סיפור חכמים לשבת שאחרי פורים ויום האשה הבינלאומי

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות פורים שחל ביום שלישי.

לאחר כשעתיים של פולמוס מחכים אמר לפתע רבי עקיבא: "האמת היא שאינני מבין מה כל כך מיוחד בחג פורים החל ביום שלישי. הלא יום שלישי יום חול הוא ואין כל שוני בינו לבין כל יום חול אחר"

ענה רבי אלעזר: "גם אני תהיתי לגבי נקודה זו, אך נזכרתי בהבדל חשוב בין יום שלישי לבין כל יום חול אחר: ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב!".

והוסיף רבי אליעזר:"וללא קשר ישיר, אנו חייבים למצוא נושא לדון בן כדי שקולנו נשמע גם בקרב קוראים חילוניים שאינם אורחים תדירים באוהלה של תורה!"

אמר  רבי ששון: "צודקים אתם מכובדי ועל כן יש להתפלסף במשנה תוקף בהלכות החג ולהוסיף להן נופך אקטואלי כמו לדוגמא דיון בזכויות האשה."

שאל רבי שמחה: "זכויות האשה? מה עניין שמיטה להר סיני?"

ענה לו רבי יוסף בעל הנס: "זה ברור! כשם שהלכות השמיטה ניתנו בהר סיני כך כל שאר המצוות, ההלכות והאיסורים ניתנו למשה בהר סיני במעמד מתן תורה! לא סתם שהה משה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה!"

ענה לו רבי שמחה: "את זה אני (כמובן) יודע… התכוונתי לשאול מה הקשר של זכויות האשה לפורים"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אולי בזכות 'ונהפוכו' בחג הפורים ניתנות זכויות לנשים?"

השתיקו אותו מיד כל החכמים ורבי יהושע לחש: "הס רבי שמעון! אינך יודע כי לבלוג יש קוראות רבות ואיננו רוצים להדירן? סייג לפופולאריות שתיקה!"

השתתק רבי שמעון (ואף סימס התנצלות לרינה אשתו שתחיה) ורבי ששון שאל: "האינכם יודעים כי השנה פורים חל לא רק ביום שלישי אלא גם יום לפני יום האשה הבינלאומי (ושושן פורים חל ביום האשה ממש)?"

שאל רבי בוריס: "יום האשה הבינלאומי? האם זה חג מדאורייתא?"

ענה לו רבי ששון: "לא בדיוק מדאורייתא, העוסקת בעיקר בחגים דתיים… אבל בכל זאת יום חג הוא המוקדש לזכויות האישה, הישגיהן של הנשים בתחומים שונים, השתלבותן בחברה ומאבקן המתמשך לשוויון"

שאל אותו רבי עקיבא: "ומאין אתה יודע כל זאת?"

ענה לו רבי ששון: "ראיתי משהו על זה בשלטים בדרכי לכאן"

בדקו החכמים בגוגל על מה ולמה חוגגים את יום האשה הבינלאומי ומצאו כל מיני טענות מוזרות שהם נטו לא להסכים אתן.

אמר רבי אלעזר: " עדיין נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים? יודע אני בוודאות כי נשותינו מרוויחות יותר מאיתנו!:

אמר רבי אליעזר: " עדיין נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים על ביצוע אותה עבודה?  יודע אני בוודאות כי גברים אמיתיים אינם עובדים!"

אמר רבי ששון: "עדיין רוב המשרות הבכירות בסקטור העסקי והציבורי מוחזקות בידי גברים? העיקר הוא שבעולמה של תורה כל המשרות מוחזקות ע"י גברים!"

עצר אותם רבי שמחה וקרא: "אבל רבותיי! מדוע שמים אתם יום חשוב זה לחוכא ואיטלולא? לא די בכך שכל יום הוא יום הגבר שאנו לא מוכנים להקדיש לנשותינו שיחיו אפילו את יום האשה החל בשושן פורים?"

הסתכל רבי שמעון בעלה של רינה על רבי שמחה במבט בוחן, ניגש אליו בצעד מהיר וקרע את המסכה מעל פניו. ואכן, כפי שחשד – הייתה זו רינה אשתו מחופשת לרבי שמחה!

הרבנית רינה לא התבלבלה. היא מיד קרעה את המסכה מעל פניו של רבי שמעון ולעיני החכמים הנבוכים התגלה לא אחר מאשר רבי עקיבא! מיד נפנו הרבנים לקרוע את המסכה מעל פניו של רבי עקיבא…

וכך המשיכו החכמים לקרוע את המסכות זה מפניו של זה (או זו) עד שהגיעו תלמידיהם (המחופשים) וכיבדו אותם באוזני המן.

מוסר השכל: גם יומיים אחרי פורים מותר לכתוב שטויות (אני מקווה)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – לכבוד פורים – מהי תחפושת החלומות שלכם? – בבלוג של Empiarti

הנושא החם – מהי תחפושת החלומות שלכם?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או ליתר דיוק –  לכתוב למה באמת הייתם רוצים להתחפש, אבל יכולים גם לכתוב למה באמת התחפשתם או תתחפשו ואם מדובר על תחפושת בעבר אפשר לכתוב כמה אהבתם או שנאתם אותה ולמה.

אז לכבוד פורים (שבמקרה חל היום) ולכבוד יום ההולדת של העורך (התורן) שהציע את הנושא הפעם (וגם הוא חל היום) החלטתי לחרוג ממנהגי ("ונהפוך הוא") ולכתוב לנושא החם (ואפילו לפרסם ביום שלישי!).

כמעט בכל חגי הפורים בחיי התחפשתי. זה יוצא כבר די הרבה תחפושות…

בתור ילד בדרך כלל התחפשתי באמצעות התחפושות שהיו בבית ובדרך כלל הורכבו מבגדים שאמי ז"ל תפרה ומאביזרים קנויים.

בהתחלה התחפשתי בעיקר לליצן, קאובוי ואינדיאני. זה היה נדוש אבל לרוב אהבתי את התחפושות האלה.

היו כמה תחפושות יותר מקוריות – להלן אלה הזכורות לי:

בכיתה ח' (אם אני לא טועה בשנה) התחפשתי לסמוראי. עיקר התחפושת הייתה חלוק (דמוי) משי שהיה לנו בבית וחרב סמוראים מרשימה שאחי הגדול יצר בשבילי מעץ. החרב עשתה את התחפושת (והיא עד היום אצלי בבית).

ב-1991 פורים נחגג בדיוק בסיומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עננת ואני התחפשנו (לפי הצעתה) למלחמה ושלום. היא הייתה השלום (לבושה בלבן עם סמלי שלום) ואני הייתי המלחמה (לבוש בשחור עם כלי נשק).

שנה או שנתיים אחר כך עדיין הייתי בצבא והתחפשתי ל-"אזרח": לבשתי בגדים צבעוניים עם פאה צבעונית (של ליצן) ועננת איפרה אותי עם חיוך גדול. כמובן שרוב האנשים חשבו שהתחפשתי לליצן ואני שמחתי להסביר להם שהתחפשתי לאזרח – שיכול ללבוש בגדים צבעוניים ותמיד מחייך.

במקום העבודה הקודם שלי התחפשתי פעם אחת למגדת עתידות – לבשתי כל מיני סמרטוטים ומטפחות והחזקתי ביד כדור פלסטיק שקוף ששימש ככדור הבדולח שלי.

במקום העבודה הנוכחי שלי, בפורים הראשון (לפני שבע שנים) החלטתי ללכת על משהו פשוט אך בולט. לבשתי שמלה (של עננת) וחבשתי כובע כלשהו  (או אולי רק סרט לשיער הקצוץ שלי?) וזהו. פשוט מאוד ודורש רק קצת הכנות וקצת תעוזה. קיבלתי תגובות טובות…

זוכרים שהתחפשתי לאזרח? (איך תשכחו? זה היה רק לפני כמה משפטים!) אז לפני שלוש שנים (או ארבע?) סגרתי מעגל (סוג של) ולכבוד פורים בעבודה לבשתי את המדים שלי מהקבע. הרבה חשבו שהתחפשתי לחייל, אבל הסברתי בשמחה שהתחפשתי לעצמי לפני 25 שנה…
החלק המשמח באמת בתחפושת הזאת היה שהמדים שלי עדיין עלו עליי (אם כי המכנסיים לחצו).

השנה חשבתי קצת לחזור על עצמי – ללבוש הפעם מדי ב' ולהתחפש למילואמניק  (או אולי להתלבש רגיל ולטעון שהתחפשתי למילואמניק שמסרב לעשות מילואים, ברוח ימים אלה), אבל ברגע האחרון הוכרזה בעבודה תחרות "פורים מהסרטים" בה הוצע לנו להתחפש לדמויות מסרטים. אחרי לא מעט דיונים הוחלט בצוות שלי שנתחפש לדמויות מהסרט מדגסקר. אני התחפשתי לאחד הפינגווינים (בעצם היו לנו 6 פינגווינים, קצת יותר מאשר בסרט, אבל עבר הרבה זמן מאז לכן סביר שהתרבו).

והנה לקינוח תמונה טרייה שלי מיום ראשון השבוע:

פורים שמח לכולם!

והרשומה המומלצת היא – פורים 2022 – הקרקס של משפחת אייזנמן –  בבלוג של טל אייזנמן (שיודע להתחפש יותר טוב ממני)

משל יותם – סיפור לשבת ולט"ו בשבט

כל העצים שמחו מאוד ביום חגם, אבל לא היו בטוחים כיצד לחגוג אותו. לאחר ויכוחים רבים הם הגיעו למסקנה שמה שדרוש להם הוא מישהו שיגיד להם מה צריך לעשות (ואולי גם מה צריך לא לעשות). מין מפקד, או אולי רב, או אולי…. מלך!

כן, כולם הסכימו שהרעיון לבחור מלך הוא מצוין (לנו זה אולי נשמע קצת אבסורד, אבל קרה בהיסטוריה שמלכים *נבחרו* לשלוט).

אבל מי יהיה המלך?

ברוב קולות הוחלט שאין מתאים מעץ הזית: הוא אחד משבעת המינים, השמן שמפיקים מפירותיו בריא וטעים והוא מאריך ימים.

הלכו העצים בשמחה אל הזית לבשר לו על הכבוד הגדול בו זכה, אך להפתעתם הוא סירב לקבל את התפקיד בטענה שהוא עסוק מדי ביצירת פירות.

למרות האכזבה, העצים לא התייאשו ופנו אל העץ שהגיע למקום השני המכובד – התאנה.  גם הוא משבעת המינים והפירות שלו כל כך טעימים… בנוסף גם העלים שלו שימושיים ליצירת בגדים!
מיהרו העצים אל התאנה, פתחו איתה בשיחה קלה ולאחר שווידאו שהיא בעד רעיון המלוכה באופן כללי הציעו לה את התפקיד.

אבל גם התאנה סירבה… היא הסבירה שאמנם באופן עקרוני היא בעד רעיון המלוכה, אבל כרגע היא עסוקה מדי יצירת פירות (תרוץ לא מקורי ומוכר כבר לעצים) ולא יהיה לה זמן לחובות הבאים עם המלוכה.

העצים עברו שוב על רשימת שבעת המינים. הרבה מהעצים חשבו שהבא בתור צריך להיות התמר, אבל כמה עצים למודי ניסיון הזכירו שהוא עץ גבוה – מה שהופך אותו בוודאי לגאה מדי – וגם לו יש פירות מתוקים מאוד כך שבוודאי הוא יסרב גם כן. הם לא היו מוכנים לסירוב נוסף…

המועמד הבא בתור היה כמובן הרימון – חלק מהעצים ציינו לחיוב שהפירות שלו חמצמצים ולעיתים אפילו חמוצים כך שהוא ודאי לא יסרב בתירוץ שהוא עסוק איתם, אך עצים אחרים ציינו (ובצדק) שהפירות של הרימון מאוד גדולים ומאוד אדומים וזה מלמד על גאווה גדולה (ואדומה) ולכן סביר מאוד שגם הוא יסרב.

העצים היו על סף ייאוש, כאשר לפתע אחד מהם הציע את הגפן. גפן? עצים אחרים הודיעו שהגפן היא לא עץ ולכן לא מתאימה להיות מלך העצים. אבל העץ שהציע את הרעיון (נדמה לי שזה היה הברוש) הסביר בסבלנות שראשית לא חייבים עץ שישלוט בעצים – הוא הביא כדוגמא את המלך צ'ארלס השלישי שהוא ספק גרמני, ספק סקוטי וספק יווני ובכל זאת הוא מלך האנגלים – ושנית דווקא העובדה שהגפן היא לא עץ יגרום לה להבין את הכבוד הגדול שנפל בחלקה ולקבל את התפקיד.

מעודדים הלכו העצים אל הגפן ובישרו לה בשמחה ובתקווה על הבחירה. אבל הגפן איכזבה גם היא והודיעה שראשית היא לא עץ ושנית היא מאוד עסוקה בייצור ענבים ליין (מיקבי בוטיק) ואין לה זמן או כוח למלוך.

מחוסר ברירה החליטו העצים לערוך הגרלה – יזכה מי שיזכה.  זכה האטד… אמנם הוא לא משבעת המינים, לא גבוה, לא מתהדר בפירות טעימים – אבל הגרלה היא הגרלה ואולי ישמח האטד לקבל את התפקיד? (בטח הוא לא יטען שהוא עסוק עם הפירות שלו!)

האטד אכן שמח מאוד לקבל על עצמו את המלוכה. בתור הצעד הראשון בשלטונו הוא פרסם צו מלכותי הקורא לכל העצים לחסות בצלו. העונש למי שלא יקיים את הצו: הוצאה להורג בשריפה.

מוסר השכל:   כנראה שצ'ארלס השלישי הוא מלך יותר טוב מהאטד

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

תודה ל-  tootrees3 שהציע לי לכתוב סיפור ט"ו בשבט מבוסס על משל יותם.

והרשומה המומלצת היא – לשרביט החם – על הבלוג שלי – בבלוג של Empiarti

מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

דרך השמחה – סיפור לשבת ולשמחת תורה

לפני לא הרבה שנים, בארץ מאוד לא רחוקה חיו אנשים מאושרים שרק דבר אחד העיב על אושרם: בעיית הפקקים. (בנוסף ליוקר המחיה, הפערים בין עשירים ועניים, הביטחון, האבטלה, ההקצנה בעם, השחיתות ועוד כמה דברים שלא זה המקום לציינם כי הסיפורים לשבת מוגבלים באורכם).

באותה מדינה היו הרבה מאוד כלי רכב ומעט דרכים. כתוצאה מכך היו תושבי המדינה מבלים (או בעצם סובלים) שעות ארוכות בפקקי תנועה בכל פעם שחפצו להגיע מנקודה א' לנקודה ב' (או בחזרה).

מנהיגי המדינה היו מודעים היטב לבעיית הפקקים ולכן השתדלו לטוס במסוקים מנקודה א' לנקודה ב', אבל לקראת הבחירות ראש הממשלה הכריז על פרויקט לאומי חדש: "דרך השמחה".

הפרויקט כלל סלילת דרך חדשה לחלוטין מנקודה א' שבצפון המדינה לנקודה ב' בדרומה, שבאמצעותה יוכלו תושבי המדינה לנסוע בין שתי הנקודות בקלות וללא פקקים.

תכנון הדרך היה שאפתני מאוד: היא תכלול לא פחות משני נתיבים לכל כיוון (!), שוליים צרים ואפילו תחנות רענון כמו במדינות המתקדמות בעולם.

וכמו במדינות המתקדמות בעולם, "דרך השמחה" הייתה אמורה להיות דרך אגרה – שתושבי המדינה ישלמו (ישירות) על הזכות להשתמש בה.

באמצעות האגרות תמומן סלילת הדרך – כך שהשמחה תהיה כפולה (תושבי המדינה ישמחו לנסוע בלי פקקים וראש הממשלה ישמח לא להוציא כסף על סלילת הדרך).

הממשלה הזדרזה להוציא מכרז לדרך החדשה עוד לפני הבחירות ומספר חברות גדולות מהארץ ומהעולם נגשו להעריך את העלויות הכרוכות בסלילת הדרך.

והנה, בכנס המציעים (שנערך במסוק גדול שטס מעל תוואי הדרך העתידית) שמו לב נציגי הקבלנים לתופעה מוזרה: במרווחים של בערך מאה מטרים זה מזה לאורך תוואי הדרך הונחו ספרים בידי יד נעלמה.

בהתחלה ניסו כולם להתעלם מעובדה מוזרה זאת אך לאור ריבוי הספרים ביקשו המציעים מהטייס לנחות ולבדוק את העניין מקרוב.

סיפור חכמות לשבת שאחרי יום כיפור

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בביתה של הרבנית רחל בבני ברק, התאוששו מהצום ומהארוחות של יום כיפורים והתכוננו (לפחות נפשית) לשבת המלכה וחג סוכות (הנסיכה?).

אמרה הרבנית רחל:  "בישלתי כל כך הרבה לכבוד יום כיפור, שאינני יודעת כבר מה אבשל לשבת ולסוכות"

הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אנשים חושבים שמכיוון שיום כיפור הוא יום צום, אין צורך לבשל עבורו. אבל הם שוכחים שיש ארוחה גדולה לפני הצום וארוחה גדולה עוד יותר אחריו!"

שאלה הרבנית רבקה: "בהקשר זה של ארוחות… אני תמיד מבלבלת: מי מהן היא הסעודה המפסקת? זאת שבערב הצום המפסיקה את האוכל, או זאת שבמוצאי הצום המפסיקה את הצום?"

בדקה הרבנית חסיה בויקיפדיה וענתה: "כמובן שהסעודה המפסקת היא זאת שלפני הצום! כל גולש באינטרנט ר"ל יודע זאת!"

אמרה הרבנית כרוביה: "אחרי שהבהרנו נקודה זאת… אצלי בבית כאשר יום כיפורים חל ברביעי בשבת אנו נוהגים לאכול בשישי בערב לכבוד שבת שאריות מהארוחות שהכנתי לכבוד יום כיפור ורק לחג הסוכות אני מכינה אוכל חדש, טרי, מקורי, בריא וכמובן טעים מאוד".

הזדעזעו הרבניות לשמוע את דברי הכפירה של הרבנית כרוביה והרבנית מושית ביטאה את רחשי לב כולן (פרט לכרוביה) בקוראה: " אבל לכבוד שבת קודש מצווה עלינו להכין מזון טרי וטעים!  לא יעלה על הדעת שנאכל אוכל ישן ביום שישי בערב!"

ענתה לה הרבנית כרוביה: "הכיצד? אין חולק על כך שיום כיפור הוא היום הקדוש בשנה ולכן אוכל שהוכן עבור יום כיפור מוסיף מקדושתו לקדושת השבת!"

תהו הרבניות אם יש היגיון כלשהו בתשובתה של הרבנית כרוביה והרבנית רינה שאלה: "האם יום כיפור – שהוא ללא ספק היום הקדוש בשנה – חולק מקדושתו לאוכל שהוכן לארוחות לפני ואחרי היום הקדוש?"

אמרה הרבנית רחל: "זוהי שאלה קשה שבוודאי נידונה כבר ע"י גדולי החכמים. אולי כדאי להביא אותה לפני בעלינו – מי ייתן שלא תיפול שערה משערות זקנם – כדי שיכריעו בה?"

מחתה הרבנית רינה ואמרה: "בעלינו אמנם מבינים בהלכה, אבל הם לא ממש מבינים באוכל. מדוע שנבקש את דעתם בנושא זה?"
אמרה הרבנית רבקה: "בעלי שיחיה דווקא מבין באוכל. אני חושדת שאם אגיש לו בערב שבת שאריות מהסעודה של מוצאי יום כיפור הוא ירגיש מיד שלא מדובר באוכל טרי!"

אמרה הרבנית חסיה בהיסוס קל: "אבל… אם תגידי לבעלך החכם שמדובר באוכל קדוש המתאים לשבת קודש, האם הוא לא יסכים לאכול אותו?"
ענתה הרבנית רבקה: "לא אמרתי שבעלי לא יסכים לאכול! הוא מסכים לאכול את הכל כמעט… רק ציינתי שהוא ירגיש שלא מדובר באוכל טרי (אבל בכל זאת יאכל אותו)."

שאלה הרבנית כרוביה: "אם כך, מה הבעיה?"

חשבו קצת הרבניות בנושא, לגמו מעט קפה, אכלו כמה פרוסות עוגה (שנשארה מהסעודה שלאחר הצום) ולאחר פסק זמן זה אמרה הרבנית מושית: "העוגה הזאת מאוד טעימה. מרגישים בה את קדושת יום הכיפורים!"

הסכימו איתה כל הרבניות בהתלהבות וסיכמו ביניהן שאין ספק שאוכל שנותר מיום הכיפורים ספג מקדושת היום ואין מתאים ממנו לארוחת ערב שבת קודש.

מוסר השכל:   מי שטרחה בערב יום כיפור, בעלה יאכל אוכל קדוש בשבת

שבת שלום וחג סוכות שמח!

והרשומה המומלצת היא – בדרך כלל – בבלוג של CHIC

שנה טובה!

לכבוד ראש השנה הקרב ובאה רציתי לשתף אתכם בשיר לא מאוד מוכר שמצאתי ברשת:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה

אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה

אבל למה להרים ידיים כל כך מהר? קצת קשה אז נשברים?

זו לא השנה הראשונה שחלפה ולא הראשונה שבאה. התגברנו על כל אלה שחלפו וכל אלה שבאו – נתגבר גם על זאת.

שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,

שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא

גם בתנ"ך כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ולכן מן הסתם יש לכבד את ההורים בברכת שנה טובה. אבל אם השיר היה נכתב בימינו אני בטוח שאמא הייתה מופיעה ראשונה.

008 והשנה החדשה

הסוכן החשאי גיא אג"ח בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק ישב במשרדו מול המחשב דרוך ומוכן לפעולה.

אמנם הוא עסק בגלישה באתרי אינטרנט שעיקרם תמונות ולא מלל, אבל הוא היה מוכן לכל – בעיקר לסגירת הדפדפן אם מישהו ייכנס לחדרו במפתיע.

לפתע נשמע צליל חשוד. כראוי לסוכן מאומן, גיא סגר מיד את מסך הדפדפן ושלף את אקדחו (שהיה גם פותחן בקבוקים וסימניה לספרים).
הוא הסתכל מסביב אך לא ראה כל דבר חשוד.

בקור רוח וביעילות הוא מיהר לנתח את האירועים והגיע למסקנה שהצליל החשוד נשמע מתוך המחשב שלו.

לאחר שפסל את האפשרות כי סוכנת אויב זרה ויפיפייה מסתתרת בתוך המחשב שלו, הוא הגיע למסקנה כי הצליל החשוד כבר נשמע בעבר.

שבעה שבועות – סיפור לשבת ולחג השבועות

כבר ביום הראשון של חול המועד הפסח התחיל עומר (שם בדוי) לספור את הימים עד לחג השבועות המיוחל. בכל יום בבוקר הוא מיהר להכריז איזה יום זה בספירה וכיצד הוא מתורגם לשבועות וימים.

בני משפחתו וחבריו של עומר תהו מדוע הספירה הזאת חשובה לו כל כך. אביו של עומר שמאוד רצה שבנו ילך בעקבותיו ויהיה רואה חשבון ראה באלמנט הספירה הכנה ראויה למקצועות הריאליים בכלל, למתמטיקה בפרט ולראיית חשבון במיוחד ולכן שמח מאוד על דבקותו של עומר בספירה ועודד אותו להמשיך בה.

דודו של עומר שחזר בתשובה שלמה לפני זמן קצר ראה בספירה הזאת סימן טוב (וגם מזל טוב) להתקרבותו של עומר לדת. כמו שכעת הוא מקפיד על ספירת העומר, וודאי בעתיד הוא יקפיד על קיום מצוות נוספות. על כן גם הוא עודד את עומר להמשיך בספירה כהלכה.

אש אש מדורה

כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.

להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.