סיפור ספרותי לשבת

בדרך לעין חרוד פגשתי את מיכאל שלי. מאוד שמחתי לראותו כי לא נפגשנו כבר המון זמן. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה נפגשנו – הרגשתי כאילו עברו כבר מאה שנים (של בדידות) מאז פגישתנו האחרונה.
חיבקתי אותו בחום והצעתי שאם יש לו זמן נשב לדבר קצת. הוא הסכים בשמחה רבה (שקצת הזכירה לי את דודי שמחה). לא רחוק משם ראיתי פאב בשם המסקרן "אהובת הקצין הצרפתי" אז התיישבנו שם על כוס בירה והתחלנו לדבר על מה שעבר עלינו מאז פגישתנו האחרונה.

מיכאל סיפר לי על הילדות שלו. למעשה הן כבר לא ילדות (האם קיים דבר כזה כמו קץ הילדות?) אלא ממש נשים קטנות.
פתאום הוא הרצין ואמר לי שאנני, הגדולה, סובלת מאנקת גבהים.
אמרתי לו שהוא ודאי מתכוון ל-"פחד גבהים", אבל הוא התכוון למה שהוא אמר: אנני, שמאוד אוהבת לקרוא, קוראת כעת את "אנקת גבהים" ומזדהה יותר מדי עם הגיבורים לדעתו. הוא היה עסוק בשאלה כיצד לעזור לה להתמודד עם הספר.

אמרתי שלדעתי הוא צריך לתת לה להתגבר על הספר בעצמה. סיפרתי לו איך אני מאוד הושפעתי פעם מהספר "אייבנהו" אבל בסופו של דבר הספר פשוט חלף עם הרוח.
האמירה שלי לא ניחמה אותו. הוא אמר ש"אייבנהו" הוא ממש יריד ההבלים בהשוואה ל"אנקת גבהים" והוא חושש שבתו יותר מדי מרוכזת בספר. לדעתו היא מזניחה את עצמה: אם לא הייתה שקועה כל כך בקריאה היא הייתה יכולה להיות מלכת היופי של ירושלים, אבל כרגע היא יותר נראית כמו אסופית מוזנחת.

לא כל כך אהבתי את הכיוון של השיחה. בתור חובב ספרים מושבע תמיד העדפתי חובבות ספרים על מלכות יופי. למעשה, אפילו בתקופה בה הייתי חבר במועדון גרנזי לספרות ופאי תפודים העדפתי באופן ברור את הספרות על פאי קליפות התפודים. תיאורטית העדפתי גנבת ספרים על קוסם מארץ ים.

אמרתי לו שהוא צריך לשמוח על כך שבתו אוהבת ספרים ואינה עוסקת בתעלוליה של ילדה רעה כמו בנות אחרות. הוא נאנח והודה שהחשש האמיתי שלו הוא שאנני לא תמצא שידוך הולם. אמרתי לו שזאת לא בעיה משמעותית ואני בטוח שבסופו של דבר היא תמצא את אהבת חייה (אולי זה יהיה בחור בשם ציון ואז זאת תהיה אהבת ציון) אבל אם הוא רוצה לזרז את העניינים הוא יכול לקחת אותה למסע תענוגות בארץ הקודש או אפילו למסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש.

רציתי להחליף נושא אז התחלתי לספר לו על מעשה בטבעת ועל האמריקאי השקט שמצא אותה.
הוא בהחלט התעניין בסיפור אבל מאוד לא התרשם מדמותו של האמריקאי: לדעתו היה לו לב של כלב, או אולי אף גרוע מכך הוא היה אדם בן כלב. שאלתי בחיוך אם לדעתו הוא היה הכלב היהודי והוא ענה לי שבעצם הסיפור כולו יותר הזכיר לו את המקרה של הכלב בשעת לילה מאוחרת.

אגב שעת לילה מאוחרת, מיכאל הודיע לי שכבר מאוחר והוא צריך לצאת לדרך. התפלאתי על כך כי מבחינתי היום איננו כלה, אבל מבט חטוף בשעון הקסמים הוכיח לי כי הייתה זאת כבר שעת העכביש.

ביקשתי ממיכאל שימסור ד"ש למר מאני, לנערה מהדואר ולזקן בן המאה אבל הוא בישר לי שאותו זקן בן המאה יצא מהחלון ונעלם ובמקומו גר כעת בדירה להשכיר איש ושמו אובה.
הבטחנו זה לזה להפגש שוב בקרוב (אולי כבר בשש אחרי המלחמה, כדברי החייל האמיץ שוויק)  ומיכאל העמיס את שנים עשר הכסאות שלו ויצא לדרכו. נעלתי את נעלי הסוכרייה שלי ויצאתי גם לדרכי.

  מוסר השכל:  ספר – זה כל הסיפור

שבת שלום!

אני מניח שלא צריך להסביר את הרעיון בסיפור זה. מקווה שנהניתם לקרוא. (אני יודע שאני אוהב לקרוא).

והרשומה המומלצת היא – הר השלג של דרקון הירקן – בבלוג של adiad

20 תגובות על ״סיפור ספרותי לשבת״

    1. לא, לא את כולם. אלה הם שעדיין לא קראתי: נשים קטנות (קראתי רק תקציר), חלף עם הרוח, הקוסם מארץ ים, שידוך הולם, אהבת ציון, שעון הקסמים, שעת העכביש.
      את כל השאר קראתי… גם יפה 🙂

      תודה וסוף שבוע נעים

  1. אהבתי מאוד. לא בטוח שמכיר את כל שמות הספרים שהזכרת. אני לא קורא הרבה ספרים. יש לי חבר שהתחביב המרכזי שלו בחיים זה ספרים. אבל כנראה בעיקר ספרות פילוסופית, וספרות עיון, ופחות פרוזה. אהבתי מאוד בכל אופן :). שבת שלום 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: