סיפור חיובי לשבת

כשחגי (שם בדוי) נולד, לא נראה בו שום דבר יוצא דופן. הוא היה תינוק ככל התינוקות.

אבל בסביבות גיל שנתיים שמה לב הגננת שלו לתופעה קצת מוזרה. בניגוד לכל שאר הילדים בני גילו, חגי תמיד ענה בחיוב לכל בקשה.

הוריו של חגי לא ממש הבינו את גודל הפלא – מכיוון שהיה הבן הבכור, לא היה להם מושג על השליליות הרבה של בני השנתיים והם קיבלו בטבעיות את המגמה החיובית של בנם.

בניגוד לציפיות, מגמה זו הלכה והתחזקה ככל שחגי התבגר. נראה היה שחגי פשוט לא יכול לומר "לא". התופעה יוצאת הדופן הטרידה מאוד את הוריו – הם חששו שזרים עלולים לנצל לרעה את הגישה החיובית של בנם. כדי להתגונן מפני איומים אפשריים הם מצאו קלינאית תקשורת שתמורת סכום סמלי הסכימה ללמד את חגי לומר לא.

חגי כמובן הסכים בחפץ לב ללכת אל קלינאית התקשורת ושיתף פעולה בצורה מדהימה בשיעורים – אבל לא אמר לא. כלומר – הוא ביטא את המילה "לא", אבל הוא עשה זאת בהתמדה בכל פעם שהתבקש לכך.

הוא הסכים לומר לא לאנשים זרים שיציעו לו ממתקים, אבל הוא גם הסכים לומר להם כן אם זה מה שביקשו ממנו.

לאחר כחמישים פגישות עם קלינאית התקשורת נאלצו הוריו של חגי לוותר על חלומם ופשוט להיזהר יותר (במידת האפשר).

חגי – כטבעם של ילדים – המשיך לגדול ובשעה טובה התחיל ללמוד בבית הספר. בהתחלה הכל היה בסדר. חגי היה תלמיד אהוב על המורים והילדים. למרות שלא היה חכם או מוכשר מהממוצע, נכונותו לבצע את כל המטלות, לעזור לכולם ובעיקר לא לריב עם אף אחד עזרה למורים להתעלם מטעויות שהוא עשה ולתלמידים להתעלם מהאיטיות וחוסר הקואורדינציה שלו.

אבל ככל שחלפו השנים, התחילו להתגלות יותר ויותר בעיות. היו מורים שחשבו שחגי הוא סתם ציני וכשהוא אומר שהוא מוכן (ואפילו בשמחה) לבצע מטלה זו או אחרת – ותהיה בלתי נעימה ככל שתהיה –  הוא בעצם צוחק עליהם ומנסה "להמריד את הכיתה".

חלק מהילדים הפיקו הנאה סדיסטית מבקשות שונות שביקשו מחגי – ביודעם שהוא לעולם לא יסרב. היו אלה דברים קטנים – כמו לבקש ממנו את כל האוכל שלו או לבקש שישאיל להם את הסווטשירט שלו ביום קר – אבל הם פגעו בחגי מאוד.

ההורים של חגי שהיו עדים למצוקתו החליטו לשלוח אותו לפסיכולוג ילדים מפורסם שהיה אמור לעזור לו להפוך לאסרטיבי יותר. הפסיכולוג עבד עם חגי כמה שנים קצרות והצליח להגיע להרבה פריצות דרך, חיזק את בטחונו העצמי, גרם לו להבין את שורש הבעיה והעלה רגשות מודחקים לפני השטח.

רק דבר אחד הוא לא הצליח – הוא לא הצליח לגרום לחגי לומר לא.

הרשו לי לעשות הפסקה קטנה בסיפור ולפנות אליכם הקוראים – האם אתם כבר מודאגים? האם אתם מודאגים שחגי לא יידע לעמוד על שלו? האם אתם מודאגים שאני לא אצליח לסיים את הסיפור? או אולי שלא אצליח למצוא סוף טוב לסיפור והוא לא יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו – "סיפור חיובי לשבת"?

ובכן, אני חייב לציין שגם אני קצת מודאג. המצב לא נראה טוב – לא עבור חגי, לא עבורי ולא עבור הקוראים. (האם שמתם לב כמה פעמים מופיעה המילה "לא" בהפסקה הקטנה הזאת? מסתבר שהיא מופיעה לא פחות מעשר פעמים! מרשים, לא?)

וכשהכל נראה רע – משרד החינוך נחלץ לעזרה. משרד החינוך הודיע כי התלמידים בכיתה ח` יתחילו ללמוד פרקי אבות. חגי כמובן הסכים לכך ובשיעור הראשון הוא למד את המשפט הנצחי: "אם אין אני לי – מי לי?" ופתאום הוא הבין מה שלא הצליחו להסביר לו הוריו, קלינאית התקשורת והפסיכולוג –  לא חייבים להגיד "לא". אפשר לומר – "אין".

ומאז השתמש חגי בתגלית החדשה שלו ביעילות. כאשר הוא התבקש לבצע משהו בניגוד לרצונו הוא ענה – "אין לי חשק" או "אין לי כח" ולפעמים פשוט "אין לי".

כמובן שבצבא הוא הפך להיות אפסנאי.

   מוסר השכל: אם לא אני לי – מי לי?

   שבת שלום!                                                 

מזל טוב לבתי שהיא בחורה צעירה מאוד חיובית, אבל היא גם יודעת לומר לא (לשמחתי).

והרשומה המומלצת היא – תראו מה שגשם יכול לעשות – בבלוג של עננת (שלא במקרה גם בתה חוגגת היום יום הולדת!)

29 תגובות על ״סיפור חיובי לשבת״

  1. אוהבת להתלוצץ על זה… אבל בעלי הוא כזה בדיוק שלא יודע להגיד לא…
    ועד היום הוא כזה…
    אז מה קורה כשאמא אומרת לא ואבא לא יודע להגיד לא חחחחח
    שבת שלום

    1. איך אפשר בלי להתחיל בברכה…
      מזל טוב, בתך, לך, לעננת ולכל המשפחה. שהחיובי תמיד יעלה על השלילי ותמיד תהיה לכולכם סיבות לשמוח ולהנות ביחד, בלי אין ובלי לא…
      והסיפור שלך הזכיר לי שניסיתי ללמד פעם מישהי להגיד לא…והיא לא למדה. גם לא להגיד אין…)))

  2. הנכד שלי הוא "חיובי", אבל על רקע של שלושה אגואים של שלוש בנות נראה לי שזו דרכו הבלעדית לשרוד. להיות מתוטק ולומר כן. אבל הוא גם יודע לומר לא, למזלנו.
    יש לי תלמידים כאלה בכיתה. אני רואה בי שליח חברתי לעודד אותן/ם לומר לא! ואם צריך גם להתלונן במשטרה.

  3. מעניין אם היו אלו פרקי האבות או סתם גיל ההתבגרות (שלפעמים מסתבר פותר בעיות במקום רק ליצור אותן).

  4. הנכדה שלי באה עם הוריה לארץ כשהיא הייתה בת חמש. כשהם חיו בחו״ל הם דיברו בבית עברית אבל כשהיא נכנסה לגן היא שמעה שם ביטויים שלא שמעה בבית. הביטוי הראשון שהיא שמעה, והסתבר שהוא ביטוי מאד מאד שימושי היה “לא בא לי״

  5. הנכדה שלי באה עם הוריה לארץ כשהיא הייתה בת חמש. כשהם חיו בחו״ל הם דיברו בבית עברית אבל כשהיא נכנסה לגן היא שמעה שם ביטויים שלא שמעה בבית. הביטוי הראשון שהיא שמעה, והסתבר שהוא ביטוי מאד מאד שימושי היה “לא בא לי״

  6. מעניין אם ישנה במציאות דמות ספציפית שממנה שאבת את הסיפור הזה. מכיר כמה כאלה שכמעט תמיד אומרים כן וכשהם כבר אומרים פעם לא, הסביבה מגיבה נורא – כמו
    על שיטפון שנגרם לאחר שאמבטיה התמלאה והתמלאה במים עד לגדותיה והחלה לגלוש.
    שנים חששתי לבקש מכך שיאמרו לי לא ולכן פחות או יותר דגלתי ב"אם לא אני לי – מי לי?" עכשיו אני הולך לחפש איזה פתגם בפרק אבות עזר לי להפסיק לחשוש מסירוב 😂
    וברצינות, עדיין לא הצלחתי להשתחרר לגמרי מהתנהלות המבוססת על האמונה הבסיסית ש"אם אני לי – מי לי?"
    מזל טוב ליום ההולדת של הבת!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: