שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

לקראת סיום החופש הגדול מירה (שם בדוי) התחילה להתרגש. כיתה א' הלכה והתקרבה בצעדי ענק ומירה לא הייתה בטוחה אם היא מוכנה.

בפינה חיכה לה התיק החדש (מתנה מיוחדת מאמא לקראת כיתה א') ובתוכו היומן שבחרה במיוחד, העפרונות המחודדים, הטושים והמדבקות.

ההתרגשות הלכה וגדלה ככל שחלפו הימים.

ביום האחרון של החופש הגדול מירה הסתובבה בבית חסרת מנוחה. שוב ושוב היא בדקה את הציוד. היא פרקה את התיק וארזה אותו שוב עשרות פעמים (ועדיין לא החליטה מהו התא האידיאלי ליומן).

היא חשבה הרבה על השאלה איך ייראו הילדים בכיתה. האם יהיו נחמדים אליה?  האם יקבלו אותה כאחת מהם?

והילדות? תמיד היא חששה שמלכת הכיתה תכריז עליה חרם והיא תישאר מבודדת ומסכנה כל השנה.

ואולי היא תהיה מלכת הכיתה? בעצם למה לא? היא הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומאוד בוגרת.

אבל היא לא הייתה בטוחה שאלה התכונות הנדרשות כדי להפוך למלכת הכיתה.

היא גם לא הייתה בטוחה שבכלל בכיתה א' יש "מלכת כיתה". 

מירה שאלה את אמא שלה על זה ואמא הרגיעה אותה. לדבריה של אמא למירה לא היה ממה לחשוש. ללא ספק היא הייתה חכמה ומוצלחת יותר מכל הילדים בכיתה.

מירה שמחה לקבל את המחמאה אבל בלב ליבה היא ידעה שכל אמא משוחדת לטובת ילדיה וסביר להניח שגם אמא שלה לא ממש אובייקטיבית.

למירה היה מאוד קשה להירדם באותו לילה.

תסריטי אימה שונים רדפו אותה. מה אם היא לא תמצא את הכיתה? מה אם היא לא תלבש בגדים מתאימים?

מה יקרה אם כל הילדים יצחקו עליה?

או גרוע מזה המנהלת תצעק עליה?

למרות שהיא עשתה הרבה הכנות לקראת כיתה א' היא הרגישה כל כך לא מוכנה. מה היה רע בחיים שלפני בית הספר? למה היא חייבת להתחיל את כיתה א'?

כשהיא סוף סוף נרדמה היא חלמה חלום נוראי. בחלומה כל הילדים והמורות בבית הספר רדפו אחריה בחצר וצעקו עליה שהיא לא מתאימה לכיתה א' ואולי אפילו לא לגן.

הילדים הלכו והתקרבו אליה.הם התחילו לקרוא בשמה (הבדוי):"מירה! מירה!".

אחד הילדים – בריון מגודל שהזכיר לה את הילד הענקי שתמיד הציק לה בגן – קפץ עליה והתחיל לטלטל את כתפה כשהוא צועק בקול של אימה: "מירה! הגיע הזמן לקום!"

מירה התעוררה בבהלה.  כמובן שזו הייתה אמא שהעירה אותה (ודווקא בעדינות).

השעה כבר הייתה שבע בבוקר והגיע הזמן לקום אבל מירה הרגישה כאילו היא לא ישנה כל הלילה (למרות שלמעשה היא לא ישנה רוב הלילה).

מירה נתקפה הרהורי חרטה: "אמא, אני חושבת שלא בא לי ללכת לבית הספר היום… אני מרגישה שכל העסק הזה הוא טעות אחת גדולה…"

אמא אמרה שמאוחר מדי להתחרט. מירה כבר ילדה גדולה. היא התחייבה והיא צריכה לעמוד בהתחייבויותיה. ילדים רבים  יתאכזבו אם היא לא תגיע.

"אז אולי רק היום (ומחר) אני לא אבוא? נניח שאני חולה… אולי שפעת או איזה וירוס קטן… ביום ראשון אני בודאי אוכל להתחיל את שנת הלימודים ברגל ימין!"

גם את זה אמא לא ראתה בעין יפה. היא אף פעם לא אהבה שקרים – אפילו לא שקרים לבנים. השקר הזה היה די שחור.

אמא הציעה למירה שהיא תיקח אותה לבית הספר במכונית (למרות שיש לה יום מאוד עמוס בעבודה).

מירה נאנחה והתחילה להתלבש. נראה שהיא לא יכולה לברוח מהגורל. היא חייבת להתחיל היום את כיתה א'.

היא אכלה ארוחת בוקר בחוסר תיאבון בולט (אבל היא הכריחה את עצמה לאכול כי כידוע ארוחת הבוקר היא ארוחת הבוקר החשובה ביותר של היום) ויצאה עם אמא.

בדרך (הלא ארוכה) היא השתדלה לחשוב מחשבות חיוביות. למה שהכל יהיה רע? למה שמשהו יהיה רע? היא התכוננה שנים ליום  הזה. היא חייבת להצליח.

היא יצאה מהמכונית מעודדת יותר ופסעה בצעד בוטח לתוך בית הספר. מיד לאחר שנכנסה נשמע הצלצול (כלומר המוזיקה המעצבנת הזאת כמו של אוטו גלידה). היא האיצה את צעדיה ונכנסה לחדר הכיתה.

מירה נעמדה ליד הדלת והסתכלה על כל התלמידים שהסתכלו עליה בחזרה. היא אמרה בקול רם:

"שלום כיתה א'! אני מירה ואני המורה שלכם השנה!"

(כן, אני יודע שזה מבוסס על בדיחה ישנה… אבל זה מה יש)

מוסר השכל:  יש בינינו כאלה שמתחילים את כיתה א' הרבה יותר מפעם אחת

בהצלחה לכל התלמידים והמורים ושבת שלום!

והרשומה המומלצת –  כחליל מקושט – בבלוג של עננת