דרך השמחה – סיפור לשבת ולשמחת תורה

לפני לא הרבה שנים, בארץ מאוד לא רחוקה חיו אנשים מאושרים שרק דבר אחד העיב על אושרם: בעיית הפקקים. (בנוסף ליוקר המחיה, הפערים בין עשירים ועניים, הביטחון, האבטלה, ההקצנה בעם, השחיתות ועוד כמה דברים שלא זה המקום לציינם כי הסיפורים לשבת מוגבלים באורכם).

באותה מדינה היו הרבה מאוד כלי רכב ומעט דרכים. כתוצאה מכך היו תושבי המדינה מבלים (או בעצם סובלים) שעות ארוכות בפקקי תנועה בכל פעם שחפצו להגיע מנקודה א' לנקודה ב' (או בחזרה).

מנהיגי המדינה היו מודעים היטב לבעיית הפקקים ולכן השתדלו לטוס במסוקים מנקודה א' לנקודה ב', אבל לקראת הבחירות ראש הממשלה הכריז על פרויקט לאומי חדש: "דרך השמחה".

הפרויקט כלל סלילת דרך חדשה לחלוטין מנקודה א' שבצפון המדינה לנקודה ב' בדרומה, שבאמצעותה יוכלו תושבי המדינה לנסוע בין שתי הנקודות בקלות וללא פקקים.

תכנון הדרך היה שאפתני מאוד: היא תכלול לא פחות משני נתיבים לכל כיוון (!), שוליים צרים ואפילו תחנות רענון כמו במדינות המתקדמות בעולם.

וכמו במדינות המתקדמות בעולם, "דרך השמחה" הייתה אמורה להיות דרך אגרה – שתושבי המדינה ישלמו (ישירות) על הזכות להשתמש בה.

באמצעות האגרות תמומן סלילת הדרך – כך שהשמחה תהיה כפולה (תושבי המדינה ישמחו לנסוע בלי פקקים וראש הממשלה ישמח לא להוציא כסף על סלילת הדרך).

הממשלה הזדרזה להוציא מכרז לדרך החדשה עוד לפני הבחירות ומספר חברות גדולות מהארץ ומהעולם נגשו להעריך את העלויות הכרוכות בסלילת הדרך.

והנה, בכנס המציעים (שנערך במסוק גדול שטס מעל תוואי הדרך העתידית) שמו לב נציגי הקבלנים לתופעה מוזרה: במרווחים של בערך מאה מטרים זה מזה לאורך תוואי הדרך הונחו ספרים בידי יד נעלמה.

בהתחלה ניסו כולם להתעלם מעובדה מוזרה זאת אך לאור ריבוי הספרים ביקשו המציעים מהטייס לנחות ולבדוק את העניין מקרוב.

מה רבה הייתה הפתעתם כשגילו שאכן מדובר בספרים – ולא סתם ספרים אלא ספרי תורה! (כלומר חמישה חומשי תורה כרוכים יחדיו בתוספת פירוש רש"י).

אם היה מדובר בספרי חולין, היו המציעים מתעלמים מקיומם ומניחים שהבולדוזרים והמכבשים שיידרשו לסלילת הדרך יטפלו בבעיה בקלות, אבל מכיוון שהיה מדובר בספרי תורה היה ברור שיידרשו הוצאות רבות לתורך פינויים של הספרים מהדרך בכבוד הראוי להם.

כאן המקום לציין שהמדינה המדוברת רחשה כבוד רב לדת ולסמליה. מדובר במדינה שבה הדת הייתה חלק בלתי נפרד מחיי התושבים. אנשים נישקו מזוזות גם אם לא ידעו מה משמעותן ושילמו יותר על מוצרי מזון בכשרות מהודרת (גם אם לא רצו בכך).

רבים מהתושבים חזרו בתשובה (במיוחד באזור בתי המשפט) ורבים עוד יותר לא ידעו לשאול.

מכיוון שכך, ברור היה שספרי התורה שהונחו על אם הדרך היו צריכים להיאסף בזהירות רבה ע"י גברים מכובדים שומרי דת ומצוות, להיעטף בזהירות בעטיפת ניילון כשרה לפסח ולהישמר ב"גניזה". (רק הוצאות הקמת ה"גניזה" למספר רב כל כך של ספרי תורה עלו על מחיר השוחד שהמציעים העריכו שיצטרכו לשלם כדי לזכות בפרויקט!).

כך קרה שכאשר נפתחו ההצעות למכרז הסתבר שמחירה של "דרך השמחה" לא משמח כלל. על פי ההערכות של רוב המציעים, התושבים יצטרכו לשלם אגרה של בין מאה לחמש מאות שקלים לנסיעה ממוצעת בדרך כדי לכסות את הוצאות סלילתה (ופינוי ספרי התורה).

הועדה שתפקידה היה לבחור את ההצעה הזוכה כבר עמדה להכריז על ביטול המכרז (בין כה הבחירות כבר עברו) אבל כשנפתחה ההצעה האחרונה חברי הועדה הופתעו לטובה.

ההצעה של חברת "דרך ארץ" (כל קשר בין חברה זאת לחברה אמיתית הנושאת שם זהה מקרי בהחלט) הייתה נמוכה משמעותית משל החברות האחרות – עד כדי כך שתעריף האגרה הצפוי נראה הגיוני!

כמובן שהחברה זכתה במכרז ונגשה לסלול את "דרך השמחה" בשמחה רבה.

אתם כמובן תוהים מה קרה לספרי התורה. מסתבר שהחברה מצאה פתרון גאוני (שהסתמך על האמירה הידועה – "אין מוקדם ומאוחר בתורה") וסללה את הדרך עוד לפני שספרי התורה הונחו עליה (או ככה לפחות פורסם באופן לא רשמי).

מוסר השכל: דרך ארץ קדמה לתורה

שבת שלום וחג שמח!

והרשומה המומלצת היא – The Most Awesome Hike to See the Hoodoos Rock Army of Chiricahua National Monument – בבלוג של Mamma Quail