הנושא החם – בשר מתורבת

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הבשר המתורבת – בשר המגודל במעבדה ובעלי חיים לא נפגעים מגידולו. נשאלו שם השאלות האם טבעונים יאכלו אותו וגם האם הוא יהיה כשר לאכילה עם חלב.

הנושא הזה יחסית קרוב אליי. רבים מהקוראים בבלוג שלי יודעים שאני טבעוני. יש וודאי גם כאלה שעד  קריאת משפט זה לא ידעו על כך כי  -בניגוד לכמה טבעונים שאני מכיר – אני לא מנפנף בטבעונות שלי בכל הזדמנות.

הייתי צמחוני מגיל צעיר יחסית – 13-14 והפכתי לטבעוני לפני כשמונה שנים.  תהליך המעבר מצמחונות לטבעונות היה הדרגתי כך שההפיכה לטבעוני הייתה יותר הצהרה מאשר מהפך אמתי, אבל העובדה הברורה היא שלא אכלתי בשר כבר יותר מארבעים שנה.

להמשיך לקרוא הנושא החם – בשר מתורבת

סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

בדרך כלל ביום חמישי בבוקר אני מפרסם סיפור משעשע לקראת סוף השבוע, אבל כמובן שלא אעשה זאת ביום  הזכרון לשואה ולגבורה.

לעיתים אני מפרסם כמה מחשבות ליום הזה. היום החלטתי לכתוב כמה מילים על סבי –אברהם צ'סלה ז"ל שהיה אביה של אמי (גם היא כבר לא בין החיים לצערי).

סבי לא היה שורד שואה, לא ניצול שואה ולא פליט שואה. הוא נולד בוילנה שבליטא בשנת 1904 ובגיל 20 החליט (בחוכמה רבה….) לעלות לארץ. 

בתמונה הבאה שצולמה ב-1929 רואים אותו לבוש חליפה יפה (האיכות של התמונה לא מדהימה, אבל החליפה אמורה להיות יפה):

להמשיך לקרוא סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

משחקי המחשב / הטלפון שלי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על המשחקים ששיחקנו או שעדיין משחקים במחשב או בטלפון.

פעם, איפשהו בתחילת שנות ה-80 שמעתי על מושג שנקרא "משחק טלוויזיה".  מחברים מכשיר פלאי כלשהו לטלוויזיה ואז אפשר לשחק משחקים באמצעותה!
המשחק הראשון שהכרתי היה כמובן של אטארי. אני זוכר שהשכנים שלנו ממול קנו כזה ומעט שיחקנו אצלם. אני זוכר גם  שכשהייתי בכיתה ט' היה לנו ערב של "יריד" שבמהלכו אחד התלמידים הביא קונסולת משחקים של אטארי ונוצר תור ארוך של ילדים שרצו לשחק בה.

המשחקים כמובן היו פשוטים מאוד – בעיקר שני קווים שהזזנו ימינה ושמאלה מתוך כוונה לפגוע בנקודה שקפצה ביניהם…

מעט אחר כך, גם אנחנו קנינו קונסולת משחקים – דווקא של פיליפס. אני זוכר שהמשחק שאהבתי בעיקר והייתי די מוצלח בו היה הפולשים מהחלל – space invaders. אני חושד שהשקעתי יותר מדי זמן במשחק הזה…

להמשיך לקרוא משחקי המחשב / הטלפון שלי

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

השיא הגיע בערב שלפני ליל הסדר. ביומיים –שלושה האחרונים לפני ערב החג אמי התמקדה במטבח וניקתה את כל הארונות (היו לנו הרבה) ואת המקרר (אני מניח שבחלקים). העבודה הזאת כללה אחסון של כלי "החמץ" בארונות גבוהים (ונקיים) והורדת כלי הפסח מאותם ארונות. היה לנו סט מלא של כלי אוכל שהשתמשנו בהם רק לשבוע של פסח.

בערב אמא ריכזה את כל החמץ שנשאר על שולחן המטבח וניקתה (או "הכשירה") את כל שאר המטבח.  החוויה המיוחדת הייתה הכשרת השיש – אחרי שפונו ממנו כל הדברים שהיו עליו אמא הייתה שופכת עליו כוהל מפוגל (שאנחנו קראנו לו אז "ספירט") ומציתה אותו. כן, מדליקה גפרור וזורק אותו על השיש שמיד התלקח ובער באש כחלחלה נעימה.
היינו מכבים את האור במטבח ומתרכזים בו כולנו לצפות בקסם הזה.  כמובן שההורים וידאו שנישאר במרחק בטוח.

הרעיון בעצם פשוט – השיש עצמו לא בער כי היה עשוי מאבן. האלכוהול בער מהר ובבעירה הזאת נשרפו כל פירורי החמץ שאולי התחבאו על השיש…

לאחר מכן היינו עושים "בדיקת חמץ". כל ילד היה מקבל כמות ספורה מראש של פירורי לחם גדולים והחביא אותם ברחבי הבית. הושבענו לזכור היטב היכן החבאנו כל פירור כי אם משהו היה נשאר למחרת זה היה אסון של ממש…
אבא היה הולך ברחבי הבית עם נר ומחפש את הפירורים.
(גם לזה יש הסבר, אבל הוא מתחום הדת – על בדיקת החמץ מברכים. אם לא נמצא חמץ זאת ברכה לבטלה ולכן צריך לדאוג שיהיה חמץ כלשהו. ההורים שלנו ובוודאי עוד רבים אחרים הפכו זאת למשחק משעשע).

בבוקר של ערב החג היינו אוכלים ארוחת בוקר "חמצית" אחרונה ליד שולחן המטבח ואחר כך יורדים לשרוף את שאריות החמץ.
בזמן שאנחנו (הילדים ואבא ובשנים מאוחרות יותר רק הילדים) שיחקנו באש, אמא ניקתה היטב את שולחן המטבח וכעת הבית היה כשר לפסח רשמית ואמא יכלה להתפנות להכין את האוכל לסדר….

היא לא נחה הרבה לפני פסח.

לטענת אבא שלי אמא בכלל לא הלכה לישון בלילה שלפני ליל הסדר אלא  קיימה "לילה לבן" של ניקיונות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אני בטוח שהיא לא ישנה הרבה.

אני די שמח שאנחנו לא עובדים קשה כל כך לקראת הפסח, אבל גם קצת מתגעגע לאווירה ההיא של לפני החג ובעיקר לשריפת השיש…


והרשומה המומלצת היא – הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה – בבלוג  של Adida

יום הולדת 3 לקהילת פרפרים

מדור השרביט החם מזכיר לנו כי השבוע (ליתר דיוק ב-17.3) נחגוג יום הולדת 3 של קהילת פרפרים.
כדי לציין את הארוע אני מעתיק בלי בושה חלק מהרשומה שכתבתי לרגל יום ההולדת הראשון של קהילת פרפרים:

מהי קהילת פרפרים?
מספר "פליטים" מקהילת הבלוגים של ישראבלוג ובראשם הבלוגר "קנקן" החליטו להקים קהילה משלהם. קהילה הקושרת בלוגים בעברית.  יכול להיות שאני לא מדייק בעובדות, לכן פשוט אצטט מדף הקהילה:

קהילה שמטרתה לרכז ולאחד בדף ראשי אחד מגוון רחב של בלוגרים שכותבים בעברית,  ומכל הפלטפורמות – כדי לתת להם כאן במה לפרסם, להכיר ולהגיב.

דף הקהילה מאפשר ניווט נוח מדף אחד – אל כל אחד מהבלוגים של חברי הקהילה.

תקצירי הפרסומים האחרונים של החברים בקהילה מתעדכנים בדף הקהילה בזמן אמת.

להמשיך לקרוא יום הולדת 3 לקהילת פרפרים

אז למה בעצם אני כותב בלוג?

במדור השרביט החם נשאלה השאלה שבכותרת. יש גם חידוד לשאלה – למה דווקא בלוג במיוחד היום, כאשר יש פייסבוק וטוויטר וכמובן טיק טוק ואינסטגרם – מה בכל זאת מניע כל אחד ואחת מכם לכתוב בבלוג?

התשובה הפשוטה לשאלה היא שאני לא בטוח. כלומר אני בטוח למה אני לא מפרסם בפייסבוק, טוויטר, טיק טוק ואינסטרגם – כי הם לא כלים המתאימים לתוכן שלי. אבל למה אני כותב בלוג?

כשהייתי צעיר (יפה לא הייתי) ידעתי שאחד הכישרונות שלי הוא כתיבה. כתבתי סיפורים ושירים (בחרוזים) מגיל צעיר. תמיד הייתי חבר במערכת עיתון בית הספר. בי"ב גם השתתפתי בכתיבת הצגת סוף השנה. בצבא כתבתי כל מיני סיפורים קצרצרים (רבים מהם דומים לאלה שפרסמתי בבלוג שנים אחר כך) ושילבתי אותם בכל מיני מקומות מוזרים – העיקרי הזכור לי הוא במערכת דיווח השעות של המדור שלי.

להמשיך לקרוא אז למה בעצם אני כותב בלוג?

משבר גיל ה-X

אני כותב הפעם לפי הצעה של מדור השרביט החם הקודם  למרות שכבר פורסמה הצעה חדש.   הנושא הוא משברי גיל כלשהו.

ככל הזכור לי לא חוויתי משבר כלשהו בגיל 10, 20 או 30. טוב, אם לדייק, חוויתי כמה משברים בגילאים אלה, או לפניהם או אחריהם,  אבל אלה לא היו משברים שהיו קשורים לגיל אלא משברים שנבעו מבעיות בחיים.

המשבר הראשון שחוויתי שהיה קשור ישירות לגיל היה בגיל הלא פופולארי (למשברים) של 37. הסיבה הישירה למשבר הזה הייתה השיר של מריאן פיית'פולהבלדה על לוסי ג'ורדן.  למי שלא מכיר את השיר היפה והעצוב הזה (לטעמי כמובן), הוא מספר על אישה שבגיל 37 הבינה שהחיים שלה כבר לא יהיו מדהימים וזוהרים (הם גם לא היו קודם) והיא חווה התמוטטות עצבים בעקבות זאת.

להמשיך לקרוא משבר גיל ה-X

צער בעלי חיות מחמד

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – צער בעלי חיות מחמד – לספר על צרות או דאגות שגרמו לנו בעלי חיים.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.  בשנים האחרונות רוב הזמן יש לנו שניים או שלושה חתולים.

כמובן שגידול חתולים כרוך בהרבה צרות – חלקן קטנות כמו חפצים שהם שוברים, שריטות שהם גורמים ומחלות ופציעות קלות שנגרמות להן וחלקן גדולות כמו היעלמויות או מחלות ופציעות לא קלות וכמובן מוות. תוחלת החיים של החתולים קצרה בהרבה מזאת של בני האדם ולכן לרוב נגזר עלינו להיפרד מהחתולים שלנו עם מותם וזה אף פעם לא קל.

אבל החתול שגרם לנו להכי הרבה צרות ובעיות היה ללא ספק לס שנקרא כך כי צבעו הזכיר לבעליו המקוריים את צבע אדמת הלס.

את לס קיבלנו מיד שלישית… במקור הוא היה חתול של חברים של אחי. החברים נסעו לכמה שנים לאוסטרליה לצורך פוסט דוקטורט של האישה (שהייתה וטרינרית במקצוע) ולא רצו לקחת אותו אתם (זאת בהחלט יכולה להיות טראומה לחתול).  הם מצאו מישהו שיאמץ אותו לתקופת נסיעתם אך לאחר כמה חודשים הוא הודיע שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק בו. באותו שלב אחי שאל אותנו אם נסכים לאמץ אותו. לא כל כך ששנו לעשות זאת כי היו לנו באותו שלב שני חתולים ובסופו של דבר נמצא מאמץ אחר. אבל גם הוא נאלץ לוותר על לס אחרי כמה חודשים מסיבות כלשהן (הנימוק הרשמי היה שהוא פגש בת זוג אלרגית לחתולים) והפעם הסכמנו – קצת מחוסר ברירה – לאמץ את לס עד שה"הורים שלו" יחזרו מאוסטרליה.

כשלס הגיע אלינו הוא היה נראה מבוהל כמו שצפוי מחתול שמגיע לבית חדש. הוא היה חתול קטן פיזית (שקל פחות מ-2.5 ק"ג) בצבע אפור-חום. בערב הראשון הוא התחבא מתחת לספה בסלון ולא רצה לצאת. השארנו אותו שם כדי שיתרגל למקום החדש בזמנו החופשי.

מהבחור שהביא אותו אלינו למדנו עליו כמה דברים מעניינים – הוא חי במשך תקופה מסוימת באותו בית עם ארנב, האהבה הגדולה ביותר שלו הייתה לשתות מים זורמים מהברז ו… הוא הופיע בתכנית "רמזור" של אדיר מילר. הפרט האחרון היה המוזר ביותר. חתולים הם לא בעלי החיים האידיאליים להופעה בתכניות טלוויזיה או סרטים.

בימים הראשונים של לס בבית הוא השתדל להתחבא ולהתעלם מאתנו ויצא רק לאכול, לשתות מים מהברז ולריב עם החתול הזכר השני שהיה לנו (עם הנקבה הייתה התעלמות הדדית).
לאט הוא התרגל לבית והתחיל להתנהג כמו חתול רגיל.

אבל אז פרץ משבר – הזמנו כמה חברים הביתה. לס התחבא איפשהו – כמו שלא מעט חתולים עושים כשזרים מגיעים הביתה – אבל בניגוד לחתולים אחרים הוא לא יצא מהמחבוא במשך כמה ימים.

אחר כך הגיע ליל הסדר שבו אירחנו כ-20 איש בבית – הפעם הוא לא הסכים לצאת מהמחבוא שלו במשך כשבוע.

וזה הלך והחמיר… כל בעל מקצוע, חבר או בן משפחה שהגיע הביתה גרם לו להתחבא לתקופה ארוכה. הוא ככל הנראה היה מתגנב בלילה לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו.

אחד השיאים היה ביום העצמאות. לס כנראה נבהל מהזיקוקים ונמלט לאנשהו. לקח לנו כמה זמן להבין שהוא לא נמצא באף אחד מהמחבואים הרגילים שלו התחלנו לחפש אותו.  הוא פשוט נעלם… אחרי שחיפשנו בכל מקום אפשרי בדירה, התחלנו לחפש בחוץ. אולי הוא נמלט לחדר המדרגות ונתקע שם?  אולי יצא לגג (אנו גרים בדירת גג) ועבר משם לאחת מדירות השכנים? או גרוע מזה – נפל מהגג?  חיפשנו אותו על כל הגג, בדירת השכנה ממול (שעמדה ריקה אז), ברחוב, בגינה, במקלט – והוא לא נמצא. תהינו מה נספר להורים שלו…

אחרי 3 ימים כשעננת עלתה להשקות את העציצים על הגג היא שמעה יללה של חתול מכיוון הגג של השכנה. היא קראה לי ואחרי חיפוש מצאנו את לס מתחבא בין ארגזים ריקים שם… האידיוט ניסה לברוח ממני אבל הצלחתי לתפוס אותו ולהכניס אותו הביתה. דבר ראשון הוא רץ לארגז החול… אחר כך הלך לשתות (מהברז כמובן).

המצב אתו המשיך להתדרדר ובשלב מסוים הגענו למצב בו הוא נמצא כמעט כל הזמן בארון במסדרון והיה נושף עלינו כשהיינו מתקרבים. בשלב מסוים הוא גם התחיל לעשות את צרכיו על הרצפה במטבח ועל השטיחון באמבטיה.

זה היה מאוד עצוב. הוא סבל ואנחנו סבלנו… דיברנו עם הבעלים שלו והיא שלחה אותנו לווטרינרית ברמת גן המתמחה בבעיות התנהגות של חתולים (כן, פסיכולוגית חתולים). היינו אצלה בכמה מפגשים (בלי לס) בהם תיארנו את ההתנהגות שלו. לפי הנחיותיה צילמנו עבורה את הבית ואת החתולים האחרים. בהתחלה היא ניסתה לתת לנו פתרונות התנהגותיים פשוטים. אח"כ היא רשמה לו תרופה פסיכיאטרית (מקבילה חתולית לפרוזאק)  אבל היה לנו קשה לתת לו אותה. אז היא העבירה אותנו לתרופה דומה שניתנה במשחה אותה היה צריך למרוח בחלק הפנימי של האוזן – דבר שאותו הצלחנו לעשות.

אבל לא נראה היה שזה עוזר… היינו על סף שבירה וכבר התחלנו לבדוק אפשרויות למצוא לו בית חדש (רביעי במספר בתקופה לא ארוכה… לא טוב) כשלפתע ההתנהגות שלו השתנתה. לא ברור אם התרופה התחילה להשפיע או שהוא הבין שהוא בסכנת הרחקה מהבית, אבל הוא חזר להתנהג כחתול נורמלי.

זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד מהבית ולס התאהב בי. הוא בילה את רוב היום אתי – יושב על ברכיי, על שולחן העבודה שלי או על הספה בחדר העבודה. כשהייתי יוצא מחדר העבודה הוא לרוב ליווה אותי לאן שהלכתי.

היה לנו ממש ירח דבש – לס הפך להיות החתול האהוב עליי ביותר ואני הפכתי להיות האדם האהוב עליו ביותר.

אחרי כשנתיים וחצי כאלה הבריאות (הפיזית) שלו התדרדרה פתאום במהירות ותוך שבוע בערך מרגע שזיהינו את זה נאלצנו להרדים אותו. הוא היה אצלנו בבית כ-6 שנים ונפטר בגיל הלא מבוגר אבל גם לא מאוד צעיר לחתול – הוא היה בערך בן 14 במותו.

אני מקווה שהשנים האחרונות שלו היו הטובות בחייו.

לא מצאתי אפשרות להכניס לפה את הקטע מרמזור בו לס מופיע. זה היה בעונה 2  פרק 6.  לס מופיע בדקה ה- 2:10  ואחר כך בדקה 6:25

הנה קישור לפרק המלא באתר MAKO.

והרשומה המומלצת היא – גלו כפר מהאגדות – Eguisheim – בבלוג של יעל מגלי כהן

ציטוטים אהובים עליי

אחד מהנושאים ב- bloganuary הוא – מהו הציטוט האהוב עלייך?

לא חשבתי לכתוב רשומה בנושא – מכיוון שלא עלה בדעתי אף ציטוט ראוי – אבל אחרי שקראתי כמה רשומות בנושא הקדשתי לכך שוב מחשבה והחלטתי שאני כן רוצה להציג כמה ציטוטים בהם אני משתמש לא פעם…

הראשון הוא מפו הדב. דמות מלאת תובנות… חיפשתי את הציטוט באינטרנט ולא הצלחתי למצוא את הגרסה שזכרתי. זהו הדבר הכי דומה שמצאתי:

אני זכרתי את הציטוט הזה עם עוד 5 מילים חשובות שאולי פשוט נחתכו מהתמונה הזאת: "And then again, maybe not"
עדכון – efratsha מצאה לי את סיום הציטוט המקורי: " And then he feels that perhaps there isn't". תודה!


לטובת הקוראים שלא שולטים באנגלית, אתמצת את הציטוט הארוך:
פו הדב יורד במדרגות ונחבט בראשו על כל מדרגה. ככל הידוע לו, זוהי הדרך היחידה לרדת במדרגות. הוא בטוח שאם הוא יוכל לעצור לרגע ולחשוב על כך, הוא ימצא דרך טובה יותר לרדת במדרגות. אבל אולי לא.

להמשיך לקרוא ציטוטים אהובים עליי

מה מצחיק אותי

כשנרשמתי ל- bloganaury  ב- wordpress  (קבלת נושא לכתיבה כל יום), ידעתי שלא אכתוב רשומה כל יום, אבל הנחתי שאקבל שם רעיונות לנושאים ואכתוב לפחות כמה רשומות בנושאים אלה.

בפועל, כתבתי עד היום חצי רשומה מהנושא הראשון והנה חצי חודש עבר…

הנושא היחיד בינתיים שבאמת רציתי לכתוב עליו היה – "מה גורם לך לצחוק". זה נושא מצוין כי עצם כתיבת הרשומה תגרום לי לצחוק או לפחות לחייך.

אז מה גורם לי לצחוק?

להמשיך לקרוא מה מצחיק אותי