סיכום שנה והחלטות לשנה הבאה

כמו בכל שנה, וכמו הרבה אנשים אחרים, פנה שון (שם בדוי) בסופה של השנה לסיכום השנה שכמעט נגמרה ולתכנון השנה הטרייה שכמעט מתחילה.

כשהתחיל שון לעבור על אירועי השנה, הוא גילה שבעצם הוא כמעט לא עשה כלום במהלך השנה שחלפה.

האירוע הגדול ביותר ללא ספק היה חגיגות יום הולדתו ה-27 בחודש יולי. הוא חגג את יום הולדתו עם כמה חברים נבחרים במסעדה נבחרת לא פחות.

אבל מהו יום הולדת? יום הולדת יש בכל שנה ובסך הכל הוא מסמל את העובדה שהתבגרנו בשנה.

מעבר לכך, לא נרשמו אירועים מיוחדים השנה: שון לא החליף מקום עבודה (למרות שהוא לא היה מרוצה ממקום העבודה הנוכחי שלו), לא עבר דירה (למרות שהוא היה ממש לא מרוצה מהדירה הנוכחית – בעיקר בגלל שהיא הייתה רחוקה מדי מהעבודה), לא קנה מכונית ונאלץ להמשיך לנסוע לעבודה באוטובוסים (שניים – בגלל שהדירה הייתה רחוקה מהעבודה), לא מצא לו בת זוג, לא הוליד ילדים (למיטב ידיעתו), לא הרוויח סכום גדול בלוטו (הוא הרוויח 10 שקלים פעמיים, אבל זה לא נחשב) ואפילו לא אימץ חתול (בכל מקרה בעל הדירה שלו לא הרשה להכניס אליה חיות מחמד).

הסיכום היה מדכא למדי, אבל הייתה בו נקודת אור אחת (בנוסף לכך שהוא חגג יום הולדת!): שון הבין שרשימת ההחלטות לשנה החדשה כבר כמעט מוכנה:

  • הוא ימצא מקום עבודה חדש.
  • הוא ימצא דירה חדשה – אבל רק אחרי מציאת מקום העבודה, כדי שהדירה תהיה קרובה לעבודה
  • הוא יקנה מכונית – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה ודירה, כי רק אז הוא יידע האם הוא באמת צריך מכונית והאם יש לו מספיק כסף לאחזקתה. (ואולי הוא יקבל מכונית ממקום העבודה החדש? הכל יכול לקרות בשנה החדשה!)
  • הוא ימצא לו בת זוג – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה, יעבור דירה ויקנה מכונית – כדי שיוכל להסיע את בת הזוג לדירה החדשה במכונית החדשה לאחר שיאכלו במסעדה יוקרתית על חשבון המשכורת מהעבודה החדשה
  • הוא יוליד שני ילדים – אבל רק אחרי שימצא בת זוג (ברור למה). במחשבה שנייה, אולי אפשר לדחות החלטה זאת בעוד שנה. תלוי בעיקר בבת הזוג (ובעבודה, בדירה ובמכונית)
  • הוא ירוויח סכום כסף גדול בלוטו (ואז יוכל להתפטר מהעבודה. או לחילופין, אם הזכייה תגיע בעיתוי הנכון הוא יוכל לוותר על מקום העבודה החדש, לקנות דירה ומכונית ולמצוא בת זוג)
  • הוא יאמץ חתול – אבל רק אחרי שימצא דירה שמותר לגדל בה חתולים ובת זוג שתאשר לו לגדל חתול ואף תעזור לו בכך

מצב הרוח של שון השתפר מאוד. הוא התחיל לדמיין לו את שנת 2023 כשנה מוצלחת מאוד. הוא כבר חשב כמה יהיה מאושר כשיפנה לסכם את שנת 2023.

אבל לפתע התגנב חשש קטן למוחו – חשש שהלך וגדל במהירות: מה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים את כל תכניותיו לשנת 2023?  ומה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים אף לא אחת מתכניותיו? האם בסוף השנה הוא יהיה מאוכזב ומדוכא מאוד?

לאחר התלבטות רבה החליט שון לבצע שינוי אחד ברשימה, בכדי לשפר משמעותיות את סיכוייו להגשים לפחות נושא אחד בה: הוא החליף את התכנית לזכות בלוטו בסכום כסף גדול בתכנית (לא פחות טובה) לחגוג את יום הולדתו ה-28 ולהתבגר בשנה.

מוסר השכל: כמה טוב שיש לנו ימי הולדת ואת האפשרות לחגוג אותם

שבת שלום ו-2023 מוצלחת!

והרשומה המומלצת היא – בלוטנית אפריקנית – בבלוג של עננת

ומזל טוב לעננת החוגגת את יום הולדתה היום – 29.12! אמנם יום הולדת יש בכל שנה אבל עננת מאוד מיוחדת ולכן יום ההולדת שלה מאוד מיוחד!

מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

יציאה לקניות – סיפור לשבת (ולחודשי הקניות)

קובי (שם בדוי) היה פקיד בכיר במשרד החוץ. במשך שנים הוא היה בין הקולות המובילים בדסק האפריקאי ומספר פעמים הוביל יוזמות לחידוש ו/או הידוק היחסים עם מדינות מתפתחות (אך לא מפותחות) ביבשת.

במשך תקופה מסוימת הוא אפילו שירת בשגרירות ישראל בקניה בתפקיד נספח תרבות ואמנות, אבל למען האמת הוא שמח לחזור לארץ הלא מתפתחת שלנו ולצאת לפנסיה בקצבה צנועה.

להמשיך לקרוא יציאה לקניות – סיפור לשבת (ולחודשי הקניות)

חלום מספר 9  – סיפור ושיר לשבת

זה היה ממש מזמן (עברו כבר 42 שנים… הזמן רץ)
האם זה קרה בחלום

האם היה זה רק חלום?(לצערי זה היה אמיתי)

אני יודע, אני יודע

זה נראה ממש אמיתי. לפחות בשבילי (וכנראה לכל שאר העולם)

להמשיך לקרוא חלום מספר 9  – סיפור ושיר לשבת

סיפור חיובי לשבת

כשחגי (שם בדוי) נולד, לא נראה בו שום דבר יוצא דופן. הוא היה תינוק ככל התינוקות.

אבל בסביבות גיל שנתיים שמה לב הגננת שלו לתופעה קצת מוזרה. בניגוד לכל שאר הילדים בני גילו, חגי תמיד ענה בחיוב לכל בקשה.

הוריו של חגי לא ממש הבינו את גודל הפלא – מכיוון שהיה הבן הבכור, לא היה להם מושג על השליליות הרבה של בני השנתיים והם קיבלו בטבעיות את המגמה החיובית של בנם.

בניגוד לציפיות, מגמה זו הלכה והתחזקה ככל שחגי התבגר. נראה היה שחגי פשוט לא יכול לומר "לא". התופעה יוצאת הדופן הטרידה מאוד את הוריו – הם חששו שזרים עלולים לנצל לרעה את הגישה החיובית של בנם. כדי להתגונן מפני איומים אפשריים הם מצאו קלינאית תקשורת שתמורת סכום סמלי הסכימה ללמד את חגי לומר לא.

חגי כמובן הסכים בחפץ לב ללכת אל קלינאית התקשורת ושיתף פעולה בצורה מדהימה בשיעורים – אבל לא אמר לא. כלומר – הוא ביטא את המילה "לא", אבל הוא עשה זאת בהתמדה בכל פעם שהתבקש לכך.

הוא הסכים לומר לא לאנשים זרים שיציעו לו ממתקים, אבל הוא גם הסכים לומר להם כן אם זה מה שביקשו ממנו.

לאחר כחמישים פגישות עם קלינאית התקשורת נאלצו הוריו של חגי לוותר על חלומם ופשוט להיזהר יותר (במידת האפשר).

חגי – כטבעם של ילדים – המשיך לגדול ובשעה טובה התחיל ללמוד בבית הספר. בהתחלה הכל היה בסדר. חגי היה תלמיד אהוב על המורים והילדים. למרות שלא היה חכם או מוכשר מהממוצע, נכונותו לבצע את כל המטלות, לעזור לכולם ובעיקר לא לריב עם אף אחד עזרה למורים להתעלם מטעויות שהוא עשה ולתלמידים להתעלם מהאיטיות וחוסר הקואורדינציה שלו.

אבל ככל שחלפו השנים, התחילו להתגלות יותר ויותר בעיות. היו מורים שחשבו שחגי הוא סתם ציני וכשהוא אומר שהוא מוכן (ואפילו בשמחה) לבצע מטלה זו או אחרת – ותהיה בלתי נעימה ככל שתהיה –  הוא בעצם צוחק עליהם ומנסה "להמריד את הכיתה".

חלק מהילדים הפיקו הנאה סדיסטית מבקשות שונות שביקשו מחגי – ביודעם שהוא לעולם לא יסרב. היו אלה דברים קטנים – כמו לבקש ממנו את כל האוכל שלו או לבקש שישאיל להם את הסווטשירט שלו ביום קר – אבל הם פגעו בחגי מאוד.

ההורים של חגי שהיו עדים למצוקתו החליטו לשלוח אותו לפסיכולוג ילדים מפורסם שהיה אמור לעזור לו להפוך לאסרטיבי יותר. הפסיכולוג עבד עם חגי כמה שנים קצרות והצליח להגיע להרבה פריצות דרך, חיזק את בטחונו העצמי, גרם לו להבין את שורש הבעיה והעלה רגשות מודחקים לפני השטח.

רק דבר אחד הוא לא הצליח – הוא לא הצליח לגרום לחגי לומר לא.

הרשו לי לעשות הפסקה קטנה בסיפור ולפנות אליכם הקוראים – האם אתם כבר מודאגים? האם אתם מודאגים שחגי לא יידע לעמוד על שלו? האם אתם מודאגים שאני לא אצליח לסיים את הסיפור? או אולי שלא אצליח למצוא סוף טוב לסיפור והוא לא יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו – "סיפור חיובי לשבת"?

ובכן, אני חייב לציין שגם אני קצת מודאג. המצב לא נראה טוב – לא עבור חגי, לא עבורי ולא עבור הקוראים. (האם שמתם לב כמה פעמים מופיעה המילה "לא" בהפסקה הקטנה הזאת? מסתבר שהיא מופיעה לא פחות מעשר פעמים! מרשים, לא?)

וכשהכל נראה רע – משרד החינוך נחלץ לעזרה. משרד החינוך הודיע כי התלמידים בכיתה ח` יתחילו ללמוד פרקי אבות. חגי כמובן הסכים לכך ובשיעור הראשון הוא למד את המשפט הנצחי: "אם אין אני לי – מי לי?" ופתאום הוא הבין מה שלא הצליחו להסביר לו הוריו, קלינאית התקשורת והפסיכולוג –  לא חייבים להגיד "לא". אפשר לומר – "אין".

ומאז השתמש חגי בתגלית החדשה שלו ביעילות. כאשר הוא התבקש לבצע משהו בניגוד לרצונו הוא ענה – "אין לי חשק" או "אין לי כח" ולפעמים פשוט "אין לי".

כמובן שבצבא הוא הפך להיות אפסנאי.

   מוסר השכל: אם לא אני לי – מי לי?

   שבת שלום!                                                 

מזל טוב לבתי שהיא בחורה צעירה מאוד חיובית, אבל היא גם יודעת לומר לא (לשמחתי).

והרשומה המומלצת היא – תראו מה שגשם יכול לעשות – בבלוג של עננת (שלא במקרה גם בתה חוגגת היום יום הולדת!)