כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

אהוד (שם בדוי) הרגיש מדוכא. נראה היה לו שאהובתו הנצחית אהובה (שם בדוי גם כן) לא רוצה אותו יותר.

במשך כמה ימים הוא הסתובב עצוב ומיואש עד שלבסוף הוא החליט לפנות אל אהובה ולנהל איתה שיחה מלב אל לב בה הוא ישים את כל הדברים על השולחן.

אחרי לילה כמעט ללא שינה, הוא פנה אליה מוקדם בבוקר ואמר: "אם לא תרצי אותי, אעזוב מיד. אתפוס רכבת ואברח אל ההרים".
להפתעתו אהובה כלל לא הגיבה לדברים. אבל ממראה פניה היה נראה לו כי היא קצת מודאגת. הוא הבין שאם הוא יברח היא תרוץ לחפש אחריו ולכן הוא מיהר (בהקלה רבה) להרגיע אותה ואמר: " אבל לא תצטרכי לחפש אותי כי אחזור מהר מאוד – אפילו מיד – ולא אעזוב אותך יותר כל החיים"

באותו רגע התחילה השמש לזרוח וציפורים התחילו לצייץ בחוץ. אהוד לא היה בטוח איזה ציפורים בדיוק מצייצות שם, אבל הוא נזכר שראה פעם באינטרנט ציפור בשם "עפרוני מצויץ" והניח שזאת ודאי ציפור שמצייצת לא מעט, לכן הוא אמר: "אהובה! הקשיבי לעפרוני המצייץ בחוץ!  הנה היום מאיר ואנחנו עדיין חיים (כנאמר: ברוך השם, אני נושם). אני כל כך שמח שעוד יום מתחיל בו את לצדי. אבל איך הוא ייגמר?"

אהובה עדיין לא ענתה. אהוד תהה למה היא לא מגיבה לדבריו והגיע למסקנה שכנראה השאלה שלו הייתה רטורית. הוא מיהר לתקן את עצמו ואמר: "אבל איך הוא ייגמר – כולם יודעים".
תוך כדי הדברים הוא ניסה לחשוב באמת איך ייגמר היום. האם אהובה תישאר איתו או שחששותיו יתגשמו והא ימצא את עצמו בלעדיה? הוא ממש לא ידע ולכן ליתר בטחון חזר ואמר: "כן, כולם יודעים"

בעצם אותו יום עבר כמעט כל יום אחר. אהוד היה עייף מהרגיל (מכיוון שכזכור הוא כמעט לא ישן בלילה) מה שכנראה גרם לו קצת לכעוס כשהוא חזר הביתה וגילה שאהובה לא עשתה כלום אותו יום. בכעסו, אבל בלי כוונה, הוא שבר כוס במהלך רחיצת הכלים. נראה היה לו שאהובה מאוד הצטערה על כך עד כדי בכי כמעט. הוא מיהר לאסוף את הרסיסים וניסה לחשוב כיצד לפייס אותה.

לפתע עלה בדעתו רעיון מעולה: הם זקוקים לחופשה! הוא ראה פרסומות לחופשה באי יווני שאליו אפשר להפליג היישר מחיפה באנייה מפוארת ובמחיר שווה לכל נפש (כמעט). הוא כבר דמיין לו כיצד הוא יישב עם אהובה בערב על כיסא נוח והם יצפו בילדים (העתידיים שלהם) משוטטים על קו החוף.
בדמיונו הוא הוסיף שיח שושנים אדומות (או אולי ורדים אדומים? הוא אף פעם לא היה בטוח מהי שושנה ומהו ורד). בכל מקרה הוא (בדמיון) קטף שושן אדום והוסיף אותו כקישוט הולם לשיערה השחור של אהובה. הוא גם הפך את הערב ללילה והוסיף חופה של כוכבים מעליהם, במספר שלא יימנה מרוב (כמו שלא רואים בימינו במרכז הארץ).

אהובה לא התלהבה מהרעיון. אולי בגלל שהוא לא סיפר לה עליו עדיין. הוא רצה קודם להזמין כרטיסים ואז להפתיע אותה.
בינתיים התחיל להחשיך בחוץ והוא פנה אליה ואמר: "אהובתי, הביטי איך יורד היום. ממש כמו חלום או אולי אפילו הזייה או חזיון תעתועים. אם את חושבת שאני מתרחק ממך – אל תדאגי, זה רק לכמה רגעים. אני רק הולך רגע לשירותים".

בזמן שהותו בשירותים הוא חשב על השיחה האחרונה שלהם. משהו הציק לו בה. בעצם משהו הציק לו בכל השיחות שלהם. למה היא אף פעם לא ענתה לו? זה מה שגרם לו לחשוב מלכתחילה שהיא לא רוצה אותו. אבל במשפטים האחרונים שלו היו מילות מפתח שהבהירו הכל: "חזיון תעתועים". פתאום אהוד הבין שאהובתו הנצחית היא רק חזיון תעתועים והגיע הזמן שהוא ינסה למצוא לו בת זוג אמיתית – חיה ונושמת, כזאת שגם תענה לו.

מוסר השכל: יש משהו אידיאלי בבני זוג דמיוניים, אבל בני זוג אמיתיים עדיפים.

שבת שלום!

תודה לאהוד בנאי שכתב את השיר המקורי (למרות שכרגיל אני חושב שהסיפור שלי רחוק מאוד מכוונת השיר…)

והרשומה המומלצת היא – מה עושים העכבישים בלילות? – בבלוג תיבת נעם