שבעה שבועות – סיפור לשבת ולחג השבועות

כבר ביום הראשון של חול המועד הפסח התחיל עומר (שם בדוי) לספור את הימים עד לחג השבועות המיוחל. בכל יום בבוקר הוא מיהר להכריז איזה יום זה בספירה וכיצד הוא מתורגם לשבועות וימים.

בני משפחתו וחבריו של עומר תהו מדוע הספירה הזאת חשובה לו כל כך. אביו של עומר שמאוד רצה שבנו ילך בעקבותיו ויהיה רואה חשבון ראה באלמנט הספירה הכנה ראויה למקצועות הריאליים בכלל, למתמטיקה בפרט ולראיית חשבון במיוחד ולכן שמח מאוד על דבקותו של עומר בספירה ועודד אותו להמשיך בה.

דודו של עומר שחזר בתשובה שלמה לפני זמן קצר ראה בספירה הזאת סימן טוב (וגם מזל טוב) להתקרבותו של עומר לדת. כמו שכעת הוא מקפיד על ספירת העומר, וודאי בעתיד הוא יקפיד על קיום מצוות נוספות. על כן גם הוא עודד את עומר להמשיך בספירה כהלכה.

אמו של עומר הבינה כי  המטרה העיקרית של הספירה הינה לגלות כמה זמן יעבור עד לחג השבועות בו יוכל עומר לאכול מעוגת הגבינה המפורסמת שלה (על בסיס ביסקוויטים). מבחינתה זה היה מצוין כי היא זכרה שבשנים הקודמות עומר לא אהב את עוגת הגבינה המפורסמת ולכן היא כמובן עודדה את עומר להמשיך בספירה.

הגננת של עומר זקפה את הספירה לזכותה, מכיוון שהיא עבדה עם הילדים בגן על ספירה מעבר לעשרים וכן על חלוקה בשבע אותה היא המחישה באמצעות מספר הימים בשבוע. בתחילה היה נראה לה כי עומר לא ממש קולט את הרעיון ואפילו מביע התנגדות לכל נושא הספירה, אבל כעת היא הייתה מאוד גאה בעומר ובעצמה ועודדה את עומר להמשיך בספירה.

אחיו הגדול של עומר (שכמובן נקרא בשם הבדוי עודד) שמח לשמוע את הספירה כי כעת הוא סוף סוף יכול היה להסביר למורתו מהי "ספירת העומר". כל בוקר הוא בדק עם עומר בדיוק לאן הגיע בספירה ודיווח למורה בגאווה מה הוא היום בספירת העומר. כמובן שגם הוא עודד את עומר להמשיך לספור.

אבל אחותו הגדולה של עומר (ששמה הבדוי היה דתיה) לא כל כך אהבה את הספירה שלו. היא חשדה שמדובר בהדתה. מדוע שילד חילוני הלומד בגן חילוני יקפיד על מצוות ספירת העומר? היא הניחה שהגננת מלמדת את הילדים עפ"י תכנית הלימוד של חב"ד, או שמשרד החינוך ממשיך להכניס לתוך תכני הלימודים החילוניים קיום מצוות שונות כהכנה לחזרה בתשובה.

דתיה כעסה מאוד על ההדתה הזאת: היום עומר מקפיד על ספירת העומר ובעוד זמן קצר הוא כבר יסרב לדבר אתה או אפילו להסתכל עליה בגלל שהיא אשה!

דתיה פנתה להוריה (שהיו במקרה גם ההורים של עומר) כדי להתלונן על ההדתה הברורה הזאת ולבקש מהם למחות בפני הגננת על כך.

ההורים של עומר מאוד התפלאו לשמע התלונה. אמא של עומר הסבירה שהיא הייתה בטוחה שעומר בסך הכל סופר את הזמן עד ליום בו הוא יאכל את עוגת הגבינה המפורסמת שלה. אבא של עומר הסביר שהוא היה בטוח שעומר פשוט מתאמן על ספירה באופן כללי, בלא קשר לדת.
לאחר שיחה קצרה הבינו ההורים שייתכן שאכן מדובר בהדתה והסכימו לדבר עם הגננת.

הגננת מחתה מאוד על ההאשמה. לדבריה, לגן שלה לעולם לא ייכנסו הדתה או תכנית של משרד החינוך. היא הסבירה שהספירה היא תוצאה ישירה של תכנית הלימודים הפרטית והמצוינת שלה הקשורה רק לספירה ולא לדת. אבא של עומר היה מוכן לקבל את ההסבר בשמחה, אבל אמא של עומר הציעה הצעה מהפכנית ומקורית: לשאול את עומר למה הוא סופר.

לאחר כמה התלבטויות וויכוחים הוחלט שאכן כדאי לשאול את עומר מדוע הוא סופר.
התשובה הייתה מפתיעה מאוד: לדבריו של עומר, הוא סופר כי הוא רוצה להיות סופר.

הוריו של עומר מאוד התרגשו מהתשובה ושאלו את עומר איזה סופרים אהובים עליו. בתשובתו הוא הזכיר את סופר-מן, סופר-מריו וכמובן סופר-מרקט.

מוסר השכל: מה היינו עושים בלי הסופרים?

שבת שלום וחג שבועות שמח!

והרשומה המומלצת היא – מעוג מנוקד ומעוג אפיל – בבלוג של עננת

אש אש מדורה

כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.

להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.

להמשיך לקרוא אש אש מדורה

יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.

להמשיך לקרוא יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

נתניה לוי ואוצר הפסח

פרופסור נתי "נתניה" לוי (שם בדוי) היה בשלבים האחרונים של הרצאתו על נרות החרס שנמצאו בפיר עמוק במערת התאומים והעידו כנראה על פולחן לאלה דמטר שהתקיים במערה במאות הראשונה והשנייה לספירה.

הנושא היה מעניין והסטודנטים היו מרותקים, אבל דעתו של נתניה הוסחה מפעם לפעם שלא באשמתו – בשורה הראשונה ישבה סטודנטית בלונדינית יפיפיה בלבוש לא לחלוטין צנוע.

הסטודנטית תלתה בו מבטים מעריצים ומדי פעם שרבבה את לשונה החוצה כשהתאמצה לכתוב את נקודות המפתח מההרצאה.

להמשיך לקרוא נתניה לוי ואוצר הפסח

תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

להמשיך לקרוא תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

השיא הגיע בערב שלפני ליל הסדר. ביומיים –שלושה האחרונים לפני ערב החג אמי התמקדה במטבח וניקתה את כל הארונות (היו לנו הרבה) ואת המקרר (אני מניח שבחלקים). העבודה הזאת כללה אחסון של כלי "החמץ" בארונות גבוהים (ונקיים) והורדת כלי הפסח מאותם ארונות. היה לנו סט מלא של כלי אוכל שהשתמשנו בהם רק לשבוע של פסח.

בערב אמא ריכזה את כל החמץ שנשאר על שולחן המטבח וניקתה (או "הכשירה") את כל שאר המטבח.  החוויה המיוחדת הייתה הכשרת השיש – אחרי שפונו ממנו כל הדברים שהיו עליו אמא הייתה שופכת עליו כוהל מפוגל (שאנחנו קראנו לו אז "ספירט") ומציתה אותו. כן, מדליקה גפרור וזורק אותו על השיש שמיד התלקח ובער באש כחלחלה נעימה.
היינו מכבים את האור במטבח ומתרכזים בו כולנו לצפות בקסם הזה.  כמובן שההורים וידאו שנישאר במרחק בטוח.

הרעיון בעצם פשוט – השיש עצמו לא בער כי היה עשוי מאבן. האלכוהול בער מהר ובבעירה הזאת נשרפו כל פירורי החמץ שאולי התחבאו על השיש…

לאחר מכן היינו עושים "בדיקת חמץ". כל ילד היה מקבל כמות ספורה מראש של פירורי לחם גדולים והחביא אותם ברחבי הבית. הושבענו לזכור היטב היכן החבאנו כל פירור כי אם משהו היה נשאר למחרת זה היה אסון של ממש…
אבא היה הולך ברחבי הבית עם נר ומחפש את הפירורים.
(גם לזה יש הסבר, אבל הוא מתחום הדת – על בדיקת החמץ מברכים. אם לא נמצא חמץ זאת ברכה לבטלה ולכן צריך לדאוג שיהיה חמץ כלשהו. ההורים שלנו ובוודאי עוד רבים אחרים הפכו זאת למשחק משעשע).

בבוקר של ערב החג היינו אוכלים ארוחת בוקר "חמצית" אחרונה ליד שולחן המטבח ואחר כך יורדים לשרוף את שאריות החמץ.
בזמן שאנחנו (הילדים ואבא ובשנים מאוחרות יותר רק הילדים) שיחקנו באש, אמא ניקתה היטב את שולחן המטבח וכעת הבית היה כשר לפסח רשמית ואמא יכלה להתפנות להכין את האוכל לסדר….

היא לא נחה הרבה לפני פסח.

לטענת אבא שלי אמא בכלל לא הלכה לישון בלילה שלפני ליל הסדר אלא  קיימה "לילה לבן" של ניקיונות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אני בטוח שהיא לא ישנה הרבה.

אני די שמח שאנחנו לא עובדים קשה כל כך לקראת הפסח, אבל גם קצת מתגעגע לאווירה ההיא של לפני החג ובעיקר לשריפת השיש…


והרשומה המומלצת היא – הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה – בבלוג  של Adida

מעשה בחמש מסכות – סיפור לפורים, לקורונה ולשבת

אמא של רותי הביאה מתנה:
ששון ושמחה –
לכל ילד מסכה.
לרותי – מסכה כחולה
למיכה – מסכה צהובה
לסיגלית – מסכה סגולה
לאורי – מסכה ירוקה
לאלון – מסכה אדומה
כל הילדים עטו את המסכות ויצאו לטייל


אורי שמח. רץ וקפץ , רץ וקפץ

רץ וקפץ…. רץ וקפץ…
ופתאום הרגיש קוצר נשימה!  

הסיר אורי את  המסכה אבל הוא עשה את זה במהירות והמסכה נקרעה.

אנא – אורי – אל תזיל דמעה!
נמצא לך עוד מסכה.

פגשו הילדים את אבא של מיכה.
שמח מיכה ואמר: אבא – נסה אתה את המסכה הצהובה!
היא בוודאי מתאימה לראש שלך!

היא יפה כמו השמש!

אבא עטה את המסכה…
ופתאום….. אויה!
מה קרה?
החוט נמתח והמסכה נקרעה!

אל תצטער מיכה!
זה סופה של כל מסכה.


פגשו הילדים את מיצי –
חתולתה של סיגלית.
התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי…
חטפה מיצי את המסכה הסגולה של סיגלית ––
גלגלה – ותפסה….. גלגלה – ותפסה……
סרטה את המסכה בציפורניה.
ופתאום… אויה!
מה קרה?
המסכה התפוררה… המסכה נקרעה.
אל תצטערי סיגלית!
כך קרה גם למיכה. זה סופה של כל מסכה.


המסכה הסגולה נקרעה.
המסכה הצהובה נקרעה…
וגם המסכה הירוקה.
נשארו רק שתי מסכות:
מסכה כחולה לרותי,
מסכה אדומה לאלון.


פחדה רותי שגם המסכה שלה תיקרע…
הסירה רותי את המסכה בזהירות רבה
הניחה אותה בכיס בעדינות

ופתאום…. אויה!
מה קרה?
המסכה הסתבכה במפתחות שהיו לרותי בכיס ונקרעה.

אל תצטערי רותי!
כך קרה גם למיכה – זה סופה של כל מסכה.


נשארה רק מסכה אחת: מסכה אדומה – המסכה של אלון.
קרא אלון: יש לי רעיון!  הרי פורים היום!

הסיר את המסכה בעדינות,  צייר עליה שפם גדול וקרא:
שלום! שלום!
אני אדון!
עמדו הילדים,
נפנפו בידיים –
וקראו בקול אל אלון:
שלום! שלום!
שלום אדון!

פורים היום!

מוסר השכל: גם בפורים השנה לכולנו יש מסכה  (האם היא צוהלת ושמחה?)

פורים שמח ושבת שלום!

תודה ל-  Tootrees3על הרעיון לסיפור (המבוסס כמובן על הסיפור הידוע "מעשה בחמישה בלונים")

והרשומה המומלצת היא – ויליאם הרט, נישואים סקוטיים, המערב הפרוע – בבלוג של אבו אלמוג

מקור השם חנוכה – סיפור חכמים לשבת ולחנוכה

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק להדלקת נרות חנוכה.

בעודם מחכים לשקיעת החמה, מכיוון שלא רצו לבטל את זמנם, החלו לחפש נושא לדון בו.

שאל רבי עקיבא: "מי יודע מדוע נקרא חג החנוכה כך?"

תמה רבי אלעזר: "נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי שקוראים לחג החנוכה כך!"

שאל רבי אליעזר: "אז איך שמעת שקוראים לחג?"

ענה רבי אלעזר: "חג החנוכה כמובן!"

להמשיך לקרוא מקור השם חנוכה – סיפור חכמים לשבת ולחנוכה

סוכת שלום  – סיפור לשבת ולסוכות

שלום (שם בדוי) אהב את חג הסוכות יותר מאשר את כל שאר החגים גם יחד.
הוא אהב גם את שאר החגים, אבל את סוכות הוא אהב במיוחד בזכות אהבתו לקמפינג: חלומו הגדול של שלום מאז גיל 3 היה לישון מחוץ לבית (כלומר, מחוץ לבניין – לא רק מחוץ לבית שלו), אבל לצערו הרב הוריו (ששמותיהם הבדויים נותרו חסויים לבקשתם) לא חלקו איתו את האהבה הזאת וסירבו לצאת לטיולי קמפינג.

לא שהם לא יצאו לטיולים – הם דווקא טיילו לא הרבה – אבל בכל טיול הם שכרו חדר במלון, באכסניה או בצימר. לטענתם היה להם קשה מאוד להירדם שלא במיטה ולילה ללא שינה פגם מאוד בחוויית הטיול שלהם.

להמשיך לקרוא סוכת שלום  – סיפור לשבת ולסוכות

תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

להמשיך לקרוא תעלומת הצום הגדול