תעלומת המרק – סיפור לשבת

באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.

אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)

באותו יום חמישי יצאתי לארוחת הצהרים מעט מאוחר מהרגיל – רק ב-12:15 – מכיוון שתעלומות משמעותיות הונחו על שולחני (והסתירו את השעון) וגם מכיוון שאכלתי קצת יותר עוגיות מהרגיל לאחר ארוחת הבוקר השנייה.

לכן לא היה פלא בכך שהרגשתי רעב מהרגיל כשהגעתי למסעדה. שאלתי את המלצר על מה הוא ממליץ היום ולהפתעתי הוא המליץ על מרק עדשים.
אני בהחלט אוהב מרק עדשים, אבל הייתי רעב וחיפשתי המלצה לאוכל. הסברתי את זה למלצר ומשום מה הוא התעקש שמרק עדשים זה אוכל. (הוא גם הסביר שיש בו הרבה שום. זה יכול להסביר את ה-:"משום מה").

"האם אתה מוזג את המרק או חותך אותו בסכין?" – שאלתי את המלצר באירוניה שרכשתי במהלך שנות החקירות הרבות.
"מוזג" – ענה המלצר – "אבל לא לכוס אלא לצלחת!"
היה משהו בתשובה שלו שגרם לי להרהר שוב. החלטתי לבדוק את הראיות מקרוב והזמנתי מנה של מרק עדשים.

המרק היה טעים וסמיך, אבל מצד שני הוא הכיל לא מעט נוזלים. ניסיתי ללעוס אותו, אבל לא היה הרבה מה ללעוס: העדשים נמשכו היישר אל תוך קיבתי. ניסיתי לשתות אותו אבל החוויה לא הייתה בדיוק כמו שתיית קפה, תה או יין: המרקם בהחלט היה פחות נוזלי.

הבנתי שהגורל (או המלצר) זימן לי תעלומה גדולה: האם מרק הוא אוכל או שתייה?

החלטתי להקדיש את כל משאביי לחקירה. אבל כמה אפשר לחקור על בטן ריקה? (נכון שהיא לא הייתה לגמרי ריקה, אבל גם לא לגמרי מלאה. למרות שמטבעי אני נוטה להסתכל על חצי הבטן המלאה עדיין הרגשתי רעב).

הזמנתי שניצל עם תפוחי אדמה (להשבעת הרעב) ועוד מנה של מרק עדשים (להמשך החקירה).
ערכתי השוואה מדוקדקת בין השניצל והמרק: שניהם היו טעימים ללא ספק, אבל בוודאות היה ביניהם שוני משמעותי: השניצל היה מוצק בהרבה מהמרק.
לא היה לי ספק אף לרגע שהשניצל הוא אוכל, אבל האם תנאי הכרחי להגדרת משהו כ-"אוכל" היא היותו מוצק?

אכלתי עוד קצת מהמרק ונאלצתי להודות שהוא משביע למדי. מבחינתי אוכל צריך להיות משביע ולכן ייתכן בהחלט שהמרק הוא אוכל.

אבל אולי מדובר בהכללה מסוכנת? אולי מרק העדשים הוא אוכל ולעומת זאת מרק דליל יותר (כמו המרק הצח המפורסם) הוא שתייה בלבד?
ומה לגבי מרק צח עם אטריות? הרגשתי מבולבל מאוד. לרוב אוכל עוזר לי מאוד להתגבר על הבלבול בחקירות, אבל הפעם הזאת הייתה יוצאת דופן – לא ידעתי אם הזמנת מנת מרק נוספת תעזור להתגבר על הבלבול, או רק תגביר אותו.

אחרי התלבטות קשה, מצאתי פיתרון: החלטתי להזמין קינוח שוודאי יעזור לי לחשוב ביתר בהירות.
שאלתי את המלצר על איזה קינוח הוא ממליץ והוא אמר: "יש לנו מרק שוקולד נהדר!"

לא הייתה לי ברירה אלא לאכול עוד מרק, אבל בכל זאת הזמנתי גם עוגה (וקומפוט – שהוא בעצם סוג של מרק).

מוסר השכל: מרק הוא גם אוכל וגם שתייה, אבל הוא בעיקר מרק

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא –על הגג 2 – בבלוג של L Weaves Words

למי נצביע השבוע?

 

הבחירות ממש קרובות ולמרות שאני משתדל לא לעסוק בפוליטיקה בבלוג שלי, אני מרגיש שאני לא יכול להתעלם מהנושא הבוער ביותר בימים אלה.

 

אני מתלבט בין לא פחות מארבע אפשרויות בחירה: כולן ראויות, כולן טובות, אך רק אחת מהן תוכל לזכות לקולי ברגע האמת. אלה הם חוקי הדמוקרטיה.

 

כדי שאוכל להחליט סופית במי אבחר, גמרתי אומר (ואמרתי גומר) לציין פה מיהן האפשרויות שאני מתלבט ביניהן ומה היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן.

להלן האפשרויות:

 

1. הבלש הפולני

 

אין ספק שלבלש הפולני יש יתרונות רבים והוא יותר מראוי להנהיג את המדינה או לפחות להיות בעמדת השפעה. הבלש הפולני תמיד פותר את הבעיות העומדות לפניו, הוא אף פעם לא נלחץ ולא מאבד את עשתונותיו, הוא יודע מתי צריך להשתמש בכוח ומתי במוח והוא יודע להעריך את ההנאות הקטנות בחיים (בעיקר אוכל).

בנוסף, ריחוקו מהתרבות הישראלית והבעיות הבוערות בארץ יוכלו לעזור לו לקבל החלטות בלי השפעה של דעות קדומות וסטריאוטיפים.

 

בצד השלילי, יש לי חשש מסוים שהבלש הוא נהנתן גדול הדואג בעיקר לעצמו (כלומר לאוכל שלו) ויתרה מכך הוא עלול לטעות כאשר הוא רעב.

לריחוק מהתרבות הישראלית יש גם צד שלילי. אולי בכל זאת עדיף לבחור במישהו המכיר את המציאות המסובכת של האזור המסובך שלנו.

 

2. גיא אג"ח

 

לגיא אג"ח (המוכר יותר כסוכן 008) יש יתרון הדומה ליתרון הגדול של הבלש הפולני: גם הוא תמיד פותר את התעלומות העומדות לפניו. בנוסף הוא תמיד דרוך ומוכן לפעולה, יש לו חושים חדים ומחודדים, הוא עבר אימונים מפרכים והוא מאוד רוצה להוכיח את עצמו.

אסור לשכוח גם שיש לו רישיון לאופנוע קל (עד 125 סמ"ק) וטלפון משוכלל שהוא גם מצלמה!

 

אבל ייתכן שגיא אג"ח עדיין צעיר מדי ולא מנוסה מספיק. אולי עדיף לחכות עוד כמה שנים לפני שאבחר בו.

חייבים גם לקחת בחשבון שאת רוב המקרים והתעלומות אותם הוא פתר בהצלחה הוא המציא בעצמו. ייתכן שאנו צריכים לבחור במישהו המחובר יותר למציאות.

 

3. חבורת הרבנים

 

אין ספק שלחבורת הרבנים יש יתרון אחד מובהק: הם חכמים. בנוסף הם מייצגים את כל העדות, הם פתוחים לשמוע מגוון דעות ובניגוד לתדמית המקובלת של אנשים מהמגזר שלהם, הם שולטים בחידושי הטכנולוגיה ומעורים בנעשה בעולם.

הייתי שמח לראות בהנהגה שלנו חבורה של אנשים חכמים!

 

אבל, אני קצת מסתייג מחבורה שכולה על טהרת המין הגברי וכולם מאמינים אדוקים. אני חושב שעדיף שיהיה לנו קצת גיוון בהנהגה.

 

4. חבורת הרבניות

 

בחבורה הזאת יש רק נשים וזהו יתרון גדול מבחינתי. יש לקחת בחשבון שגם הן חכמות – שילוב מנצח לכל הדעות!

 

אבל למרות נשיותן וחכמתן, אני חייב להודות שגם הן מייצגות רק מגזר אחד (ואפילו אותו מגזר של הרבנים) כך שאינני בטוח שאני יכול להרשות לעצמי להצביע עבורן.

 

5. השמות הבדויים

 

לכאורה אין הרבה מן המשותף לכל גיבורי הסיפורים לשבת בעלי השמות הבדויים מעבר לכך שהשמות שלהם בדויים. אבל בכך בעצם טמון היתרון הגדול שלהם: הם מייצגים את כל שכבות העם, את כל המגזרים, את כל המינים ואפילו כמה מינים ביולוגיים שונים (לא כולם בני אדם).

 

אם נצליח להביא את השמות הבדויים לשלטון, מובטח לנו שיהיה… לכל הפחות מעניין. אבל השאלה היא האם חסר לנו עניין בארץ. אני חושד שלא יזיק לנו קצת שעמום.

 

 

שבת שלום ובהצלחה לכולנו בבחירות!

 

תודה לבן שלי על הרעיון לרשומה

ובלי קשר ישיר – אני קורא לכל בעלי זכות ההצבעה לצאת להצביע בבחירות האמתיות ביום שלישי. זה חשוב.

 

והרשומה המומלצת היא – חלום בלהות – בבלוג של caligula

תעלומת הנטופה

בעונה הנכונה אוהב אני ביותר לאכול פטריות. לא סתם פטריות אלא פטריות בר ולא סתם פטריות בר אלא פטריות שנקטפו ממש לא מזמן, נוקו בקפידה והוכנו ממש לא מזמן כך שהן עדיין טריות. אני אוהב את הפטריות שלי בהרבה צורות הכנה שונות: בחביתה, עם נקניק, כפשטידה, על סטייק,  במרק, עטופות בבצק, ממולאות בבשר טחון או באורז, אפויות ועוד.
רק חבל שעדיין לא מצאתי קינוח טוב מפטריות בר טריות.

כמובן שבתפקידי ובמעמדי אני לא יכול להרשות לעצמי לצאת לחפש פטריות. ראשית, אני בן אדם מאוד עסוק. הפושעים לעולם לא נחים ולכן גם השוטרים צריכים להיות תמיד על המשמר. מה יקרה אם פשע נתעב יתחולל דווקא כשאטייל לי ביער ללקט פטריות?

שנית, גם כאשר אני לא חוקר פשעים, יש לי עיסוקים חשובים בהרבה מליקוט פטריות: את הזמן המוקדש לפטריות אני יכול לנצל ביעילות לאיתור מסעדות חדשות ו/או מאכלים חדשים (אולי אפילו קינוח מפטריות).

שלישית, ליקוט פטריות כרוך בפעילות פיזית שאינה מקובלת עלי וכוללת הרבה מאוד התכופפות.

כפי שאתם מבינים, קיימת סתירה מסוימת בין אהבתי לפטריות בר טריות לבין יכולתי לאסוף ולהכין אותן. אך לא סתם מכנים אותי "הבלש הממולח ביותר במשטרת ורשה" (וגם השמן ביותר, אבל זה לא קשור). מצאתי פתרון קל ופשוט: שכרתי לי את שירותיה של עלמת חן, מומחית באיתור וזיהוי פטריות וגם בהכנתן. בכל סוף שבוע בעונה יוצאת היא לליקוט פטריות ולעת ערב היא מביאה לי שלל תבשילים ומאפים טעימים המכילים פטריות בר טריות.

אך לא הכל מושלם בעולמי. יום אחד הופיעה העלמה בביתי ובאמתחתה רק כמות קטנה יחסית של פטריות. שאלתי אותה מה קרה. היא הייתה נבוכה מאוד והסבירה בגמגום שהיא יצאה למקומות הרגילים אך כמעט לא מצאה פטריות.  במיוחד חשנו שנינו בחסרונה של הפטריה האהובה עליה ביותר – נטופה ערבה.

לאחר שתחקרתי אותה קלות בנושא, בניסיון למצוא הסבר לתעלומה, ולאחר שסיימתי לאכול את כל הפטריות שהביאה (זה היה מהיר מאוד), הסכמתי לפנות זמן מעיסוקיי (הנרצח כבר היה מת, כך שלא היה נזק בדחיית החקירה ביום) ולהצטרף אליה למסע החיפוש הבא.

למרות רתיעתי המובנת ממסעות בשטח, אני רב תושייה ויודע בדיוק איך להסתדר במקרים כאלה. לקראת המסע הצטיידתי היטב – לקחתי איתי בגדים חמים, מגפיים חזקים, מקל הליכה אמין, מים, מיץ, בירה, יין, וודקה, ברנדי, כריכים, חטיפים, פירות, שוקולד, עוגות, עוגיות, קרקרים, פיצוחים, חטיפים וגם מעט אוכל למקרה שארגיש רעב.

ארזתי את הכל בכמה תרמילים גדולים ושכרתי שלושה סבלים שיעזרו לי לשאת את התרמילים (וגם אותי במקרה הצורך).

מיד כשהגענו לשטח חזינו במראה מאוד מוזר: מולנו יצא מהשטח גבר מבוגר אוחז בדלי המלא עד גדותיו בנטופות ערבות. אני והעלמה הסתכלנו עליו ואז זה בזאת וזאת בזה. פניתי אליו ושאלתי אותו היכן הוא מצא את כל הנטופות האלה. הוא חייך במבוכה ונענע בראשו כלא מבין. גם העלמה פנתה אליו בדברים וגם לה הוא לא ענה. לאחר ניסיון חוזר מצדי הוא אמר בפולנית רצוצה ובמבטא רוסי בולט שהוא אינו מבין אותנו. כידוע אני דובר רוסית שוטפת. חזרתי על השאלה ברוסית והפעם הוא ענה לי שהשטח מלא בנטופות ואין כל בעיה למצוא אותן. הודיתי לו , לקחתי ממנו את פרטיו למקרה שתידרש חקירה נוספת ונכנסנו לשטח.

הסתובבנו שם במשך שעות (לפחות שתיים) וחמשתנו יחד (העלמה, הסבלים ואני) הצלחנו למצוא רק נטופה אחת במצב אכיל!
מיהרתי לשקול את האפשרויות ולאחר מחשבה מעמיקה (מלווה בארוחת צהריים עשירה) צמצמתי את האפשרויות לשתיים: או שמלקט הפטריות הרוסי אסף את כל הנטופות בשטח, או שנדרשים גנים רוסיים כדי לאתר אותן.

כך או כך, ידעתי בדיוק מה לעשות: העברתי את העלמה מתפקידה כמלקטת למבשלת בלבד ושכרתי את אותו רוסי לליקוט הפטריות.

 

מוסר השכל: אין ספק שמלקטי הפטריות המוצלחים ביותר הם ממוצא רוסי

 

שבת שלום!

מבוסס על סיפור אמיתי.

תודה לעננת שנתנה לי את הרעיון לסיפור (וגם לקחה אותי ללקט פטריות, ניקתה וטיגנה אותן)

 

והרשומה המומלצת היא – Round the Ring of Flowers: A Spring Hike of the Bailey Cove Loop – בבלוג של Mamma Quail

 

 

008 בתעלומה פולנית

הסוכן החשאי העשוי ללא חת גיא אג"ח ישב במשרדו ועסק בצפייה באתרים המתארים סוכנות אויב סקסיות. גיא תמיד דגל באימרה "דע את האויב" והקפיד להתכונן ליום בו סוכנות האויב הסקסיות סוף סוף יפתו אותו.

בעודו בוחן סוכנת ממוצא רוסי- בלונדינית בעלת עיניים כחולות – הוא שמע רעש חזק מהמסדרון. זה נשמע כמו צעדים, אבל לא צעדים אנושיים אלא צעדים של בעל חיים ענקי – פיל, קרנף או דינוזאור.

 

גיא היה מאומן לכל מצב. אמנם לא למצב של דינוזאור שועט במסדרון, אבל הוא האמין שהוא יוכל להשתמש במה שלמד באימונים אחרים. הוא אחז בתג העובד המפורסם שלו עם המספר 008 ובטלפון שלו (ששימש גם כמצלמה וכקונסולת משחקים) ומיהר לצאת מחדרו.

 

להפתעתו הרבה הוא לא ראה במסדרון דינוזאור. גם לא פיל או קרנף. אבל במסדרון היה גבר מגודל מאוד לבוש בחליפה בגזרה מיושנת וחובש כובע.

 

גיא מיד הבין במה מדובר: זהו מחסל שנשלח מהעתיד (או מהעבר)! או אולי מצלמים סרט בסוכנות והגבר במסדרון הוא המפרי בוגארט?

 

גיא חיפש מצלמות מסביב ומכיוון שלא מצא אותן הא הבין שמדובר במחסל. הוא נשם נשימה ארוכה לפני ההסתערות (או ההמלטות). כנראה שהנשימה הייתה רעשנית כי הגבר המגודל פנה אליו ואמר משהו בשפה בלתי מזוהה. כנראה שפת המחסלים מהעתיד (או מהעבר). גיא (כרגיל) ידע בדיוק מה לעשות: הוא כיוון את הטלפון שלו אל המחסל וקרא בקול רם וברור: "ידיים למעלה או שאני יורה!"

המחסל לא הרים ידיים אבל המשיך לדבר – נראה היה שהוא מנסה שפות שונות, אבל אף אחת מהן לא הייתה עברית או אפילו אנגלית.

 

בשלב זה יצאה הסוכנת קטיה מחדרה. גיא ניסה לרמוז לה לתפוס מחסה אבל להפתעתו היא פנתה אל המחסל ודיברה איתו ברוסית. הוא הופתע עוד יותר כאשר שמו עלה בשיחה.

קטיה פנתה אליו ואמרה לו כי המחסל הזה (לו היא קראה בטעות "הבלש הפולני") מחפש אותו.

גיא חשב לברוח, אבל הוא לא רצה להיראות כפחדן בפני קטיה לכן הוא הציע ששלושתם ייכנסו לחדרו. התכנית בעיקרון הייתה שהמחסל ייכנס ראשון ואז גיא ינעל אותו בתוך החדר ויברח עם קטיה (אולי אפילו הוא יישא אותה בזרועותיו).

 

אבל המחסל היה מיומן מאוד והתעקש (במסווה של נימוסים מיושנים) שקטיה תיכנס ראשונה לחדר. הוא אמר משהו בנימת שאלה וקטיה תרגמה – הוא שאל אם יש איזה כיבוד קל כי הוא מאוד רעב.

 

גיא הציע לו כוס של נסטי אפרסק (אבל הוא ערבב אותו כשהמחסל לא הסתכל) וחבילת וופלים בטעם לימון.

המחסל אכל ברעבתנות (די מוזרה בשביל רובוט) ותוך כדי כך דיבר הרבה בשפה המשונה שהייתה כנראה רוסית. קטיה תרגמה: אותו מחסל (או בלש) אכן נסע בזמן, מן העבר, במיוחד כדי לפגוש את גיא. לא, הוא לא רצה לחסל אותו. הוא רק רצה להבין כיצד שניהם פועלים תחת אותו בלוג בלי להכיר זה את זה כלל.

אולי אם הם יאחדו כוחות הם יוכלו לנצח את כל כוחות הרשע?

אבל מסתבר שהמחסל (שבעצם באמת היה בלש) לא כל כך התרשם מגיא. לדעתו הוא היה רזה מדי והוא לא האמין באנשים רזים.

 

גיא קצת נעלב. הוא ביקש מקטיה להסביר לבלש שהוא מסתדר טוב מאוד לבד, שאנשים רזים הם בריאים יותר ושהוא בכלל לא מופיע בשום בלוג. למעשה, ככל שהוא חשב על זה יותר הוא הגיע למסקנה שהאיש הקורא לעצמו "בלש פולני" הוא חולה נפש שברח ממוסד סגור כלשהו. (אבל את זה הוא ביקש מקטיה לא לתרגם).

 

הבלש קיבל את הדחייה יפה. הוא רק שאל אם יש עוד משהו לאכול. גיא אמר שאין לו כלום. הבלש נראה מאוכזב ותך שניות הוא נעלם בתך ענן עשן קטן.

 

גיא וקטיה הסתכלו זה על זה המומים. אבל גיא התעשת במהרה ובחושיו המחודדים הוא הבין שנקרתה לפניו הזדמנות פז: "את רוצה לבוא אתי לארוחת צהרים?" הוא שאל את קטיה בחיוך.

 

מוסר השכל: אי אפשר לבטוח באנשים רזים. או שמנים. או כאלה שהן דמויות דמיוניות.

 

 

שבת שלום!

 

 

תודה לאפרת המפזזת שהציעה לי לכתוב על גיא אג"ח והבלש הפולני יחדיו.

 

והרשומה המומלצת היא – סיגלים בלבן ובסגול – בבלוג של עננת