סיפור חכמות לשבת שלפני פסח

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בבית קפה בבני ברק ודנו בהתקדמות ההכנות לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט.

אמרה הרבנית רחל: "אצלי בבית כבר הכל כשר לפסח פרט למטבח ולשירותים"

אמרה הרבנית שרה: "אצלי בבית אפילו השירותים כבר כשרים לפסח – נשאר לי רק להכשיר את המטבח"

אמרה הרבנית רבקה: "אצלי בבית גם רוב המטבח כשר לפסח פרט לשולחן האוכל, המקרר, התנור והשיש עליהם אנו עדיין מכינים ואוכלים חמץ"

אמרה הרבנית חסיה: "ואצלי בבית כל המטבח כשר פרט לשולחן האוכל – עד לליל הסדר נאכל רק פיצות כך שאין לנו צורך להשתמש בתנור, במקרר או בשיש"

שאלה לה הרבנית כרוביה: "אבל היכן את אופה את הפיצות אם אינך משתמשת בתנור?"

הסתכלו עליה כל הרבניות בפליאה והרבנית חסיה אמרה: "ברור שאינני אופה את הפיצות אלא קונה אותן!"

מלמלה הרבנית כרוביה כאילו לעצמה: "אבל חשבתי שאת כזאת טבחית טובה וכל האוכל בביתך הוא תמיד מעשה ידייך להתפאר…"

קפצה הרבנית מושית להגנתה של הרבנית חסיה ואמרה: "בטוחני שכבוד הרבנית חסיה היא טבחית מצוינת (כמעט כמוני) אבל מובן לכולנו כי לקראת פסח הבעל"ט אין אפשרות לאפות פיצות בבית!"

נחלצה גם הרבנית רינה להגנתה של הרבנית חסיה והוסיפה: "ואין לי כל ספק בדבר שהפיצות העולות על שולחנה של הרבנית חסיה (בלי לגעת ברצפה או בכל חלק אחר בבית) הוכשרו בכשרות המהודרת ביותר המקובלת על בעלי רבי שמעון ומאושרת על ידו"

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה.

רגע לפני שכל היושבות בבית הקפה נפוצו לכל עבר בבהלה העירה הרבנית רחל את תשומת ליבו של הבלוגר וביקשה ממנו להשלים את המשפט לפני הגעת כוחות ההצלה.

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה באומרה: "אצלנו בבית אני אופה את הפיצות במו ידיי עד לליל הסדר ממש וכל המסובים בסדר גומרים עליהן את ההלל"

אמרה הרבנית רחל: "אינני מאמינה למשמע אוזניי. את מגישה פיצות בסדר?".
קראה הרבנית שרה בהתרגשות: "הסיפור הזה הוא כנראה אגדה ולא הגדה!"

אמרה הרבנית רינה: "הירגעו נא בבקשה. ודאי יש הסבר הגיוני למשפט התמוה הזה."

שאלה הרבנית רבקה: "כמו למשל שכולנו לא רחצנו את האוזניים? אבל ברור שרחצנו אותן במסגרת הכשרת הגוף לפסח – כנאמר: 'לא ימצא לכן חמץ בכל אוזניכן!"

שאלה הרבנית חסיה: "איפה זה נאמר? אני לא זוכרת פסוק שכזה."
ענתה לה הרבנית רבקה בשאלה: "איך את לא זוכרת? הפסוק נאמר אך לפני שניות ספורות פה!"

קטעה הרבנית כרוביה את השיחה לפני שהיא תדרדר למהלומות ואמרה: "מכובדותיי, תנו לי להסביר. ההתרגשות שלכן מובנת כי ודאי אתן חושבות על כך שפיצה הינה חמץ. אבל את הפיצות שלי אני מכינה מקמח תופח כשר לפסח בהכשר מהודר אותו קיבלתי לסקירה תמורת אזכורו בבלוג"

נשמו הרבניות לרווחה אבל לאחר רגע קצר התחילו שוב לתמוה על כל הפרשה.

אמרה הרבנית מושית: "לא ידעתי שיש לך בלוג…"
הוסיפה הרבנית רינה: "ואיך את יודעת שההכשר של הקמח מהודר מספיק?"

ענתה הרבנית כרוביה: "נכון הדבר שאין לי בלוג משלי, אך אני מתארחת מספיק פעמים בבלוג הזה, כך שאני רואה בו את הבלוג שלי במידה מסוימת. ולגבי הכשרות – בדף שקיבלתי יחד עם הקמח היה כתוב בבירור שיש לו כשרות מהודרת ועל כן נכון הדבר!"
הסכימה איתה הרבנית רחל ואמרה: "ידוע לכולן כי כל מה שנכתב בפרסומות המתלוות למוצרים לסקירה נכון הוא בחזקת תורה למשה מסיני ואין להרהר בדבר"

הנהנו כל הרבניות בהסכמה אבל באמצע ההנהון שאלה הרבנית רחל: "האם את מגישה ארוחה חלבית בליל הסדר?   זה גובל בחילול השם!"
נבהלה הרבנית כרוביה ואמרה: "מאין עלה לך הרעיון המוזר הזה? ברור שאני מגישה ארוחה בשרית!"
אמרה הרבנית רחל: "אבל פיצה היא חלבית! אינני  מאמינה כי את מערבת בשר וחלב בארוחה!"
חייכה הרבנית כרוביה והרגיעה את חברותיה: "על הפיצות הכשרות לפסח שלי אני מפזרת גבינה צהובה פרווה שכולה סויה"

שאלה הרבנית רבקה בפקפוק: "וזה טעים?"
ענתה הרבנית כרוביה: "ברור שזה טעים! זה כתוב בפרסומת שקיבלתי יחד עם גבינת הסויה לסקירה!"

מוסר השכל:  אין מוצר טוב יותר ממוצר שהתקבל לסקירה

 וקושיה למתקדמים: למה קמח לבן הוא חמץ גם אם לא תפח אבל ניתן לאפות מאכלים כשרים לפסח מקמח תופח כשר לפסח?

שבת שלום וכמעט חג שמח!

והרשומה המומלצת היא – אטלנטה – חלק ראשון – בבלוג של adiad

הנושא החם – סיפורי שמות

במדור השרביט החם מוצע לנו הפעם לכתוב על הסיפור המיוחד (או הפחות מיוחד) מאחורי השם שלנו או של מישהו אחר. באופן לא מפתיע למי שהציע את הנושא יש שם זהה לשם שלי ולכך זה מחזק את הרצון שלי לכתוב.

כשנולדתי הוריי קראו לי מרדכי ראובן.

מרדכי על שם אבי סבי: במשפחה של אבי היה נהוג לקרוא לילדים על שמות קרובי משפחה שנפטרו וכך לא היה מסובך למצוא שמות לי, לאחיי ולאחיותיי. או שכן… הבנתי מהוריי שהופעלו עליהם לחצים לקרוא לילדים בשמות קרובי משפחה מסוימים.

אבל ראובן שנקראתי על שמו לא היה קרוב משפחה. הוא היה חייל בגרעין הנח"ל של אמא שלי. למרבה הצער הוא נהרג בתאונה. ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מהלוויה שלו – כך שאפשר לומר שהם התחתנו בזכותו של אותו ראובן.

מכיוון שכך הוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור ראובן, אבל כשאחי הגדול נולד הופעל עליהם לחץ לקרוא לו בשם של אחד הסבים ז"ל. אחריו נולדה בת שלה הם לא קראו ראובן (באותה תקופה לא היה מקובל לתת לבנות שמות של בנים) ואז נולדתי אני. גם אני הייתי אמור להיקרא ראובן אבל שוב הופעל לחץ… ומכיוון שהיה סיכוי סביר (שלא התממש) שאהיה הבן האחרון של הוריי, הם החליטו לתת לי שני שמות: מרדכי ראובן.

אבל בעצם כל חיי קראו לי מוטי. תמיד ידעתי ששמי הרשמי הוא "מרדכי ראובן" אבל אף אחד לא קרא לי ככה.

כשהגעתי לגיל 16 והוצאתי תעודת זהות, החלפתי את השם רשמית ל"מוטי".

יש התוהים איך ההורים שלי קיבלו את זה. האמת היא שההורים שלי הציעו את הרעיון ואפילו מאוד עודדו אותי להחליף את השם.

כמובן שגם לכך יש סיבה: לאבא שלי גם יש שני שמות פרטיים. לצורך העניין נקרא לו בשמות הבדויים משה יאיר. אבל כשהוא נולד, השם שלו נרשם בטעות בתעודת הלידה כ"יאיר משה".

כך הוא חי בשם אחד במציאות ובשם אחר בתעודת הזהות (בערך כמוני).

בשנת 1973 הוריי החליטו לעברת את שם המשפחה שלנו. החלפנו את שם המשפחה הגלותי בשם עברי יפה ובאותה הזדמנות אבי החליט להחליף את סדר השמות שלו בתעודת הזהות כדי שהם יתאימו למציאות.

ואז הוא הלך למילואים. אחרי כמה ימים הגיעו שוטרים צבאיים הביתה לחפש אותו (אני זוכר היטב את השוטרים האלה…). מסתבר כי בעקבות החלפת השמות הוא נקרא למילואים פעמיים במקביל: פעם אחת כיאיר משה ושם המשפחה הישן ופעם שנייה כמשה יאיר ושם המשפחה החדש. אבל הוא התייצב רק פעם אחת…

זה גרם לטראומה קלה להורים שלי, שהחליטו ששני שמות פרטיים הם לא רעיון טוב.

כך קרה שהחלפתי את השם ל"מוטי". אני חושב שאני אחד הבודדים בעולם שזהו שמו הרשמי.

מה שכמובן לא שכנע את כולם: בצבא שיניתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי" לא פחות משלוש פעמים. עד היום אני מקבל מכתבים הממוענים ל"מרדכי" ויש גם אנשים המתעקשים לקרוא לי כך.

קצת אחרי גיל 16 החלטתי שאני לא מרוצה מהשם שלי. איך אפשר להיות מרוצה משם שאין לו משמעות?

משם ששני השירים שנכתבו עליו הם "מוטי, מוטי, מוטי – זה לא סתם בחור אידיוטי" ו-" יאללה לך הביתה מוטי"?

ברור שזהו לא שם רציני או מכובד.

בסביבות גיל 18-19 החלטתי לשנות את שמי (שוב). הבעיה הייתה שלא ידעתי לאיזה שם לשנות אותו. הייתה תקופה שחשבתי על השם "אדם" – כדי להוכיח (או ליצור רושם מוטעה) שאני בן אדם. (אני חושב שזה גם היה בהשפעת הספר "אדם בן כלב" שאותו קראתי ומאוד אהבתי באותה תקופה).

למרבה המזל לא עשיתי זאת כי קצת אחר כך פרץ לתודעה הציבורית הזמר "אדם" וממש לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו.

ונשארתי סתם מוטי.

אולי עשיתי טעות שהחלפתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי"? אני מניח שלא… מי היה קורא את הבלוג של "mordechayor"?

והרשומה המומלצת היא – השרביט החם – סיפור שמות אנקדוטאלי – בבלוג של קנקן

הסיפור לשבת על תעלומת המושית

פרה (שם בדוי – השם האמיתי היה כמובן מושית) הייתה מושית שבע חמודה להפליא שגרה לה על שיח ורדים בגליל העליון.  (לא ורד הפרה, אלא ורד הכלב – אבל לא היה שם שום כלב. היה שם דווקא שום משולש, אבל זה לא היה במשולש אלא בגליל. אני מקווה שכעת הכל ברור).

פרה חיה את החיים שלה בלי להפריע לאיש ובלי לפגוע בזבוב. היא דווקא כן פגעה בלא מעט כנימות, אבל חייבים לחיות ממשהו, לא?

שגרת יומה של פרה הייתה פשוטה למדי. היא הייתה מתעוררת לה עם קרני השמש הראשונות ויוצאת לסיור בשיח הורדים שלה. מנשנשת כמה כנימות דשנות, נחה קצת וחוזר חלילה עד בוא הערב.

אותו יום שני התחיל דומה לכל יום אחר. אבל, כשפרה פרשה את כנפיה היא ראתה משהו מוזר בזווית העין. מכיוון שהיא חששה מטורף אפשרי היא מיד סגרה את כנפיה וצנחה על הענף. שום דבר חשוד לא נראה בסביבה (פרט לשום המשולש). היא פרשה כנפיים שוב – ושוב משהו הפריע לה. כעת היא הבינה: הנקודות שלה – שבע הנקודות היקרות שלה, מקור גאוותה – נעלמו.

פרה הרגישה כאילו עולמה חרב עליה. היא אהבה את הנקודות שלה כמו שהיא אהבה כנימות. אבל כמובן היא לא אכלה את הנקודות שלה… אז להיכן הן נעלמו? לרגע תהתה פרה האם ייתכן שהיא הייתה סהרורית ובאמת כרסמה את הנקודות שלה מתוך שינה, אבל היא פסלה את המחשבה המשונה הזאת על הסף. טכנית זה פשוט היה בלתי אפשרי.

המסקנה ההגיונית היחידה הייתה שהנקודות פשוט אבדו להן במהלך הלילה. אבל לא ייתכן שהן הרחיקו לכת. פרה החליטה לצאת לחפש אותן.

ראשית היא סרקה את הענפים התחתונים של השיח. נדמה היה לי שהיא רואה את אחת הנקודות – אך כשהתקרבה היא גילתה לחרדתה שמדובר בעכביש שחור ועגול. היא מיהרה להסתלק מהמקום (תוך תהיה האם ייתכן שהעכביש אכל את הנקודות שלה) ועברה לסרוק את הענפים העליונים. שוב היה נדמה לה שאחת הנקודות קוראת לה מהענף העליון – היא טסה לשם במלוא המהירות רק כדי לגלות שהפעם מדובר בחיפושית קטנה ושחורה שישבה על העלה. החיפושית השחורה קצת נבהלה לראות את פרה טסה אליה במלוא המהירות אבל מכיוון שהיא לא הייתה כנימה היא נרגעה במהרה והחלה לשוחח עם פרה. פרה שאלה אותה אם במקרה היא ראתה שבע נקודות שחורות ללא בעלים בסביבה. החיפושית השחורה דווקא חשבה שהיא ראתה משהו מרחוק כשהיא טסה לשיח של פרה, בין עצי הזית במדרון.

פרה קצת היססה – היא מעולם לא עזבה את שיח הורדים שלה – אבל היא הייתה מוכנה לעשות בכל כדי להחזיר לה את הנקודות שלה. בזהירות רבה היא טסה לכיוון עצי הזית עליהם הצביעה החיפושית השחורה. בדרך כמעט חטפה אותה ציפור אכזרית (הסיפור מנקודת ראותה של הציפור כמובן שונה לגמרי, אבל הוא יחכה ליום חמישי אחר).

לאכזבתה הרבה לא היו שם נקודות חופשיות – אבל הייתה שם מושית שבע אחרת עם נקודות דהויות במקצת. המושית השנייה (ששמה הבדוי שמור במערכת)  בירכה את פרה וכששמעה על הבעיה שלה ציינה שכנראה זה בא עם הגיל. לטענתה הנקודות דוהות ככל שגיל המושית עולה ולדעתה אצל פרה שלנו הן דהו כל כך עד שנעלמו.

פרה לא הסכימה עם ההסבר המלומד – אולי זה נכון שהנקודות דוהות, אך היא רק בת שלושה ימים! למשמע התשובה ציינה המושית השנייה שהיא מכירה רופא טוב על עץ האלה ממול ואולי הוא יוכל לעזור.

פרה שוב יצאה למסע. אני נאלץ לקצר בתיאור התלאות שעברו עליה מכיוון שהדדליין שלי הולך וקרב, אבל תשמחו לדעת שלאחר כמה הרפתקאות קטנות פרה הגיעה בשלום לעץ ופגשה את הרופא המפורסם (שהיה דווקא ארינמל בשם בדוי ד"ר אריה). הרופא אפילו לא טרח לבדוק אותה ואיבחן מיד – אבעבועות רוח. מסתבר שזה רץ כעת בין החרקים בגליל… לתמיהתה של פרה הסביר הדוקטור שאמנם המחלה הזאת בד"כ מתאפיינת בהוספת נקודות שחורות לגוף, אבל אצל מי שכבר יש לו נקודות הן פשוט נעלמות. אין צורך לדאוג – הן יחזרו תוך מספר ימים.

פרה הודתה לרופא במילים נרגשות ויצאה חזרה לשיח שלה כשמחשבה אחת מנקרת במוחה: אז לאן הנקודות הלכו בסופו של דבר? היא החליטה לבדוק איתן כשיחזרו.

   מוסר השכל: דרך שבע נקודות עוברת מושית אחת

   שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ – בבלוג של שלומית עוזיאל

הנושא החם – בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.

והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

הלרדניס, או המרכבה שהפכה לדלעת – סיפור לשבת

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה,חיה נערה אומללה בשם (הבדוי כמובן) הלרדניס.

הלרדניס הייתה אומללה כי אביה התעלל  בה ואמה הייתה חלשה מכדי להתנגד. לפני שאתם מדמיינים דברים ריאליסטיים מדי, אני חש צורך להבהיר כי ההתעללות התמקדה בכך שהלרדניס  הייתה חייבת לנקות את כל הבית, לבשל ולתפור ומעולם לא קיבלה בגדים חדשים או את המפתחות למכונית.

אך גורלה של הלרדניס שפר עליה – אביה מת לפתע מהתקף לב ואמה התחתנה מחדש עם נסיך טוב לב שלו היו שתי בנות יפות וחכמות מנישואים קודמים.

חייה של הלרדניס השתנו מן הקצה אל הקצה: היא גרה כעת בארמון, לבשה שמלות מפוארות והיה לה צבא משרתות שעשה את כל מה שרצתה. כן, הלרדניס לא הייתה צריכה לנקוף אצבע. כל חלומותיה התגשמו והיא הייתה מאושרת.

מאושרת? לא ממש… בתוך תוכה הלרדניס התגעגעה לימים שבהם הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודה קשה. האחיות החורגות היו אמנם חברות נהדרות, אבל הלרדניס מצאה את עצמה פעם אחר פעם חולמת על חיי הבדידות כשרק עכברים וגו'קים אירחו לה לחברה.
בתוך תוכה היא הבינה שמצבה הנוכחי היה טוב בהרבה מחייה לצד אביה הביולוגי, אבל החיים האלה היו כל כך משעממים… כל בוקר היא קמה מאוחר, אכלה ארוחת בוקר עשירה ואז חיפשה עיסוקים שיעזרו לה להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים הגדולה.

לפעמים היא קראה ספר ולפעמים סתם בהתה בטלביזיה (בעיקר בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי).

אחרי ארוחת הצהרים נהגה הלרדניס לישון שעה-שעתיים ואח"כ שוב חיפשה דרכים להעביר את הזמן עד לארוחת הערב (העשירה). בשעות האלה היא נהגה בד"כ לקרוא עיתונים ולרכל עם אחיותיה החורגות על הנעשה בחברה הגבוהה בארצם.

לאחר ארוחת הערב נהגו בד"כ האחיות לצאת לנשפי ריקודים (או להישאר בבית מול הטלביזיה) עד השעות הקטנות של הלילה.

אפשר היה לסכם את חייה של הלרדניס בשלוש מילים: שעמום אחד גדול.

ואז, ערב אחד הופיע בבית שליח עם הזמנות לשלוש הבנות – הנסיך (לא אביה של הלרדניס אלא נסיך עוד יותר גדול – יורש העצר) עמד לערוך נשף ענקי שבשיאו הוא יבחר את כלתו לעתיד מבין כל האורחות.

(הבחירה תהיה כמובן באמצעות סמסים – הנשף ישודר בשידור חי לכל בתי הממלכה והצופים יוכלו להשפיע בצורה דמוקרטית על בחירת מלכתם הבאה).

עם ההזמנות הגיעו האיחולים. האחיות החורגות, אמא, אבא וכל החברים וקרובי המשפחה היו בטוחים כי הזכייה מובטחת להלרדניס. היא הרי הייתה הבחורה היפה ביותר, המוכשרת ביותר והפופולארית ביותר בכל הממלכה.

אבל הלרדניס לא רצתה לזכות. חתונה עם הנסיך הייתה עבורה כמו גזר דין מוות – היא תהיה נידונה לחיי עושר ובטלה עד יום מותה (שוודאי יהיה רחוק מאוד תודות לתזונה והשגחה רפואית מעולות).

הדבר האחרון שהיא רצתה היה ללכת לנשף. אבל כיצד תוכל להתחמק מכך? כפי שאמר המשורר: מה זה היה לה? העם מחכה!

ערב הנשף הגיע. השמלה המפוארת הייתה מוכנה. הלרדניס ישבה לבדה בחדר מול השמלה ונאנחה.

לפתע נשמע קול פיצוץ עמום ובאוויר מולה הופיע גבר קטן ומכוער (ולא מגולח). הלרדניס נרתעה לאחור והשמיעה קריאת בהלה אבל הגבר המסתורי הצית סיגריה והסביר לה כי הוא הפיי הטוב שלה והוא הגיע כדי להגשים את משאלתה – לא ללכת לנשף.

נפנוף שרביט אחד ושמלת הנשף המפוארת הפכה לצרור סחבות מלוכלכות.

נפנוף שרביט שני ופניה הצחות של הלרדניס התכסו כתמים ואפילו חצ'קונים.

עוד נפנוף שרביט והכרכרה המפוארת של הלרדניס הפכה לדלעת, הרכב לעכבר והמשרת לכלבלב.

הלרדניס הייתה מאושרת! היא רצה למטבח והצטרפה למשרתות שרחצו כלים והכינו ארוחת ערב (עשירה). אף אחת לא זיהתה אותה ומכיוון שבבית היו משרתות רבות שהוחלפו לעיתים תדירות אף אחת גם לא התפלאה לראות אותה שם.

אבל, כשהשעון הורה חצות הרגישה פתאום הלרדניס איך פניה מתנקים מחצ'קונים ובלויי הסחבות שלה מתחילים להפוך לשמלת נשף מפוארת. לתדהמתן של המשרתות האחרות היא ברחה במעלה המדרגות בריצה, מותירה אחריה רק כפכף קרוע ומלוכלך.

אחת המשרתות הרימה את הכפכף אבל רגליה של הלרדניס היו כל כך זעירות שהכפכף לא התאים לאף אחת ולכן מצא את מקומו בפח.

מוסר השכל:  אלוהים נותן כפכפים למי שאין לו רגלים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – רצועית רוברט – בבלוג של עננת

הנושא החם – האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או אם לצטט יותר באריכות:

האם מעבר לכתיבה בבלוגים שאתם כותבים, אתם פעילים ברשת חברתית כזאת או אחרת? יש לכם דף פייסבוק? 
אתם מצייצים בטוויטר?  אתם מעלים תמונות שאתם מצלמים לאינסטגראם' או לחילופין משתמשים במסגרת הזאת לכתיבה כזאת או אחרת?

יש לכם טיקטוק שלשם את מעלים סרטונים או צופים בסרטונים של אחרים?

האם כל אלה מהווים תחליף לבלוג, או שלא?

התשובות שלי די פשוטות:

כן, יש לי עמוד פייסבוק. השימוש שלי בו שונה מאוד מהשימוש שלי בבלוג. בדף הפייסבוק שלי אני בעיקר מפרסם תמונות מטיולים (בעיקר של פרחים). לעיתים אני מפרסם סטטוס קצר – אקטואלי יחסית. שתי דוגמאות:
לפני כמה שנים כשהחזאים הודיעו ש"החורף חזר" ויהיה קר ויירד גשם, צילמתי את עצמי בסנדלים ומכנסיים קצרים ופרסמתי זאת יחד עם ציטוט מהתחזית.

לפני כשבוע פרסמתי אמירה קצרה על המחאה: " אני חושב שלראשונה בהיסטוריה אנרכיסטים מפגינים נגד החלשת מערכת המשפט".

לעיתים אני גם משתף פוסטים של חברים.

הבלוג שלי – כפי שאתם מכירים – הוא שונה לחלוטין. שם אני כותב בעיקר סיפורים הזויים אבל לעיתים גם מחשבות על נושאים אחרים (בזמן האחרון בעיקר בנושאי השרביט החם).

אני לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לדעתי פייסבוק הוא מקום מתאים לפוסטים קצרים שאין צורך לחזור אליהם.

אני גם לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לא נראה לי שלאנשים תהיה סבלנות לקרוא את הסיפורים שלי שם.

אין לי טוויטר, לא אינסטגרם ולא טיקטוק. למה? לא יודע. לא באמת יודע בשביל מה הם טובים. כנראה זה קשור לגיל שלי (רמז: עברתי את ה-50 די מזמן), אבל אני חושב שגם לילדים שלי אין טוויטר, אינסטגרם או טיקטוק. למען האמת הם גם לא ממש משתמשים בפייסבוק…

(אבל אחיין שלי מפרסם סרטונים בטיקטוק).

וזהו בעצם… כזה אני.  כמובן זה לא אומר שיש פה איזושהי אמת מוחלטת, לכל אחד מתאימים דברים אחרים.

והרשומה המומלצת היא – אשה עם מרד קטן – בבלוג של שיק

סיפור חכמים לשבת שאחרי פורים ויום האשה הבינלאומי

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות פורים שחל ביום שלישי.

לאחר כשעתיים של פולמוס מחכים אמר לפתע רבי עקיבא: "האמת היא שאינני מבין מה כל כך מיוחד בחג פורים החל ביום שלישי. הלא יום שלישי יום חול הוא ואין כל שוני בינו לבין כל יום חול אחר"

ענה רבי אלעזר: "גם אני תהיתי לגבי נקודה זו, אך נזכרתי בהבדל חשוב בין יום שלישי לבין כל יום חול אחר: ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב!".

והוסיף רבי אליעזר:"וללא קשר ישיר, אנו חייבים למצוא נושא לדון בן כדי שקולנו נשמע גם בקרב קוראים חילוניים שאינם אורחים תדירים באוהלה של תורה!"

אמר  רבי ששון: "צודקים אתם מכובדי ועל כן יש להתפלסף במשנה תוקף בהלכות החג ולהוסיף להן נופך אקטואלי כמו לדוגמא דיון בזכויות האשה."

שאל רבי שמחה: "זכויות האשה? מה עניין שמיטה להר סיני?"

ענה לו רבי יוסף בעל הנס: "זה ברור! כשם שהלכות השמיטה ניתנו בהר סיני כך כל שאר המצוות, ההלכות והאיסורים ניתנו למשה בהר סיני במעמד מתן תורה! לא סתם שהה משה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה!"

ענה לו רבי שמחה: "את זה אני (כמובן) יודע… התכוונתי לשאול מה הקשר של זכויות האשה לפורים"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אולי בזכות 'ונהפוכו' בחג הפורים ניתנות זכויות לנשים?"

השתיקו אותו מיד כל החכמים ורבי יהושע לחש: "הס רבי שמעון! אינך יודע כי לבלוג יש קוראות רבות ואיננו רוצים להדירן? סייג לפופולאריות שתיקה!"

השתתק רבי שמעון (ואף סימס התנצלות לרינה אשתו שתחיה) ורבי ששון שאל: "האינכם יודעים כי השנה פורים חל לא רק ביום שלישי אלא גם יום לפני יום האשה הבינלאומי (ושושן פורים חל ביום האשה ממש)?"

שאל רבי בוריס: "יום האשה הבינלאומי? האם זה חג מדאורייתא?"

ענה לו רבי ששון: "לא בדיוק מדאורייתא, העוסקת בעיקר בחגים דתיים… אבל בכל זאת יום חג הוא המוקדש לזכויות האישה, הישגיהן של הנשים בתחומים שונים, השתלבותן בחברה ומאבקן המתמשך לשוויון"

שאל אותו רבי עקיבא: "ומאין אתה יודע כל זאת?"

ענה לו רבי ששון: "ראיתי משהו על זה בשלטים בדרכי לכאן"

בדקו החכמים בגוגל על מה ולמה חוגגים את יום האשה הבינלאומי ומצאו כל מיני טענות מוזרות שהם נטו לא להסכים אתן.

אמר רבי אלעזר: " עדיין נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים? יודע אני בוודאות כי נשותינו מרוויחות יותר מאיתנו!:

אמר רבי אליעזר: " עדיין נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים על ביצוע אותה עבודה?  יודע אני בוודאות כי גברים אמיתיים אינם עובדים!"

אמר רבי ששון: "עדיין רוב המשרות הבכירות בסקטור העסקי והציבורי מוחזקות בידי גברים? העיקר הוא שבעולמה של תורה כל המשרות מוחזקות ע"י גברים!"

עצר אותם רבי שמחה וקרא: "אבל רבותיי! מדוע שמים אתם יום חשוב זה לחוכא ואיטלולא? לא די בכך שכל יום הוא יום הגבר שאנו לא מוכנים להקדיש לנשותינו שיחיו אפילו את יום האשה החל בשושן פורים?"

הסתכל רבי שמעון בעלה של רינה על רבי שמחה במבט בוחן, ניגש אליו בצעד מהיר וקרע את המסכה מעל פניו. ואכן, כפי שחשד – הייתה זו רינה אשתו מחופשת לרבי שמחה!

הרבנית רינה לא התבלבלה. היא מיד קרעה את המסכה מעל פניו של רבי שמעון ולעיני החכמים הנבוכים התגלה לא אחר מאשר רבי עקיבא! מיד נפנו הרבנים לקרוע את המסכה מעל פניו של רבי עקיבא…

וכך המשיכו החכמים לקרוע את המסכות זה מפניו של זה (או זו) עד שהגיעו תלמידיהם (המחופשים) וכיבדו אותם באוזני המן.

מוסר השכל: גם יומיים אחרי פורים מותר לכתוב שטויות (אני מקווה)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – לכבוד פורים – מהי תחפושת החלומות שלכם? – בבלוג של Empiarti

הנושא החם – מהי תחפושת החלומות שלכם?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או ליתר דיוק –  לכתוב למה באמת הייתם רוצים להתחפש, אבל יכולים גם לכתוב למה באמת התחפשתם או תתחפשו ואם מדובר על תחפושת בעבר אפשר לכתוב כמה אהבתם או שנאתם אותה ולמה.

אז לכבוד פורים (שבמקרה חל היום) ולכבוד יום ההולדת של העורך (התורן) שהציע את הנושא הפעם (וגם הוא חל היום) החלטתי לחרוג ממנהגי ("ונהפוך הוא") ולכתוב לנושא החם (ואפילו לפרסם ביום שלישי!).

כמעט בכל חגי הפורים בחיי התחפשתי. זה יוצא כבר די הרבה תחפושות…

בתור ילד בדרך כלל התחפשתי באמצעות התחפושות שהיו בבית ובדרך כלל הורכבו מבגדים שאמי ז"ל תפרה ומאביזרים קנויים.

בהתחלה התחפשתי בעיקר לליצן, קאובוי ואינדיאני. זה היה נדוש אבל לרוב אהבתי את התחפושות האלה.

היו כמה תחפושות יותר מקוריות – להלן אלה הזכורות לי:

בכיתה ח' (אם אני לא טועה בשנה) התחפשתי לסמוראי. עיקר התחפושת הייתה חלוק (דמוי) משי שהיה לנו בבית וחרב סמוראים מרשימה שאחי הגדול יצר בשבילי מעץ. החרב עשתה את התחפושת (והיא עד היום אצלי בבית).

ב-1991 פורים נחגג בדיוק בסיומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עננת ואני התחפשנו (לפי הצעתה) למלחמה ושלום. היא הייתה השלום (לבושה בלבן עם סמלי שלום) ואני הייתי המלחמה (לבוש בשחור עם כלי נשק).

שנה או שנתיים אחר כך עדיין הייתי בצבא והתחפשתי ל-"אזרח": לבשתי בגדים צבעוניים עם פאה צבעונית (של ליצן) ועננת איפרה אותי עם חיוך גדול. כמובן שרוב האנשים חשבו שהתחפשתי לליצן ואני שמחתי להסביר להם שהתחפשתי לאזרח – שיכול ללבוש בגדים צבעוניים ותמיד מחייך.

במקום העבודה הקודם שלי התחפשתי פעם אחת למגדת עתידות – לבשתי כל מיני סמרטוטים ומטפחות והחזקתי ביד כדור פלסטיק שקוף ששימש ככדור הבדולח שלי.

במקום העבודה הנוכחי שלי, בפורים הראשון (לפני שבע שנים) החלטתי ללכת על משהו פשוט אך בולט. לבשתי שמלה (של עננת) וחבשתי כובע כלשהו  (או אולי רק סרט לשיער הקצוץ שלי?) וזהו. פשוט מאוד ודורש רק קצת הכנות וקצת תעוזה. קיבלתי תגובות טובות…

זוכרים שהתחפשתי לאזרח? (איך תשכחו? זה היה רק לפני כמה משפטים!) אז לפני שלוש שנים (או ארבע?) סגרתי מעגל (סוג של) ולכבוד פורים בעבודה לבשתי את המדים שלי מהקבע. הרבה חשבו שהתחפשתי לחייל, אבל הסברתי בשמחה שהתחפשתי לעצמי לפני 25 שנה…
החלק המשמח באמת בתחפושת הזאת היה שהמדים שלי עדיין עלו עליי (אם כי המכנסיים לחצו).

השנה חשבתי קצת לחזור על עצמי – ללבוש הפעם מדי ב' ולהתחפש למילואמניק  (או אולי להתלבש רגיל ולטעון שהתחפשתי למילואמניק שמסרב לעשות מילואים, ברוח ימים אלה), אבל ברגע האחרון הוכרזה בעבודה תחרות "פורים מהסרטים" בה הוצע לנו להתחפש לדמויות מסרטים. אחרי לא מעט דיונים הוחלט בצוות שלי שנתחפש לדמויות מהסרט מדגסקר. אני התחפשתי לאחד הפינגווינים (בעצם היו לנו 6 פינגווינים, קצת יותר מאשר בסרט, אבל עבר הרבה זמן מאז לכן סביר שהתרבו).

והנה לקינוח תמונה טרייה שלי מיום ראשון השבוע:

פורים שמח לכולם!

והרשומה המומלצת היא – פורים 2022 – הקרקס של משפחת אייזנמן –  בבלוג של טל אייזנמן (שיודע להתחפש יותר טוב ממני)

הזאב ופטר – סיפור לשבת

סוף סוף, אחרי ימים גשומים רבים, יצאה השמש. הזאב שהיה מאוד רעב יצא ממאורתו וחיפש לו טרף.
למרבה הצער, הוא לא מצא דבר. הוא ראה ציפורים עפות בשמיים אך הם היו מחוץ להישג פיו.

הזאב המשיך להתקדם, מרחרח את האדמה, כשלפתע הוא הריח ריח מאוד לא נעים.

ברגע הראשון חשב הזאב שמדובר בשריפת יער והתכוון לנוס לכיוון השני, אך לאחר שבריר שנייה הוא הבין שמדובר במשהו גרוע עוד יותר: ריח של בני אדם.
עוד בהיותו גור למד הזאב מאמו החכמה כי הוא צריך להתרחק מבני האדם, אבל היום הוא היה כל כך רעב שהוא החליט להסתכן ולהתקרב למקור הריח.

אמנם בני האדם מאוד מסוכנים, אבל מצד שני הם גם מאוד בזבזנים כך שליד מאורותיהם אפשר למצוא כמויות אוכל ענקיות שנזרקו החוצה כאילו אין רעב בעולם.

כשהזאב התקרב למקור הריח הוא גילה מראה ששימח אותו מאוד: בין עצי היער לבין המאורה מטילת האימה של בני האדם היה אגם קטן. על שפת האגם הסתובבו כמה חיות קטנות שנראו טעימות למדי: ציפור קטנה (קצת קטנה מדי), ברווז שמן וגם חתול שמן עוד יותר שארב לציפור ולברווז.

הזאב החליט לחכות לחתול: אחרי שהחתול יתפוס את הציפור או הברווז ויהיה עסוק באכילתם, הזאב יזנק עליו ויאכל אותו ואת טרפו (שניים במחיר אחד).

אבל, למרבה הצער, יצא מהמאורה אדם קטן ומפחיד שצעק משהו בשפתו הבלתי מובנת.

למשמע הרעש המפחיד הזאב נסוג חזרה כמה מטרים אל תוך היער, הציפור הקטנה עפה והתיישבה על העץ והברווז שחה ללב האגם הקטן.
רק החתול נותר במקומו כשהבעה מאוכזבת על פניו.

הזאב החליט לחכות בסבלנות להיעלמותו של האדם הקטן ואכן אחרי זמן מה (שנראה כנצח בעיניו של הזאב הרעב) יצא מהמאורה אדם גדול עוד יותר שסילק את האדם הקטן מהשטח.

כעת הדרך הייתה פנויה. הזאב חישב את המרחק, התגנב לאיטו וכשנותרו רק עוד כמה מטרים בינו לבין החתול הוא הסתער עליו במהירות.

הזאב היה בטוח שלחתול השמן והטיפש  אין סיכוי נגדו, אבל לפעמים הגורל מתאכזר אפילו לזאב נזר הבריאה.

שורש של עץ בלט מהצמחייה הנמוכה והכשיל את הזאב. תוך שניות ספורות החתול (שאמנם היה שמן אבל בהחלט לא טיפש) טיפס על העץ הקרוב – רחוק מהישג פיו של הזאב.

הזאב היה מאוד מתוסכל וכבר חשב לוותר ולהסתלק מהמקום לפני שבני האדם יצאו מהמאורה ויהרגו אותו, כשלפתע הוא הבין מי הטיפש האמיתי בסביבה: מסתבר שהברווז, מסיבות השמורות עימו, יצא מהאגם ורץ אל עבר הזאב.

האם הוא חשב שהוא יבריח את הזאב או יטרוף אותו? לזאב לא היה הרבה זמן לחשוב. הוא ראה שהברווז כמעט מתנגש בו, לכן הוא פתח את הפה והברווז (הבאמת טיפש) רץ היישר אל תוך פיו ומשם לבטנו של הזאב.

זה היה משביע, אבל לא טעים במיוחד. יותר מדי נוצות.

הזאב התיישב מתחת לעץ כדי לעכל (תרתי משמע) את מה שקרה לו.

הוא הסתכל למעלה וגילה שהחתול והציפור יושבים על העץ (על ענפים רחוקים זה מזה) ומסתכלים עליו.

הזאב הבין שאין לו סיבה לחכות שם, אבל הברווז שמילא את בטנו גרם לו לעייפות רבה והוא החליט לשבת במקומו רק עוד כמה דקות, בתקווה שבני האדם האיומים לא ייצאו אליו.

לאחר כמה דקות מנוחה, כשהוא כבר כמעט עמד לחזור ליער הבטוח, קרה דבר מאוד מוזר: הציפור הקטנה ירדה מהעץ ועפה לכיוונו. האם היא קינאה בברווז ורצתה לשחזר את מעשיו?
הזאב פתח את פיו בשמחה אבל הציפור כנראה שינתה את דעתה ברגע האחרון: במקום להצטרף לברווז היא התחילה לעוף במעגלים סביב ראשו של הזאב.

זה היה מאוד מרגיז וגם מתסכל. הזאב התחיל להתרוצץ במעגלים, מנסה לתפוס את הציפור. הוא ניסה להסביר לה איך להגיע לבטנו בדרך המהירה ביותר, אך היא לא הקשיבה לו.

לפתע הרגיש הזאב שיד נעלמה אוחזת בזנבו. הוא קפץ וניסה לנשוך את היד (שבוודאות לא האכילה אותו) אבל הוא לא הצליח למצוא אותה. הוא התרוצץ והתרוצץ בניסיון להיחלץ מהצרה הזאת אבל הלחץ על זנבו רק גדל.
לפתע נשמעו קולות רעמים איומים מכיוון היער ושלושה בני אדם נוספים יצאו משם.
הזאב ניסה לברוח, אבל היד שהחזיקה בזנבו הידקה את אחיזתה. הוא הבין שסופו קרוב.

כאילו לא הספיקו לו הצרות עם היד הבלתי נראית ובני האדם המרעישים, האדם הקטן הופיע לפתע על העץ ושוב התחיל לצעוק.
לפתע השתתקו הרעמים. הזאב שכבר היה בטוח שהוא מת מצא את עצמו מובל/נגרר בתהלוכה גדולה של כל בני האדם המעורבים (כולל הגדול שיצא מהמאורה שוב), החתול והציפור.

הזאב מלמל לעצמו: "הייתי צריך להקשיב לאמא" והתעלף.

כשהוא התעורר, הוא מצא את עצמו כלוא בשטח קטן, אך למרבה השמחה היו לידו אוכל ומים.

במהלך הימים הקרובים הוא גילה שהוא כבר לא צריך לצאת לציד ואין סכנה שירעב יותר. אוכל עשיר סופק לו באופן קבוע.

הוא היה יכול להיות מאושר לולא בני האדם הרבים שהסתובבו ממש קרוב אליו והפחידו אותו כמעט עד מוות. בכל זאת, מדובר ביצורים המסוכנים ביותר על כדור הארץ.

מוסר השכל: אם אתה זאב באגדה, עדיף להיות הזאב מפטר והזאב ולא הזאב מכיפה אדומה

שבת שלום!

תודה ל- tootrees3 שהציע לי לכתוב על פטר והזאב לקראת ה-5.3 (יום ראשון הקרוב) ביו יחול יום השנה ה-70 לפטירתו של סרגיי פרוקופייב ותודה לעננת שכבר לפני שנים הציעה לי לכתוב גרסה של הסיפור מנקודת ראותו של הזאב.

הסיפור מוקדש באהבה לבן שלי שמאוד אהב את הסיפור כשהיה צעיר מאוד.

והרשומה המומלצת היא – שחומה או כחלחלה? – בבלוג של עננת