך את כל ההשקעה לפח? ומה הוא ילך לעשות עכשיו? במה יעבוד? ומי מבטיח לו שבעוד 10 שנים נוספות לא ימאס לו מהעיסוק החדש?

    מקום עבודה מספק לאנשים תשובה לצרכים רבים:
    תחושת כח, תחושת נחיצות, קשרים חברתיים ואינטראקציה עם אנשים אחרים, אתגר אינטלקטואלי, תחושת הצלחה, פתרון לצורך "להעביר את היום" (כלומר עבודה מספקת תעסוקה ועיסוק בעניינים שונים, כך שהזמן עובר), וכו'.
    ועדיין אני מאמין, שהסיבה העיקרית שבגללה אנשים הולכים לעבודה, היא הצורך הכלכלי. אנשים זקוקים למשכורת כדי להתקיים.
    מתוך עצם הכורח הזה – לפעמים אנשים עושים דברים, שהם לא ממש נהנים לעשותם.
    אני ממש מקנא באנשים שנהנים מהמקצוע ומהעבודה שלהם. יש כאלו, אבל אני חושד שהם אינם רבים.

    יתירה מזאת, מקנן בי החשד, שברגע שמקצוע הופך מ"תחביב" ל"עבודה" – הוא כבר לא נחמד.
    אנסה להסביר:
    נניח שמישהו נהנה מתחביב ששמו "צילום".
    ברגע שבנאדם הופך את התחביב למקצוע, הופך ל"צלם חתונות", לדוגמה – העבודה היא כבר לא אותו הכיף. היא כוללת אחריות, צורך להשיג לקוחות, תחרות, שיגרה (את כל הזוגות מעמידים באותן הפוזות באותם אתרים), בעיות כלכליות (החודש לא היו מספיק הזמנות), טרדות מינהליות (העברת כסף למע"מ ולמס הכנסה), וכו'. הכיף הלך – ונשארה העבודה.

    אחרון אחרון חביב: גורל ומקריות.
    נניח שהיתה חסר לך טיפ-טיפה בציונים, כדי להתקבל ללימודי המחשב, שאליהם כן התקבלת.
    הרי היית הולך ללמוד משהו אחר, וכל חייך היו אחרים.
    נניח שהיית מתלבט בין שתי אופציות : ללמוד מחשבים – או ללמוד רפואה. ונניח שהיית נרשם לשתי האופציות וגם מתקבל לשתיהן. מה אז?
    בחירה שלך אז, כשאתה לא באמת יודע מה זה להיות רופא או איש מחשבים בחיים האמיתיים – היתה קובעת את שארית חייך.
    אנחנו נדרשים להחלטות מאד חשובות, כשעדיין אין לנו את הכלים והידע להחליט אותן.
    החיים קורים. לפעמים הם קורים בלי שום קשר להחלטות שלנו (מחלות, תאונות) ובלי שום קשר ליכולתנו להחליט החלטה מושכלת.
    בסופו של דבר, למרות שיש לנו יכולת להחליט בעניינים מסוימים – אנחנו לא מעט פשוט נסחפים בזרם.

    1. אני מסכים אתך שרוב האנשים לא מאושרים בעבודה. עדיין הרבה – ואני ביניהם – שואפים להיות מאושרים בעבודה.
      לרעיון לעבוד כמה שפחות יש הרבה יתרונות אבל כנראה שאני לא בנוי לזה. העובדה היא שכבר שנים רבות אני עובד הרבה יותר שעות ממה שנדרש ממני לפי החוזה.
      ההצלחה בהגדרה שלי היא שהמנהלים, הלקוחות והעמיתים שלי מרוצים ממני.
      אני מסכים שעיקר הסיבה לעבודה היא הצורך בכסף. אם מחר אזכה בסכום ענק אני די בטוח שאתפטר מהעבודה. אבל זה כנראה לא יקרה.

      גורל ומקריות – חשבתי קצת על להיות רופא (הציונים שלי היו מספקים לכך). פסלתי את הרעיון כי לא נראה לי שאני בנוי לכך.
      אם לא הייתי מתקבל לעתודה במחשבים הייתי מנסה להתקבל לאוניברסיטה אחרי הצבא. אני מניח שאם לא הייתי מסוגל להתקבל הייתי הולך לשפר ציונים או לחילופין ללמוד הנדסאי או קורס מקצועי כלשהו ומנסה להתקבל לעבודה במחשבים בכל זאת… בקיצור, קבעתי לעצמי גורל של עבודה במחשבים 🙂

      אני מסכים עם שתי השורות האחרונות שלך.

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: