הזברה הצבעונית – סיפור לשבת

בר (שם בדוי). היה זברה ממוצע.
טוב, כבר בהתחלה קצת הסתבכתי, אבל כנראה אני צריך להבהיר שבר היה זברה ממין זכר. יש גם כאלה. ואיך קוראים לזכר של זברה? זבר (על משקל גבר)?

כל אופן, בר היה זכר, אבל בניגוד להרבה זכרים אחרים הוא לא היה עיוור צבעים וגם לא שווה נפש לגבי איך שהוא נראה ומה שהוא לבש.
הוא היה נראה לא רע בסה"כ – שרירי וחטוב ולראשו רעמה יפה.
אבל לגבי מה שהוא לבש… כצפוי, הוא לבש תמיד חליפת פסים בשחור ולבן. לא שהיא לא הייתה יפה – הרבה זברות (נקבות) אהבו אותה ולא התביישו לומר לבר שהטעם שלו בחליפות מצוין (אבל אף זכר לא שאל אותו מי החייט שלו! כנראה התביישו להיראות כמקנאים בו) – אבל אחרי כמה שנים לבר קצת נמאס ללבוש כל יום אותו דבר (וגם הפיג'מה שלו נראתה דומה באופן חשוד לחליפות!)

(במאמר מוסגר אתנצל על המשפט הקודם המסורבל כל כך עם לא פחות משני מאמרים מוסגרים בתוך משפט שהיה אמור להיות פשוט. הייתי מבטיח לא לעשות זאת עוד, אבל אני מכיר את עצמי.)

בוקר אחד החליט בר שהגיע הזמן להוסיף קצת צבע לחיים. הוא הסתכל סביבו וניסה לקבל השראה מבעלי חיים אחרים שלא הסתפקו בשחור ולבן. נראה שגוונים שונים של צהוב הם מאו פופולריים – אצל הנמרים, האריות, הברדלסים ואפילו אצל הג'ירפות (שלא היו חתולים, אבל גם לא גמלים). מצד שני נראה שהצבע האפור היה ביטוי של כוח שנלבש בגאווה ע"י פילים וקרנפים.
ועוד היו סביב לא מעט גוונים של חום כמו אצל אנטילופות למיניהן.

אבל בר רצה משהו אחר, משהו שונה. הוא ראה שלציפורים יש צבעים הרבה יותר בוהקים ומגוונים והחליט שהוא רוצה להיות צבעוני כמו ציפור. לדוגמא כחלחל כמו עגור חן או ירקרק כמו קוקייה אזמרגדית.
השאלה הקשה – מעבר לאיזה צבע ללבוש – הייתה כמובן כיצד ללבוש צבע זה. באזור בו בר חי לא היו יותר מדי חנויות בגדים או בדים ואפילו לא חנויות צבעים. וגם אם היו, הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של בר (וגם כיס לא היה לו).

מכיוון שכך, הוא ניסה לאלתר. הרעיון הראשון שעלה במוחו היה להתפלש בדשא עד שידבק בו הצבע הירוק. לצערו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא רק התלכלך.

לזמן מה בר שקל לוותר על רעיון הצבע הירוק וניסע לשכנע את הזברות (והזברים) הסובבים אותו כי הוא צבעוני כמו ציפורים רבות החיות מסביב – שחפים שונים, חסידות ואפילו פינגוינים – אבל הסבריו לא התקבלו יפה וכמה מחבריו (או מי שהוא חשב לחבריו קודם לכן) התבדחו על כך שאם לא מצליחים להשיג את המטרה אפשר תמיד לשנות את המטרה ולטעון שהשיגו אותה.

בלית ברירה חזר בר למחשבות על הקוקיה האזמרגדית והחליט לנסות לצפות את עצמו בעלים ירוקים של עצים שצמחו סביב, אבל העלים לא נדבקו לעורו.  הוא התפלש בבוץ דביק ואז ניסה להדביק עלים – מה שקצת הצליח – אבל איכשהו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא קיבל צבע חום-שחור עם קצת כתמים של ירוק והאפקט לא היה בדיוק מה שרצה.

ואז, על סף ייאוש, הוא מצא צמח נמוך יחסית, עם עלים שדבקו לעורו בלי מאמץ. הוא מיהר לצפות את כל גופו בעלים והיה מאוד גאה בתוצאה, אבל לאחר כמה דקות הוא התחיל להרגיש צריבה מוזרה… מסתבר שאלה היו עלים של סרפד!
בר מיהר לטבול בנהר כדי להסיר מעצמו את כל העלים. כשהוא יצא מהמים והביט בהשתקפותו הוא גילה לחרדתו שעורו הפך ורוד!  אבל אחרי רגע של חרדה הוא הבין שכעת הוא צבעוני כמו ציפור פלמינגו והיה מאוד מרוצה.

מוסר השכל: לפעמים בשביל יופי צריך לסבול

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – וושינגטון, עיר הבירה של ארה"ב – בבלוג של  adiad

השרביט החם – כלב או חתול? (או אולי דג זהב?)

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  חיות המחמד שלנו.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה. 

החתולה הראשונה שלנו הייתה אספרגוס. חתולה מנומרת אפורה חמודה וחכמה. לא הרבה זמן אחרי שאימצנו אותה התגלגלה אלינו (אני כבר לא זוכר איך בדיוק) חתלתולה שחורה צעירה שזכתה לשם סעדיה. (בגלל מבטה מוכה ההלם, שגרם לעננת לחשוב על הכלב סעדיה מהתכנית "מה יש") אבל אספרגוס מאוד לא אהבה את סעדיה ולנו היה קשה עם שני חתולים והצלחנו למצוא לה בית אחר.

אחרי זמן מה אמצנו את פטל – חתלתולה חמודה שהצלנו מכמה ילדים ששיחקו בה (ולא איתה). אספרגוס כן הסתדרה איתה וחיינו באושר עד לילה אחד שבו פטל חזרה הביתה בזחילה ויבבות…
באותה תקופה גרנו בקומת קרקע והחתולות יצאו מהבית וחזרו כרצונן. אבל באותו לילה פטל כנראה נפגעה ע"י מכונית ושברה את האגן. זה היה מאוד עצוב, אבל אחרי כמה שבועות ארוכים האגן שלה התאחה והיא חזרה לתפקוד מלא.

ב-1997 עמדנו לעבור ל- RELOCATION בארה"ב. לא רצינו לקחת את החתולות אתנו למסע ארוך ולא נוח (להן ולנו). אחי הגדול הסכים לשמור על אספרגוס כל עוד לא נהיה בארץ, לפטל מצאנו משפחה מאמצת אחרת.

גרנו שנתיים וחצי בארה"ב – התקופה הארוכה ביותר בה חייתי עם עננת וללא חתולים. כשחזרנו לארץ אספרגוס זכרה אותנו ושמחה לחזור אלינו, אבל לצערנו אחרי פחות משנה היא מתה בנסיבות טרגיות.

עננת הייתה אז בהריון עם בננו הצעיר והחלטנו שזה לא זמן טוב להכניס חתול חדש הביתה אבל היה לנו ברור שזמן כלשהו אחרי הלידה נאמץ חתול חדש. אחותה של עננת מצאה בשלב כלשהו חתולה יפיפה שננטשה במוזיאון הפתוח של תפן ולקחה אותה אליה מתוך כוונה להעביר אותה אלינו. קיבלנו אותה אחרי כמה חודשים והיא זכתה לשם סיסילי על שם העיירה מתוך הסדרה "חשיפה לצפון".

אחרי כמה שנים עננת מצאה יום אחד ברחוב גור חתולים ג'ינג'י מסכן ובוכה. היא פיתתה אותו לביתנו והוא קיבל את השם בילבו (על שם בילבו בגינס). הוא גדל להיות חתול יפה וחכם למדי שלא הסתדר יותר מדי עם סיסילי אבל הם חיו ביחד בשלום.

אחרי כמה שנים של חיים עם שני חתולים החלטנו להרחיב את המשפחה. כלומר לא בדיוק החלטנו… חברים של אחי (אותו אחד שטיפל באספרגוס כשגרנו בארה"ב) עברו לאוסטרליה וחיפשו משפחה מאמצת לחתולם "לס" שנקרא כך כי צבעו הזכיר את צבע אדמת הלס.

מאז שהבעלים המקוריים של לס עברו לאוסטרליה הוא הספיק לעבור אצל שני בעלים נוספים ואצלנו הוא כבר היה יד שלישית או רביעית… הוא היה חתול מוזר שגרם לנו ללא מעט צרות ואפילו קיבל בשלב מסוים תרופות פסיכיאטריות אבל בסופו של דבר הוא היה חתול נהדר שמאוד אהב אותי באופן אישי. בשנה וחצי האחרונות של חייו של לס עבדתי מהבית והוא תמיד היה אתי בחדר העבודה – על הברכיים שלי, על השולחן או על הספה לידי.

הנה שלושת החתולים סיסילי, בילבו ולס בתמונה נדירה:

לצערנו גם בילבו מת בגיל צעיר יחסית. אחרי כמה חודשי אבל אימצנו גור ג'ינג'י חדש בשם פרסי (על שם פרסי ג'קסון – שם שקצת בלבל אנשים שחשבו שהגזע שלו הוא פרסי). גם הוא כמובן הציק לסיסילי אבל איכשהו הם הסתדרו.

לס מת בנסיבות טבעיות בגיל 13 בערך – לא מאוד צעיר לחתול אבל גם לא מאוד מבוגר.

חזרנו להיות משפחה ממוצעת של שני חתולים (פרסי וסיסילי), אבל באפריל לפני שש שנים חברה של בתי הצילה גור חתולים קטן שנתקע בביוב ואנחנו אימצנו אותו… מכיוון שבדיוק חזרנו מטיול משפחתי בפראג קראנו לו קפקא.

קפקא גדל להיות חתול שמן ומוזר שבעיקר לא מסוגל לסבול דלתות סגורות. אם מישהו סוגר דלת בבית הוא מיד מתייצב לידה ומתחיל לגרד אותה עד שנפתח לו….

 סיסילי חיתה אצלנו 17 שנים עד שנפטרה בשיבה טובה (הייתה כנראה בת 19 בערך – גיל מכובד מאוד לחתול) ומאז אנו מסתפקים בשני חתולים ג'ינג'ים – פרסי וקפקא.

מה יהיה בעתיד? אני בטוח שיהיו עוד חתולים… ומניח שגם הם יהיו חתולים מאומצים שנציל מחיים ברחוב.

והרשומה המומלצת היא – כלב או חתול? – בבלוג של adiad

תודה לעננת על התמונות (את לס אני צילמתי…)

סיפור חכמים לשבת שלפני יום העצמאות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות יום העצמאות החל ביום חמישי.

אמר רבי עקיבא: "כל שלא עשה על האש ביום העצמאות, לא יצא ידי חובתו"

שאל רבי אלעזר: "לעשות על האש – על שום מה?"

ענה לו רבי אליעזר: "שום על האש טעמו מעולה, אך בעדה שלנו נוהגים למרוח את המנגל בבצל."

הסתכלו כל הרבנים בתמיהה על רבי אלעזר שכנראה לא היה ממש מרוכז בנושא הדיון ורבי ששון הסביר: "מדובר בשאלה רטורית שנועדה לקדם דיון לימודי בסיבות למנהג היהודי הנאה לצאת ביום העצמאות לאי התנועה הקרוב או לפארק הרחוק ולצלות בשר על האש. אין פה שום שום ואף לא בצל!"

הנהנו הרבנים בהסכמה אך רבי שמחה אמר: "נכון הדבר כי אין פה שום שום, אבל בצל על המנגל הוא מצווה לא פחות גדולה מבשר"

שאל לו רבי יוסף בעל הנס: "לא פחות גדולה מבשר? האם אתה לא מפריז בחשיבות הבצל?"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אכן נראה לי כי הייתה פה הפרזה מסוימת. המצווה היא לשרוף בשר (ועוף). תוספת הפיתות, הסלטים, הבצל, הבירות, הקולה, הפיצוחים הינה הידור המצווה"

הוסיף רבי יהושע: "בעדה שלנו נהוג כדי להדר במצווה עוד יותר לאכול גם ארטיקים, אך מכיוון שביום העצמאות לרוב חם יחסית אנו אוכלים את הארטיקים עוד לפני היציאה מהבית ומהדרים בשאר המאכלים והמשקאות בחוץ"

אמר רבי בוריס: "שומע אני את דבריכם החכמים ובמקביל מחפש אני בתורה, בנביאים, בש"ס, בפוסקים ובגוגל ואיכשהו אינני מצליח למצוא את מקור המצווה לשרוף בשר על האש!"

השתתקו החכמים והחלו לחפש בעצמם את מקורה של המצווה הברורה הזאת ליום העצמאות אך העלו חרס בידם (וגם קצת פירורי מצות מפסח).

אמר רבי עקיבא: "למעשה יום העצמאות אינו חג מאורייתא, ולכן אין טעם לחפש את המצוות הקשורות אליו בתורתנו הקדושה. אך, מצד שני, ברור לכולם כי יום העצמאות הינו חג. משמעות המילה חג הינה קורבן, כנאמר – "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהילים קי"ח). וקורבן הוא בשר על האש. מכאן אנו למדים כי מצווה לשרוף בשר בכל חג – קל וחומר שגם ביום העצמאות"

תהה רבי אליעזר בקול רם: "אם דבריך נכונים – וברור שנכונים הם כי חכם אתה – מדוע ליום העצמאות אין איסרו-חג?"

ענה לו רבי אלעזר: "כידוע לכולם יום העצמאות אינו אחד משלושת הרגלים ולכן אין לו איסרו-חג!"

הוסיף לדבריו רבי ששון ואמר: "פעם אכלתי שלוש רגליים של כבש ביום העצמאות, אבל אף אחד לא אסר עליי את זה"
שאל אותו רבי שמחה: "שלוש רגליים של כבש? זה לא קצת הרבה? אני לרוב מסתפק ברגליים של תרנגול…"

אמר רבי יוסף בעל הנס: "ביום העצמאות – ובייחוד ביום העצמאות שחל ביום חמישי – מצווה להרבות באכילת בשר (על האש) ולכן יש לאזור עוז ולאכול יותר מכפי הקיבולת"

שאל רבי שמעון בעלה של רינה: "למה בייחוד ביום העצמאות שחל ביום חמישי?"
ענה לו רבי יהושע: "כי יום חמישי 'קרוב לסוף השבוע שגם בו נהוג לאכול בשר אז חייבים לאכול בשר כפליים כדי להבדיל בין ששון לשמחה (לא הרבנים)!"
העיר רבי בוריס: "על כן סביר להניח כי גם הפקקים ביום העצמאות הזה יהיו ארוכים כפליים ועל כל אתר טוב למנגל יתחרו כפליים אנשים וכדאי לצאת מהבית כפליים מוקדם יותר!"

מוסר השכל: אולי בעצם לא חייבים "לעשות על האש" ביום העצמאות (אני אפיקורס ידוע)  

שבת שלום ויום עצמאות שמח!

והרשומה המומלצת היא – מי אתה אבא? – בבלוג של Jud

הנושא החם – חוויה משנה חיים בליווי פסקול מהתקופה

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על על חוויה שמשנה חיים שחווינו בעברנו ולצרף לה פסקול של התקופה.

אני לא באמת בטוח אם חוויתי חוויות משנות חיים ואם היה לי פסקול מתאים מהתקופה שליווה אותן… אבל מכיוון ששלוש הרשומות שקראתי בנושא היו על תקופת השרות הצבאי של הכותבים חשבתי מיד גם אני על השרות הצבאי שלי. לא על שש השנים בהן ביליתי בעיקר במשרד מול מחשב, אלא על התקופות של הטירונות, קורס המ"כים וקורס הקצינים בהם הייתי "באמת בצבא".

הזיכרון הראשון שעלה לי היה מהטירונות. הייתה לי טירונות לא נעימה… טרטורים, אוכל נוראי והרבה בלגן שדי דיכא אותי (הייתי אומר שזה ככה תמיד בטירונות, אבל מבני ובתי שמעתי דברים אחרים). יום אחד היינו אמורים לזרוק רימון חי במטווח. בזמן שחיכיתי לתורי ישבו לידינו כמה מהמ"כים ושמעו מוזיקה בטרנזיסטור או רדיוטייפ. מוזיקה הייתה מאוד חסרה לי בזמן הטירונות ולהפתעתי הם דוקא שמעו (כמובן במקרה) את אחד השירים האהובים עליי – STARMAN של דיוויד בואי. זה די עודד אותי.

ואני קופץ שנתיים קדימה לקורס קצינים… שם היחס היה הרבה יותר טוב חוץ מזה שלא נתנו לנו לישון. לילה אחד יצאנו למסע בסביבות הבסיס (מותר לגלות שזה באזור מצפה רמון…) ובאותו לילה היה מטר מטאורים מדהים. היפה ביותר שראיתי בחיי…
בזמן שהלכתי במסע הזה שקעתי כולי במראה הכוכבים הנופלים ובראשי התנגנה מוזיקה מתוך הקטעים האחרונים והמוזרים משהו של האלבום LOW (ניחשתם נכון – של דיוויד בואי…)
אני לא בטוח אם זה היה אחד הקטעים הבאים או שניהם אז אני משתף את שניהם לפי סדר הופעתם באלבום:

והרשומה המומלצת היא – פסקול משמעותי בתקופה של חיי – בבלוג של קנקן

מצות שעבר עליהן הפסח – סיפור לשבת

מכל החגים, פסח היה החג האהוב ביותר על מוצי (שם בדוי, אין קשר למוצי אביב למרות שהסיפור מתרחש באביב). הוא אהב את הנקיונות לקראת פסח, את ליל הסדר, את הקריאה בהגדה וכמובן את מאכלי הפסח.

בצעירותו אהב מוצי מאוד לאכול עוגיות קוקוס ומצות (בעיקר עם שוקולד).
לצערו, ככל שהתבגר, מאכלים אלו איבדו מקסמם. הסתבר לו שעוגיות הקוקוס מתוקות מדי והמצות יבשות מדי (אפילו אם מורחים אותן בשכבה עבה במיוחד של שוקולד).

עובדות אלה לא מנעו ממנו לאכול בפסח עוגיות קוקוס ומצות, אבל מדי שנה הוא קיצץ קלות בכמויות.

בשלב מסוים הוא הפסיק לאכול עוגיות קוקוס כמעט כליל, אבל המצות היוו מצרך יסוד שלא ניתן לוותר עליו.

כשהיה מוצי ילד וחי עם משפחתו הגדולה ושומרת הכשרות, היה קונה אביו לקראת הפסח חבילה (או שתיים) של שניים וחצי ק"ג מצות וכל המצות היו נעלמות מהבית עד ליום העצמאות.

כשבגר מוצי ועבר לגור בדירה משלו, הוא החליט לקנות כמות מצומצמת יותר של מצות.

בפסח הראשון שלו בדירתו העצמאית הוא קנה חבילה של 400 גרם מצות והיא הספיקה לו בדיוק עד סוף החג.

בפסח השני הוא קנה חבילה זהה בגודלה, אך איכשהו נעשה לו נס והמצות הספיקו לו עד יום העצמאות.

בפסח השלישי עמד מוצי לפני משבר: הסתבר לו כי יותר לא ניתן להשיג חבילות של 400 גרם, אלא רק אם מדובר במצות עם ביצים, עם יין, עם שוקולד, מסובין או מחיטה מלאה (או הכל יחד).

למרות אהבתו למצות עם שוקולד, העדיף מוצי לקנות מצות רגילות שאותן יוכל למרוח במה שירצה (כולל שוקולד), להכין מהן מצבריי ועוגת מצות (עם שוקולד) וגם לשבור אותן לתוך המרק.

לאחר התלבטות ארוכה וביקורים בכמה חנויות – בהן גם לא נמצאו חבילות מצות קטנות – קנה מוצי מחוסר ברירה חבילה של ק"ג מצות.

הוא פיזר חלק מהמצות בבית הוריו, אחרות בבית חברתו ועוד כמה אצל חברים ומכרים אליהם הוזמן במהלך החג, אבל במוצאי החג עדיין נותרו אצלו כחצי ק"ג מצות.

יום העצמאות היה כבר קרוב, ולמרות כמויות המצבריי האסטרונומיות שהוא צרך, עדיין נותרו אצלו מצות לא מעטות.

ביום העצמאות עצמו הוזמן מוצי ל-"על האש" המסורתי ורעיון גדול עלה במוחו: הוא אפה פשטידת מצות ענקית שתספיק לכל המוזמנים.
אמנם  בסופו של היום רוב הפשטידה הגיעה לפח, אבל המטרה הושגה: דירתו של מוצי נותרה נקייה ממצות וכשרה לחמץ למהדרין.

הימים נטולי המצות חלפו להם חיש קל ושוב מצא את עצמו מוצי מול חבילות המצות (נא לא לשבור את השיניים על משפט זה).

ושוב – למרבה האכזבה – לא היו בחנויות חבילות מצות קטנות מקילו אחד.

הריטואל של השנה שעברה חזר, אבל במוצאי החג נשארו למוצי כמה מצות יותר מבשנה שעברה.

וחמור מכך – כשהוא הוזמן ל"על האש" הזהירו אותו המארחים לא להביא פשטידת מצות (כי הם יכינו כזאת בעצמם).

מוצי שקל לשרוף את המצות שנותרו במדורת ל"ג בעומר, אבל החינוך שלו לא אפשר לו להשמיד אוכל סתם כך (ולאלה מהקוראים שחושבים שמצות הן לא אוכל אני רוצה להמליץ על מצה עם שוקולד).

היה קצת מוזר לאכול פשטידת מצות בשבועות, אבל הוא השתדל להוסיף לה הרבה גבינות כך שהאורחים שלו כמעט לא הרגישו שמדובר במצה.

ועוד פסח הגיע… וגם עבר. מוצי ניסה לעניין את משרד השיכון ברעיון נהדר להוזלת מחירי הדיור, אבל כמה ספקנים חסרי תקווה טענו שבניינים ממצות לא ישרדו את החורף – אפילו חורף ישראלי.

בצר לו ניסה מוצי להנהיג אכילת מצה בדבש בראש השנה אבל המנהג החדש לא הצליח לכבוש את המדינה בסערה.

גם הסופגניות מקמח מצה (כלומר ממצות שבורות) לא היו הצלחה גדולה.

יש לי מתכון מצוין לאוזני המן: לוקחים מצה, מורחים אותה בשוקולד ושוברים בצורת משולש.

מוסר השכל: לא סתם נאמר בהגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה"

שבת שלום ואחרי פסח שמח!
והרשומה המומלצת היא – A Déjà vu Spring Hike to Frog Lake at Henry W Coe State Park – בבלוג של Mamma Quail

שרביט העבודות הזמניות

במדור השרביט החם נשאלנו ע"י אדם המקורב אליי מאוד על העבודות הזמניות בהם עבדנו.

תיאורטית, כל חיי עבדתי פעם אחת בעבודה זמנית ומעבר לכך כל העבודות שלי היו קבועות ובתחום המחשבים.

אבל בעצם היו לי עוד כל מיני עבודות זמניות נוספות בהן עבדתי בתקופות שונות של חיי (שהאחרונה שבהן הסתיימה ב-1988…

אנסה להתחיל בהתחלה… בהתחלה סתם שיחקתי וקראתי ספרים אבל כבר בתור ילד צעיר יחסית עסקתי פה ושם בשתי עבודות פופולאריות שהעשירו את דמי הכיס שלי.

הראשונה הייתה בייבי סיטינג – אמנם עוד הייתי ילד צעיר, אבל לשכנים ממול היה ילד צעיר עוד יותר ומדי פעם הם היו מבקשים מאמי שתשלח את אחד הילדים לשמור עליו. אני מניח שהיה להם מאוד נוח שלבייבי סיטר הצעיר שלהם יש גיבוי מוצק בזכות הורה (או שניים) בדירה ממול.

את שעות הבייבי סיטינג האלה העברתי בד"כ בצפייה בטלוויזיה אצל השכנים (הייתה אפילו תקופה לא קצרה להם הייתה טלוויזיה צבעונית ולנו רק שחור לבן…) אני מניח שזהו בד"כ אופי העבודה של בייבי סיטר, לא?

העבודה השנייה באותם גילאים צעירים נבעה ישירות מכך שתמיד הייתי "תלמיד טוב". כבר בכיתות הגבוהות של בית ספר יסודי התחלתי לתת שיעורים פרטיים לילדים צעירים ממני במקצועות שונים עם דגש על מתמטיקה (או חשבון בכיתות הנמוכות ).

זו הייתה הכנסה לא רעה למרות שהיא דרשה ממני גם השקעה ולא רק צפייה בטלוויזיה…

המשכתי לתת שיעורים פרטיים עד לסיום האוניברסיטה, כאשר עם השנים הוספתי גם שיעורים בפיזיקה ובמחשבים.

אהבתי ללמד בשיעורים פרטיים – במיוחד במקרים כשהתלמיד (או במקרים נדירים במיוחד – התלמידה) באמת רצה ללמוד, הבין את החומר והראה התקדמות אמיתית. זה בהחלט נתן לי תחושת סיפוק מעבר לכסף שהרווחתי.

בחופש הכי גדול שהיה לי – בין סיום התיכון לבין תחילת הלימודים באוניברסיטה (הייתי עתודאי) חיפשתי עבודה רצינית – כלומר של יותר מכמה שעות מזדמנות. הייתי מוכן לעבוד בכל עבודה בעצם ולכן הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי עבודה מיידית – שטיפת כלים בישיבה. כלומר- בד"כ שטפתי כלים בעמידה, אבל המוסד בו שטפתי כלים היה ישיבה בה גרו ילדים/נערים בתנאי פנימיה.

זה היה פחות או יותר המפגש הראשון שלי כבוגר עם "העולם האמיתי". עבדתי יחד עם אנשים "קשי יום" שפרנסו משפחות ממשכורת מינימום כולל ערבים מהשטחים.

אני לא יכול לומר שאהבתי את העבודה הזאת. היא כללה בעיקר שטיפת שאריות מזון מכלים והכנסתם למדיח. אבל היה מעניין לפגוש את האנשים שעבדו איתי ולחיות קצת מחוץ לבועה המוגנת בה נמצאתי רוב חיי.

במהלך לימודיי באוניברסיטה מצאתי (פרט לשיעורים הפרטיים) את העבודה המעניינת ביותר שבה עבדתי. אולי המעניינת ביותר אי פעם – כולל העבודות "המקצועיות" שלי. זו היא כמובן העבודה הראשונה עליה חשבתי למדור.

העבודה הייתה הדרכה במוזיאון המדע של האוניברסיטה העברית. היום המוזיאון הזה ידוע כ"מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד" והוא נמצא בבנין גדול בקרית המוזיאונים שבגבעת רם, אבל באותם שנים הוא אפילו לא נחשב ל"מוזיאון" אלא נקרא "עין רואה – סדנה למדע" ושכן (או אולי שכנה – אם הוא היה סדנה ולא מוזיאון) במרתף אחד הבניינים שבקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם.

צוות הסדנה היה קטן והתחלק לשניים – צוות מקצועי שהיא אחראי לקביעת המוצגים, תוכניות הדרכה, תיאום עם בתי ספר וכו' וצוות מדריכים קטן שכלל שני סטודנטים (אני אחד מהם) ושתי בנות בשרות לאומי.

תפקידנו לא הצטמצם רק להדרכה – היינו אחראים גם לפתיחת ונעילת הדלתות, מכירת הכרטיסים ושמירה על הסדר והניקיון.

ברוב הימים המקום היה רגוע מאוד ורוב עבודתי התמקדה בישיבה ליד השולחן בכניסה ומכירת כרטיסים בודדים למבקרים מזדמנים. באותם ימים רגועים יכולתי לנצל את הזמן לפתירת תרגילים בקורסים אותם למדתי.

אבל הימים המעניינים היו באמת מעניינים. היו אירועים שונים והדרכות מאורגנות לבתי ספר בהם ממש פרחתי – נהניתי להדריך, נהניתי לראות את תגובות המבקרים למוצגים השונים.

לצד מוצגים מורכבים, היו לנו מוצגים פשוטים להפליא שנדהמתי כל פעם מחדש לראות כיצד הם פועלים כל פעם מחדש.

הפשטני ביותר היה כרזה שעליה המשפט הבא:

אם תרצו אין

אין זו אגדה

היו אנשים שקראו את המשפט חמש פעמים ברציפות ולא הצליחו להבין שבמשפט קיימת מילה מיותרת… (אתם מצאתם אותה?(

לקראת סיום הלימודים שלי התקבלה תרומה נדיבה ממשפחת בלומפילד לבניית המוזיאון. התבשרנו גם כי במסגרת ההתמקצעות המוזיאון בעתיד יעסיק רק מדריכים עם רקע חזק בפיזיקה (שלא היה לי)…  היה לי קצת עצוב לשמוע זאת, אבל אני בכל מקרה עמדתי להתגייס לצבא.

באחת מישיבות הסגל האחרונות בהן השתתפתי התבקשו אנשי הצוות להציע שמות למוזיאון העתידי. ההצעה המנצחת (לדעתי) הוצעה ע"י הסטודנט השני בצוות: "אצטדיון בלומפילד למדע".

כתבתי הרבה… נשארה רק עבודה זמנית אחת אותה אני זוכר.

בחופשת פסח של שנה ב' באוניברסיטה עבדתי כמדריך בקייטנת מחשבים. זו הייתה חוויה משעשעת משהו.

הילדים היו צעירים מכדי באמת ללמוד מחשבים – אם אני לא טועה הם היו בסף כיתה ב' (אבל בודאי לא מעבר ל-ג'). לימדתי אותם BASIC ונדמה לי שחלק מהילדים קלטו חלק מהחומר, אבל לצערי רוב הילדים לא באמת התעניינו בלימודים ורק רצו לשחק במחשבים.

צריך לזכור שזה היה הרבה לפני עידן האינטרנט. באותו זמן (שנת 1987) מחשבים אישיים עדיין לא היו נפוצים בכל בית ומבחינת הילדים "לשחק במחשב" כלל בעיקר הקלדת אותיות אקראיות…

הזיכרונות העיקריים שלי מאותה קייטנה היו הרעש והבלגן ששררו בשיעורים, השוקו והלחמניה שגם אני קיבלתי בכל יום וילדה אחת שהייתה דוברת אנגלית וכל מה שהיא רצתה זה לשבת מול המחשב ולהקליד משפטים שלמים באנגלית…

ומאז שסיימתי את הלימודים כל העבודות שלי היו קבועות )פחות או יותר)  בתחום המחשבים.

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם –עבודות זמניות – בבלוג של Empiarti

כנגד ארבעה בנים – סיפור לשבת ולפסח

לפני הרבה שנים, בהגדה רחוקה רחוקה, חיו ארבעה בנים: חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול.

החכם היה מאוד חכם. הוא ידע הרבה מאוד על הרבה דברים, אבל בעיקר על דברים לא חשובים במיוחד. הוא ידע לצטט מערכונים של מונטי פייתון (שהיו דווקא שישה בנים), לדקלם מילים של שירים ולספר מי אמר למי ומתי.
אבל הוא לא ידע מהם העדות, החוקים והמשפטים שאלוהינו ציווה.

מכיוון שהיה חכם הוא לא התבייש לשאול (כי אין הביישן למד) ומיהר לשאול את השאלה הזאת.   הרב  אותו הוא שאל שמח שמישהו שואל אותו משהו, אבל לא יכול היה שלא לשים לב לניסוח התמוה – "אשר ציווה אלוהינו אתכם".

ברגע הראשון רצה הרב להקהות את שיניו של החכם (או אולי אפילו החוכמולוג) מכיוון שהוציא את עצמו מהכלל, אך הוא נזכר שהקהיית השיניים שמורה לרשעים ולכן החליט להחזיר לחכם במטבע שלו ושלף את ההלכה הפחות ברורה עליה הוא יכול היה לחשוב: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

החכם הודה לו בנימוס (כי הוא היה מספיק חכם לדעת שאין טעם להקים לעצמו אויבים) אבל לא התעמק יותר מדי בתשובה כי הוא ידע שאין כל סיכוי בעולם שאלוהים ציווה על בני ישראל "לא להפטיר אחרי הפסח אפיקומן". הוא פשוט הלך לחפש רב מציאותי יותר (כמו למשל הרב גוגל המפורסם).

הרשע למעשה לא היה רשע כל כך. הוא בסה"כ היה אתיאסט למחצה ואפיקורס להכעיס. בעצם הכעסה היא די מרושעת… במיוחד אם פונים לרב ושואלים אותו: "מה העבודה הזאת לכם?"
למעשה הרשעות הייתה טמונה בכך שלדעתו של הרשע הרב לא עבד כלל אלא רק למד גמרא וענה לשאלות חסרות טעם, אבל הרב שעדיין היה רגיש מה-"אתכם" של החכם נפגע מה-"לכם" של הרשע והבין שזוהי ההזדמנות להקהות שיניים. תשובתו הצפויה הייתה: "בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".
הרב כמובן התכוון שאם הרשע היה שם לא היה נגאל, אבל הרשע (ברשעותו הרבה) לא הבין את העוקץ וחשב שהרב מנסה לומר שמכיוון שבמצריים בני ישראל עבדו עבודת פרך אלוהים הבטיח להם שלא יצטרכו לעבוד יותר לעולם (וגם לא לשרת בצבא) ויחיו על חשבון הרשעים.

התם נחשב למאוד תמים, אבל בעצם היה מומחה ביחסי אנוש וביחסי ציבור. הוא ידע איך לדבר עם כל אדם בלשונו ואיך לגרום לכל אדם להרגיש בנוח. כשהוא פגש את הרב הוא רצה לגרום לו להרגיש חכם (ולא רשע)  ובטוח בעצמו ולכן שאל אותו שאלה מאוד פשוטה: "מה זאת?".

זאת שאלה שכל אדם יכול לענות עליה בחכמה ובהרחבה בלי לחשוב הרבה.
הרב באמת לא חשב הרבה וענה מיד: "בחוזק יד הוציאנו אלוהים ממצרים, מבית עבדים".
התשובה לא הייתה מאוד אינפורמטיבית, אבל התם לא באמת חיפש אינפורמציה. הוא שמח על כך שהרב הרגיש חכם והלך לשמח אנשים אחרים.

ושאינו יודע לשאול? הוא לא באמת לא ידע לשאול, הוא פשוט לא רצה לשאול. כל נושא הפסח הזה לא עניין אותו (מעבר לכך שיש חופשה). לכן שהוא נתקל ברב הוא לא שאל כלום. הרב חשד מיד שלא מדובר במי שאינו ידוע לשאול אלא בעוד סוג של רשע ולכן מיהר לחזור על התשובה שהוא נתן לרשע: ""בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".

שאינו יודע לשאול לא נעלב כלל. הוא הודה לרב על התשובה הלא מחכימה והלא שימושית ומיהר לנצל בחכמה את הזמן שנותר לו לחופשת הפסח.

מוסר השכל:  לא תמיד ברור מי חכם, מי רשע, מי תם ומי אינו יודע לשאול

שבת שלום וחג שמח!

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – סיפורי שמות – בבלוג של empiarti