סיפור חכמים לשבת שלפני יום העצמאות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות יום העצמאות החל ביום חמישי.

אמר רבי עקיבא: "כל שלא עשה על האש ביום העצמאות, לא יצא ידי חובתו"

שאל רבי אלעזר: "לעשות על האש – על שום מה?"

ענה לו רבי אליעזר: "שום על האש טעמו מעולה, אך בעדה שלנו נוהגים למרוח את המנגל בבצל."

הסתכלו כל הרבנים בתמיהה על רבי אלעזר שכנראה לא היה ממש מרוכז בנושא הדיון ורבי ששון הסביר: "מדובר בשאלה רטורית שנועדה לקדם דיון לימודי בסיבות למנהג היהודי הנאה לצאת ביום העצמאות לאי התנועה הקרוב או לפארק הרחוק ולצלות בשר על האש. אין פה שום שום ואף לא בצל!"

הנהנו הרבנים בהסכמה אך רבי שמחה אמר: "נכון הדבר כי אין פה שום שום, אבל בצל על המנגל הוא מצווה לא פחות גדולה מבשר"

שאל לו רבי יוסף בעל הנס: "לא פחות גדולה מבשר? האם אתה לא מפריז בחשיבות הבצל?"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אכן נראה לי כי הייתה פה הפרזה מסוימת. המצווה היא לשרוף בשר (ועוף). תוספת הפיתות, הסלטים, הבצל, הבירות, הקולה, הפיצוחים הינה הידור המצווה"

הוסיף רבי יהושע: "בעדה שלנו נהוג כדי להדר במצווה עוד יותר לאכול גם ארטיקים, אך מכיוון שביום העצמאות לרוב חם יחסית אנו אוכלים את הארטיקים עוד לפני היציאה מהבית ומהדרים בשאר המאכלים והמשקאות בחוץ"

אמר רבי בוריס: "שומע אני את דבריכם החכמים ובמקביל מחפש אני בתורה, בנביאים, בש"ס, בפוסקים ובגוגל ואיכשהו אינני מצליח למצוא את מקור המצווה לשרוף בשר על האש!"

השתתקו החכמים והחלו לחפש בעצמם את מקורה של המצווה הברורה הזאת ליום העצמאות אך העלו חרס בידם (וגם קצת פירורי מצות מפסח).

אמר רבי עקיבא: "למעשה יום העצמאות אינו חג מאורייתא, ולכן אין טעם לחפש את המצוות הקשורות אליו בתורתנו הקדושה. אך, מצד שני, ברור לכולם כי יום העצמאות הינו חג. משמעות המילה חג הינה קורבן, כנאמר – "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהילים קי"ח). וקורבן הוא בשר על האש. מכאן אנו למדים כי מצווה לשרוף בשר בכל חג – קל וחומר שגם ביום העצמאות"

תהה רבי אליעזר בקול רם: "אם דבריך נכונים – וברור שנכונים הם כי חכם אתה – מדוע ליום העצמאות אין איסרו-חג?"

ענה לו רבי אלעזר: "כידוע לכולם יום העצמאות אינו אחד משלושת הרגלים ולכן אין לו איסרו-חג!"

הוסיף לדבריו רבי ששון ואמר: "פעם אכלתי שלוש רגליים של כבש ביום העצמאות, אבל אף אחד לא אסר עליי את זה"
שאל אותו רבי שמחה: "שלוש רגליים של כבש? זה לא קצת הרבה? אני לרוב מסתפק ברגליים של תרנגול…"

אמר רבי יוסף בעל הנס: "ביום העצמאות – ובייחוד ביום העצמאות שחל ביום חמישי – מצווה להרבות באכילת בשר (על האש) ולכן יש לאזור עוז ולאכול יותר מכפי הקיבולת"

שאל רבי שמעון בעלה של רינה: "למה בייחוד ביום העצמאות שחל ביום חמישי?"
ענה לו רבי יהושע: "כי יום חמישי 'קרוב לסוף השבוע שגם בו נהוג לאכול בשר אז חייבים לאכול בשר כפליים כדי להבדיל בין ששון לשמחה (לא הרבנים)!"
העיר רבי בוריס: "על כן סביר להניח כי גם הפקקים ביום העצמאות הזה יהיו ארוכים כפליים ועל כל אתר טוב למנגל יתחרו כפליים אנשים וכדאי לצאת מהבית כפליים מוקדם יותר!"

מוסר השכל: אולי בעצם לא חייבים "לעשות על האש" ביום העצמאות (אני אפיקורס ידוע)  

שבת שלום ויום עצמאות שמח!

והרשומה המומלצת היא – מי אתה אבא? – בבלוג של Jud

סיפור חכמות לשבת שלפני פסח

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בבית קפה בבני ברק ודנו בהתקדמות ההכנות לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט.

אמרה הרבנית רחל: "אצלי בבית כבר הכל כשר לפסח פרט למטבח ולשירותים"

אמרה הרבנית שרה: "אצלי בבית אפילו השירותים כבר כשרים לפסח – נשאר לי רק להכשיר את המטבח"

אמרה הרבנית רבקה: "אצלי בבית גם רוב המטבח כשר לפסח פרט לשולחן האוכל, המקרר, התנור והשיש עליהם אנו עדיין מכינים ואוכלים חמץ"

אמרה הרבנית חסיה: "ואצלי בבית כל המטבח כשר פרט לשולחן האוכל – עד לליל הסדר נאכל רק פיצות כך שאין לנו צורך להשתמש בתנור, במקרר או בשיש"

שאלה לה הרבנית כרוביה: "אבל היכן את אופה את הפיצות אם אינך משתמשת בתנור?"

הסתכלו עליה כל הרבניות בפליאה והרבנית חסיה אמרה: "ברור שאינני אופה את הפיצות אלא קונה אותן!"

מלמלה הרבנית כרוביה כאילו לעצמה: "אבל חשבתי שאת כזאת טבחית טובה וכל האוכל בביתך הוא תמיד מעשה ידייך להתפאר…"

קפצה הרבנית מושית להגנתה של הרבנית חסיה ואמרה: "בטוחני שכבוד הרבנית חסיה היא טבחית מצוינת (כמעט כמוני) אבל מובן לכולנו כי לקראת פסח הבעל"ט אין אפשרות לאפות פיצות בבית!"

נחלצה גם הרבנית רינה להגנתה של הרבנית חסיה והוסיפה: "ואין לי כל ספק בדבר שהפיצות העולות על שולחנה של הרבנית חסיה (בלי לגעת ברצפה או בכל חלק אחר בבית) הוכשרו בכשרות המהודרת ביותר המקובלת על בעלי רבי שמעון ומאושרת על ידו"

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה.

רגע לפני שכל היושבות בבית הקפה נפוצו לכל עבר בבהלה העירה הרבנית רחל את תשומת ליבו של הבלוגר וביקשה ממנו להשלים את המשפט לפני הגעת כוחות ההצלה.

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה באומרה: "אצלנו בבית אני אופה את הפיצות במו ידיי עד לליל הסדר ממש וכל המסובים בסדר גומרים עליהן את ההלל"

אמרה הרבנית רחל: "אינני מאמינה למשמע אוזניי. את מגישה פיצות בסדר?".
קראה הרבנית שרה בהתרגשות: "הסיפור הזה הוא כנראה אגדה ולא הגדה!"

אמרה הרבנית רינה: "הירגעו נא בבקשה. ודאי יש הסבר הגיוני למשפט התמוה הזה."

שאלה הרבנית רבקה: "כמו למשל שכולנו לא רחצנו את האוזניים? אבל ברור שרחצנו אותן במסגרת הכשרת הגוף לפסח – כנאמר: 'לא ימצא לכן חמץ בכל אוזניכן!"

שאלה הרבנית חסיה: "איפה זה נאמר? אני לא זוכרת פסוק שכזה."
ענתה לה הרבנית רבקה בשאלה: "איך את לא זוכרת? הפסוק נאמר אך לפני שניות ספורות פה!"

קטעה הרבנית כרוביה את השיחה לפני שהיא תדרדר למהלומות ואמרה: "מכובדותיי, תנו לי להסביר. ההתרגשות שלכן מובנת כי ודאי אתן חושבות על כך שפיצה הינה חמץ. אבל את הפיצות שלי אני מכינה מקמח תופח כשר לפסח בהכשר מהודר אותו קיבלתי לסקירה תמורת אזכורו בבלוג"

נשמו הרבניות לרווחה אבל לאחר רגע קצר התחילו שוב לתמוה על כל הפרשה.

אמרה הרבנית מושית: "לא ידעתי שיש לך בלוג…"
הוסיפה הרבנית רינה: "ואיך את יודעת שההכשר של הקמח מהודר מספיק?"

ענתה הרבנית כרוביה: "נכון הדבר שאין לי בלוג משלי, אך אני מתארחת מספיק פעמים בבלוג הזה, כך שאני רואה בו את הבלוג שלי במידה מסוימת. ולגבי הכשרות – בדף שקיבלתי יחד עם הקמח היה כתוב בבירור שיש לו כשרות מהודרת ועל כן נכון הדבר!"
הסכימה איתה הרבנית רחל ואמרה: "ידוע לכולן כי כל מה שנכתב בפרסומות המתלוות למוצרים לסקירה נכון הוא בחזקת תורה למשה מסיני ואין להרהר בדבר"

הנהנו כל הרבניות בהסכמה אבל באמצע ההנהון שאלה הרבנית רחל: "האם את מגישה ארוחה חלבית בליל הסדר?   זה גובל בחילול השם!"
נבהלה הרבנית כרוביה ואמרה: "מאין עלה לך הרעיון המוזר הזה? ברור שאני מגישה ארוחה בשרית!"
אמרה הרבנית רחל: "אבל פיצה היא חלבית! אינני  מאמינה כי את מערבת בשר וחלב בארוחה!"
חייכה הרבנית כרוביה והרגיעה את חברותיה: "על הפיצות הכשרות לפסח שלי אני מפזרת גבינה צהובה פרווה שכולה סויה"

שאלה הרבנית רבקה בפקפוק: "וזה טעים?"
ענתה הרבנית כרוביה: "ברור שזה טעים! זה כתוב בפרסומת שקיבלתי יחד עם גבינת הסויה לסקירה!"

מוסר השכל:  אין מוצר טוב יותר ממוצר שהתקבל לסקירה

 וקושיה למתקדמים: למה קמח לבן הוא חמץ גם אם לא תפח אבל ניתן לאפות מאכלים כשרים לפסח מקמח תופח כשר לפסח?

שבת שלום וכמעט חג שמח!

והרשומה המומלצת היא – אטלנטה – חלק ראשון – בבלוג של adiad

סיפור חכמים (לשבת) מרטיט לבבות ומרעיד אדמות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות פדיון שבויים.

אמר רבי עקיבא: "מצווה גדולה היא לפדות שבויים בכסף רב, אך אינני מוצא מקורות לפדיון שבויים כנגד שבויים"

אמר רבי אלעזר: "ואני מדוע אנו עוסקים בפדיון שבויים כאשר הנושא לא אקטואלי".

אמר לו רבי אליעזר:"ראשית, הנושא הוא תמיד אקטואלי כי בכל דקה ודקה ייתכן שעוד אזרח יעבור ללבנון או לעזה. ושנית לא נראה לי כי יש נושא אקטואלי יותר."

הוסיף  רבי ששון: "אינני רואה את עצמי עוסק בשאלה האם מעקב אחרי אזרחים העוברים מרצונם למדינת (או שטח) אויב עולה בקנה אחד עם ההלכה! ונושא אקטואלי אחר אין."

אמר רבי אלעזר: "אבל רבותיי! יש נושא אחר – האדמה רעדה בתורכיה!"

אמר רבי שמחה: "ומה מיוחד בזה? זו דרכו של עולם…"

שאל רבי יוסף בעל הנס: "הכיצד תאמר שזו דרכו של עולם בעוד שאלפים מתו ורבבות או אולי מאות אלפים נותרו חסרי בית?"

ענה לו רבי שמחה: "אבל הם לא יהודים!"

הוסיף רבי שמעון בעלה של רינה: "לא רק שאינם יהודים – אלא שונאי ישראל הם. ורינה אשתי אומרת שד' אלוקינו הגדול מכולם העניש אותם בשל דברי הבלע של נשיאם!"

ורבי יהושע החרה החזיק אחריו: "אין ספק כי ארדואן הוא עמלקי ורעידת האדמה נועדה לקיים את המצווה – 'מחה תמחה את זכר עמלק'!"

אמר רבי בוריס: "אבל מדובר בבני אדם. האם כולם עמלקים? האם כולם חטאו? ואפילו אם הם גויים – עוד יש סיכוי שיתגיירו ולחילופין יצילו יהודים – והרי כל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם ומלואו!"

חככו הרבנים בדעתם ולא ידעו מי צודק. אמר רבי עקיבא: "יש צדק רב בדבריך רבי בוריס מכובדי, אבל אם רעידת האדמה היא עונש משמיים, מי אנחנו שנפר צו אלוהי ונצא לסייע לאומללים?"

אמר רבי אלעזר: "ואולי התכוון בורא עולם כי נראה לגויים יימח שמם כיצד אנו נחלצים לעזרתם בשעתם הקשה ונאדיר שם שמיים ברבים?"

ורבי אליעזר הוסיף: "ואולי נוכל באותה הזדמנות לפרסם את הנס ובעולם כולו ירצו לקנות בתי חולים שדה וציוד חילוץ תוצרת הארץ  וכך נרוויח ממון רב אותו נוכל להשקיע בבניית ישיבות?"

החלו הרבנים להתווכח.זה אומר כך וזה עונה לו כך. התלהטו הרוחות וכמעט התדרדרו לאלימות פיזית כשלפתע נכנסו תלמידיהם של הרבנים והגישו תה ועוגיות של שעה עשר.

נרגעו הרבנים והתיישבו לשתות את התה. ובזמן שליקקו את האצבעות אמר רבי ששון: "עלתה בדעתי השאלה המעניינת – מה יקרה אם חס וחלילה תכה רעידת אדמה קשה בישראל?"

ענה לו רבי שמחה: "אם חס וחלילה תכה רעידת אדמה בישראל זה יקרה ללא ספק בשל חילול שבת ו/או חוסר צניעות ו/או הקשבה לשירת נשים. מה  השאלה?"

אמר רבי ששון: "הסיבות לרעידת האדמה שתכה בנו חס וחלילה ברורות (שלא לדבר על כך שאנחנו יושבים על השבר הסורי-אפריקאי). אבל לא נזדקק אז לעזרת אומות העולם – אפילו אם מדובר בגויים?"

ענה לו רבי יוסף בעל הנס: "לעניין השבר הסורי אפריקאי – אין ספק כי ד' צבאות מיקם אותו כאן כדי שיוכל להעניש את החוטאים ביתר קלות כשיחשוק בכך – ראה מקרה קורח ועדתו. ולעניין הסיוע מאומות העולם – אין ספק כי ייעשה לנו נס ולא נזדקק לעזרתן כי אנחנו העם הנבחר ואור לגויים"

העריצו הרבנים את רבי יוסף בעל הנס על אמונתו המוצקה, אבל רבי שמעון בעלה של רינה שלא חשש להצטייר כבעלה של קטנת אמונה אמר: "ומה היה בשריפה הגדולה בכרמל?רינה אשתי תמיד שואלת מדוע לא נעשה לנו נס אז ונזקקנו לסיוע מאומות העולם? והיא זוכרת שאפילו התורכים יימח שמם סייעו בידינו אז!"

ענה לו רבי יהושע: "הטחו עינייך מראות את הנס? זה שאפילו התורכים עזרו לנו היה הנס שהוכיח כי אנו העם הנבחר!"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אבל האין זה אומר שאנו צריכים גם לסייע לאומות העולם במקרה של אסון בארצות  מושבם? נראה לי שזה יאדיר את שמנו כעם נבחר ואור לגויים!"

קרא רבי בוריס: "רבותיי! במחילה מכבודכם נראה לי שהפעם קצת הגזמנו בהתפלפלות ובקשקושים בעלמא. לי אין בתי חולים של שדה או יער ולא ציוד חילוץ. הבה ונשאיר לממשלה את ההחלטה האם לשלוח סיוע או לא ואנו נחזור לדון בהלכות שביון פדויים!"

אמר רבי עקיבא: "אבל ראש הממשלה הוא יהודי וככל יהודי הוא זקוק לעצת הרבנים בנושא חשוב זה. מה נייעץ לו?"

אמר רבי אלעזר: "כשהוא יתקשר לשאול אותנו נטיל מטבע".

מוסר השכל: בעת ויכוח (הלכתי או חילוני)  אין כמו תה ועוגיות להרגעת הרוח

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – בלוטנית מפורצת ובלוטנית הדורים – בבלוג של עננת

את הסיפור הזה פרסמתי במקור ב-2011 ולצערי הוא הפך לאקטואלי שוב

סיפור חכמים שלא לשעת האוכל

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות אכילת חרקים.

בוודאי אתם תמהים מדוע עסקו רבותינו בנושא ביזארי (שלא לומר מגעיל) זה. הרי כולנו יודעים כי חרקים אינם כשרים (פרט לארבה) ופשוט אסור לאכול אותם. אך דורות רבים עסקו רבנים ו/או חכמים בשאלות הלכתיות הנוגעות לשאלה עתיקת היומין – האם מותר לאכול תבשיל שנפל בו חרק.

אמר רבי עקיבא: "בזמן שאנו עוסקים בסוגיה חשובה זו נזכרתי בבדיחה נהדרת. איש אחד יושב במסעדה, קורא למלצר ואומר לו-"

קטע את דבריו רבי אלעזר ואמר: "מלצר! יש זבוב במרק שלי!"

נעלב רבי עקיבא ואמר: "אתה חושב שאתה יודע לספר את הבדיחה יותר טוב ממני?"

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה כבודו! באמת יש זבוב במרק שלי!"

התקבצו כל הרבנים סביב רבי אלעזר ונוכחו לדעת כי (א) הוא אכן אוכל מרק ו(ב) אכן יש זבוב במרק.

הצטרפו כולם לקריאות "מלצר! מלצר!" כשלפתע שאלם רבי  אליעזר: "מדוע אנו קוראים למלצר כאשר איננו יושבים כלל במסעדה?"

השתתקו כל הרבנים והתכנסו איש איש בזקנו. לבסוף שאל רבי ששון את השאלה המתבקשת: "אמור לנו רבי אלעזר – מנין לך מרק זה שאתה אוכל?"

ענה לו רבי אלעזר: "מכיוון שהיום יום קר, ביקשתי מאשתי שתחיה שתכין לי מרק חם. כי שנו חז"לנו – אין טוב ממרק חם ביום קר".

הסכימו כל הרבנים עם האמירה הנאה, אך עדיין לא החליטו מה דינו של הזבוב.

הציע רבי שמחה: "כידוע, חרק במרק דינו בטל בשישים. עלינו להוציא את הזבוב מהמרק, לשקול אותו ולאחר מכן לשקול את המרק נטול הזבוב. והיה אם משקל הזבוב פחות מ-1/60 ממשקל המרק, נחזיר את הזבוב למרק ורבי אלעזר יוכל להמשיך לאכלו בלב שקט ובלשון שוקקת. אך אם משקל הזבוב גדול מ-1/60 ממשקל המרק יאלץ רבי אלעזר לשפוך את המרק עם הזבוב".

שאל רבי יוסף בעל הנס: "ומה אם משקל הזבוב בדיוק 1/60  ממשקל המרק?"

ענה לו רבי שמחה: " במקרה זה יהיה על רבי אלעזר לתרום שישים שקלים לצדקה ולא לאכול מרק במשך שישים יום"

התקבל הפיתרון על דעת כולם וכבר עמדו לבצעו כשלפתע הסתבר שאין בנמצא מאזניים מדויקים מספיק לשקילת זבוב.

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי – אשה צדקת ובשלנית מרקים מעולה – נוקטת בשיטה בדוקה. אם נופל זבוב למרק היא ממהרת להוציאו לפני שמישהו רואה וכך אנו יכולים לאכול את המרק ללא חשש".

אמר רבי יהושע: "שוטה שבעולם! הרי כולנו כבר ראינו את הזבוב! כיצד יוכל רבי אלעזר לאכול את המרק ללא חשש?" הסכימו הרבנים עם דבריו של רבי יהושע ורבי שמעון פרש הצידה והתקשר לרינה אשתו לשאול בעצתה.

פתח רבי בוריס את פיו ואמר: "נדמה לי כי בעוד אנו דנים בסוגיה החשובה, התקרר המרק ואין דינו כבר דין מרק אלא דין מיץ מלוח או תפל, על כן אין לאכלו ללא קשר לזבוב – כי כבר שנו חכמים: מיץ מלוח ומיץ תפל – זו נבלה וזו טרפה".

נטו החכמים להסכים עם רבי בוריס אך החלו להתפלפל בסוגיה מהי הטמפרטורה שמתחתיה נחשב המרק לקר.

התפלפלו והתווכחו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו! ראיתם איזה זבוב שמן יצא מכאן?"

הסתכל רבי אלעזר בצלחתו וגילה לתדהמתו כי היא ריקה ממרק ומזבוב. מסתבר שהזבוב אכל את המרק ועף לדרכו.

מוסר השכל:  יותר טוב זבוב אחד במרק ממרק אחד בזבוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סיכום 2022 בתמונות – בבלוג של עננת

סיפור חכמים לשבת שאחרי החגים ולפני הבחירות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום חמישי שאחרי שמחת תורה והעלו זכרונות מהחגים.

אמר רבי עקיבא: "החגים היו כל כך עמוסים ומועילים עד שקשה לי לחזור לשגרה"

אמר רבי אלעזר: "גם אצלי החגים היו עמוסים, אך כיצד מצאת אותם מועילים?"

קפץ לדבריהם רבי אליעזר ואמר: "הצום. הצום היה מועיל. כנאמר – יותר משצמו בני ישראל למען בריאותם, צמו הם למען תועלתם"

הסתכלו עליו כל הרבנים כתרנגולים בבני אדם ורבי ששון ביטא את מה שחשבו כולם: "הצום לא נועד להועיל אלא לכפר על חטאינו (למרות שאני לא חטאתי כלל)".

מלמלו כולם דברי הסכמה – בעיקר עם הסיפא – אבל רבי עקיבא אמר: "התכוונתי לתועלת של כל החגים באופן כללי ולא רק ליום הכיפורים! החגים הועילו לשלושת הדברים בהם אדם ניכר: לכוסי, לכיסי ולכעסי."

שאל רבי שמחה: "אני יכול להבין את עניין הכוס, אבל מה הועילו החגים לכיסך ולכעסך?"

ענה לו רבי עקיבא: "בכל ארוחה הוזמנתי לבית אחר ובכך חסכתי ממון לא מועט על ארוחות, אך הסעודות המשפחתיות עלו לי בכעס רב על בני משפחתי הענפה – דבר שפתרתי כמובן באמצעות שתייה מרובה"

הנהנו כל הרבנים בהבנה ורבי יוסף בעל הנס הוסיף: "אם היה עובר עלינו חג אחד ללא מריבות משפחתיות היה זה נס של ממש".

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי תמיד אומרת שמריבות משפחתיות מוסיפות פלפל לחיים"

שאל לו רבי יהושע: "האם בגלל זה אשתך שתחיה אינה מתבלת את תבשיליה?"

כעס עליו רבי שמעון והחל להשמיץ את בישוליה של אשתו של רבי יהושע עד שקרא אותם רבי בוריס לסדר ואמר:

"רבותיי! אין צורך לריב! החגים כבר מאחורינו וליל הסדר עוד הרחק מלפנינו!"

נרגעו הרוחות וגם הרבנים ורבי עקיבא אמר: "אכן, משעמם לנו אחרי החגים… האם למישהו יש רעיון כיצד נוכל להפיג את השעמום?"

ענה רבי אלעזר בשאלה: "שמעתם שהבחירות מתקרבות?"

שאל רבי אליעזר: "מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע שרבנים מכובדים כמונו יתעניינו בהבלים המתאימים לגויים, בורים, עמי ארצות וקוראי בלו…"
כאן עצר לפתע רבי אליעזר והציץ מעבר למסך לוודא שאף אחד לא שם לב לפליטת הפה שלו.

מיהר רבי ששון לחפות על מה שכמעט נאמר וקרא בקול: "הבחירות חשובות מאוד לקהילתנו כפי שנאמר בקהלת: 'כמספר המנדטים כך התקציב!'"

אמר רבי שמחה: "נראה לי שנסחפת קצת, מכובדי. ראשית ההיסטוריה מלמדת אותנו כי כל עוד יש מנדטים, התקציבים זורמים ואין יחס ישר בין מספר המנדטים לגודל התקציב. ושנית – איזה מנדטים בראש שלנו? על איזה מפלגה אנחנו מדברים? אין למי להצביע!"

נדהמו החכמים מדברי הכפירה של רבי שמחה והחלו להעלות את שמות המפלגות האפשריות מאל"ף ועד ש"ס ולתדהמתם מצאו נימוק טוב כנגד כל מפלגה ואף לא נימוק אחד לרפואה בעד מי מהמפלגות (ואפילו לא בעד סגן שר הבריאות בעבר)

ישבו הרבנים אבלים וחפויי ראש (אבל רבי בוריס בדיוק חפף את הראש) ותהו כיצד להתגבר על המבוי הסתום (ולא מדובר פה על המבוי הסתום של רבי יהושע שסבל רבות מארוחת החג האחרונה).

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אשתי רינה תמיד אומרת שעלינו להצביע כפי שיורו לנו הרבנים"

אמר לו רבי יוסף בעל הנס: "אבל כולנו רבנים, כולנו חכמים וכולנו לא יודעים עבור מי להצביע!"

הציע רבי בוריס בהססנות מסוימת: "אולי נקים מפלגה משלנו? הרי כולנו חכמים, כולנו רבנים… מי יותר ראוי מאיתנו להנהיג את העם?"

הסכימו כל הרבנים עם ההצעה החדשנית אך ספק אחד ניקר במוחם. רבי אליעזר שבר את השתיקה המעיקה וניסח את הספק במילים: "אבל מי יעמוד בראש המפלגה?"

מיהרו הרבנים להציע אישים ראויים לתפקיד. רבי עקיבא הציע את רבי עקיבא, רבי אלעזר את רבי אלעזר וכן הלאה. הרוחות סערו עד שרבי ששון סגר את החלון והציע הצעה מהפכנית: מדוע שלא יעמידו בראש המפלגה אישיות ציבורית מפורסמת?

שמחו הרבנים על הרעיון וגם סמכו את ידיהם עליו. בדקו בעיתונות ומצאו כי ציפי לבני ואהוד אולמרט לא שייכים לאף מפלגה וכמעט פנו אליהם כשנזכרו שהרשימות נסגרו מזמן ולכן חזרו להתלבטויות עד שבאו תלמידיהם והזכירו להם שהבחירות בעוד פחות משבועיים.

במי יבחרו הרבנים?  

כל זאת ועוד נדע בקרוב…

מוסר השכל: כשהבחירות רועמות, הרבנים מברברים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת – שנחאי – מגדלים בערפל – בבלוג של adiad

סיפור חכמות לשבת שאחרי יום כיפור

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בביתה של הרבנית רחל בבני ברק, התאוששו מהצום ומהארוחות של יום כיפורים והתכוננו (לפחות נפשית) לשבת המלכה וחג סוכות (הנסיכה?).

אמרה הרבנית רחל:  "בישלתי כל כך הרבה לכבוד יום כיפור, שאינני יודעת כבר מה אבשל לשבת ולסוכות"

הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אנשים חושבים שמכיוון שיום כיפור הוא יום צום, אין צורך לבשל עבורו. אבל הם שוכחים שיש ארוחה גדולה לפני הצום וארוחה גדולה עוד יותר אחריו!"

שאלה הרבנית רבקה: "בהקשר זה של ארוחות… אני תמיד מבלבלת: מי מהן היא הסעודה המפסקת? זאת שבערב הצום המפסיקה את האוכל, או זאת שבמוצאי הצום המפסיקה את הצום?"

בדקה הרבנית חסיה בויקיפדיה וענתה: "כמובן שהסעודה המפסקת היא זאת שלפני הצום! כל גולש באינטרנט ר"ל יודע זאת!"

אמרה הרבנית כרוביה: "אחרי שהבהרנו נקודה זאת… אצלי בבית כאשר יום כיפורים חל ברביעי בשבת אנו נוהגים לאכול בשישי בערב לכבוד שבת שאריות מהארוחות שהכנתי לכבוד יום כיפור ורק לחג הסוכות אני מכינה אוכל חדש, טרי, מקורי, בריא וכמובן טעים מאוד".

הזדעזעו הרבניות לשמוע את דברי הכפירה של הרבנית כרוביה והרבנית מושית ביטאה את רחשי לב כולן (פרט לכרוביה) בקוראה: " אבל לכבוד שבת קודש מצווה עלינו להכין מזון טרי וטעים!  לא יעלה על הדעת שנאכל אוכל ישן ביום שישי בערב!"

ענתה לה הרבנית כרוביה: "הכיצד? אין חולק על כך שיום כיפור הוא היום הקדוש בשנה ולכן אוכל שהוכן עבור יום כיפור מוסיף מקדושתו לקדושת השבת!"

תהו הרבניות אם יש היגיון כלשהו בתשובתה של הרבנית כרוביה והרבנית רינה שאלה: "האם יום כיפור – שהוא ללא ספק היום הקדוש בשנה – חולק מקדושתו לאוכל שהוכן לארוחות לפני ואחרי היום הקדוש?"

אמרה הרבנית רחל: "זוהי שאלה קשה שבוודאי נידונה כבר ע"י גדולי החכמים. אולי כדאי להביא אותה לפני בעלינו – מי ייתן שלא תיפול שערה משערות זקנם – כדי שיכריעו בה?"

מחתה הרבנית רינה ואמרה: "בעלינו אמנם מבינים בהלכה, אבל הם לא ממש מבינים באוכל. מדוע שנבקש את דעתם בנושא זה?"
אמרה הרבנית רבקה: "בעלי שיחיה דווקא מבין באוכל. אני חושדת שאם אגיש לו בערב שבת שאריות מהסעודה של מוצאי יום כיפור הוא ירגיש מיד שלא מדובר באוכל טרי!"

אמרה הרבנית חסיה בהיסוס קל: "אבל… אם תגידי לבעלך החכם שמדובר באוכל קדוש המתאים לשבת קודש, האם הוא לא יסכים לאכול אותו?"
ענתה הרבנית רבקה: "לא אמרתי שבעלי לא יסכים לאכול! הוא מסכים לאכול את הכל כמעט… רק ציינתי שהוא ירגיש שלא מדובר באוכל טרי (אבל בכל זאת יאכל אותו)."

שאלה הרבנית כרוביה: "אם כך, מה הבעיה?"

חשבו קצת הרבניות בנושא, לגמו מעט קפה, אכלו כמה פרוסות עוגה (שנשארה מהסעודה שלאחר הצום) ולאחר פסק זמן זה אמרה הרבנית מושית: "העוגה הזאת מאוד טעימה. מרגישים בה את קדושת יום הכיפורים!"

הסכימו איתה כל הרבניות בהתלהבות וסיכמו ביניהן שאין ספק שאוכל שנותר מיום הכיפורים ספג מקדושת היום ואין מתאים ממנו לארוחת ערב שבת קודש.

מוסר השכל:   מי שטרחה בערב יום כיפור, בעלה יאכל אוכל קדוש בשבת

שבת שלום וחג סוכות שמח!

והרשומה המומלצת היא – בדרך כלל – בבלוג של CHIC

סיפור חכמות לשבת הראשונה של החופש הגדול

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מהלכות בדרך לסופרמרקט "יש צדק" בבני ברק לקניות של סוף השבוע.

אמרה הרבנית רחל: "תוהה אני מדוע אנו הולכות ברגל ולא באנו במכונית. כיצד ניקח את כל הקניות לביתנו?"

ענתה לה הרבנית שרה: "להליכה ברגל כמה טעמים: ראשית, היא טובה לבריאות. שנית, הרחובות בבני ברק פקוקים עד כדי כך שהליכה ברגל מהירה יותר ושלישית אין לנו מכונית"

מקור השם חנוכה – סיפור חכמים לשבת ולחנוכה

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק להדלקת נרות חנוכה.

בעודם מחכים לשקיעת החמה, מכיוון שלא רצו לבטל את זמנם, החלו לחפש נושא לדון בו.

שאל רבי עקיבא: "מי יודע מדוע נקרא חג החנוכה כך?"

תמה רבי אלעזר: "נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי שקוראים לחג החנוכה כך!"

שאל רבי אליעזר: "אז איך שמעת שקוראים לחג?"

ענה רבי אלעזר: "חג החנוכה כמובן!"

סיפור חכמות לשבת הראשונה של שנת תשפ"ב

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק והעלו זכרונות מסעודת ראש השנה שנערכה רק לפני שלושה ימים.

אמרה הרבנית רחל: "בארוחת החג שנערכה בביתי הכינותי שלושה סוגי דגים: גפילטע פיש, נסיכת הנילוס ומוסר. וכל זאת למה? כי רציתי שהשנה הבאה עלינו לטובה תבוא עלינו פי שלוש לטובה מהשנה שעברה."

אמרה הרבנית שרה: "ואילו בארוחת החג שלנו הוגשו שישה סוגי דגים: גפילטע פיש, נסיכת הנילוס, מוסר, טונה, סרדינים וסלמון – וזאת מכיוון שרציתי שהשנה תהיה טובה לכל הפחות פי שש מהשנה שעברה".

סיפור חכמות לשבת הראשונה של שנת הלימודים

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו בביתה של הרבנית שרה לקפה משותף אחרון לפני תחילת שנת הלימודים.
אמרה הרבנית רחל: "לרגע לא הבנתי איך נפגשנו לקפה אחרון לפני שנת הלימודים כאשר כולם יודעים ששנת הלימודים התחילה מזמן, אבל אז הבנתי שהבלוגר החופשי ל"ע מכוון לשנת הלימודים בבתי הספר הממלכתיים המתחילה רק ביום רביעי האחד לספטמבר למניינם ולא ב-א' באלול כמו אצל שלומי אמוני ישראל"

התפלאו הרבניות על הרעיון המוזר של תחילת הלימודים בתאריך לא עברי וגם קצת על בקיאותה של הרבנית רחל בנושא והרבנית שרה אמרה: "מוזרות הן דרכי החילוניים (והדתיים הלאומיים). אבל אני מניחה שמכיוון שהם מנהלים את כל חייהם עפ"י מועדי הגויים, הגיוני הוא ששנת הלימודים שלהם תתחיל גם עפ"י לוח עכו"ם זה"