חג מתן תורה – סיפור לשבועות ולשבת

מתן (שם בדוי) היה ילד רגיל – עד לתחילת כיתה ב'.
אתם ודאי מתחילים לחשוב על הטראומות שמתן חווה בכיתה ב' – מורה מתעללת, חרם חברתי או שיעורי בית קשים – אבל אתם טועים בגדול. לא מדובר בטראומה, אלא בסיפור אהבה.  

כבר בתחילת שנת הלימודים שמע מתן כי בקרוב ייחגג בכיתה "חג מתן תורה" –לא, לא חג השבועות, אלא חגיגה אמיתית (כלומר עם עוגות שוקולד ולא עוגות גבינה) במסגרתה יקבלו התלמידים ספרי תורה.
מתן התאהב מיידית ברעיון של חג מתן תורה. לא (רק) בגלל עוגות השוקולד אלא גם בגלל ההזדמנות החד פעמית כמעט לקבל לידיו ספר תורה שיהיה לגמרי שלו.

היו לו הרבה תכניות לספר התורה הזה. הוא חשב לקרוא בו לפני השינה ואז לשים אותו מתחת לכר לכל הלילה, לקחת אותו איתו כשהוא הולך לים או לקניון וכמובן לנשק אותו באהבה אם במקרה הוא יפול.

הוריו של מתן היו קצת מודאגים לשמע התכניות המפורטות של בנם (עליהן הוא חזר פעמים רבות באוזניהם).
הם לא ממש הבינו מאיפה הגיעו הרעיונות האלה.  מתן היה בן יחיד, כך שהרעיונות לא הגיעו מאחיו הגדולים. ההורים לא היו דתיים ובוודאי מעולם לא נישקו ספר תורה (למעשה הם כמעט לא נישקו זה את זה).

החברים הקרובים של מתן לא סיפרו סיפורים דומים (לפחות לא כשביקרו אצלו בנוכחות הוריו).

נשאר רק אדם אחד להאשים: המורה.

ההורים המודאגים מיהרו לפגוש את המורה (ששמה הבדוי היה אורה) כדי לדרוש ממנה להפסיק לשטוף את מוחו של בנם ברעיונות הזויים שכאלה. ללא ספק הייתה פה הדתה לא מאוד סמויה שאין מקומה בבית ספר חילוני.

להפתעתם המורה הייתה שותפה לדאגה.

מסתבר שהיא לא הייתה המקור להדתה ולמעשה ככל שהיא ידעה רק מתן התלהב כל כך מטקס מתן התורה הצפוי (מסתבר שרק הוא קרא לכך "חג מתן תורה") והמורה הניחה שההתלהבות הגיעה מהוריו…

ההורים היו כעת מבולבלים. לאחר התלבטות קשה הם החליטו להתקין תוכנת מעקב על הטלפון של מתן כדי לגלות מהיכן הגיעו ההשפעות הזרות והפסולות המסכנות כל כך את בנם.

לאחר מחקר מקיף באינטרנט הם בחרו את התוכנה הטובה ביותר, אך כשהם ניסו להתקין אותה הם גילו שהיא כבר מותקנת על הטלפון של מתן… רק כעת הם נזכרו בפרשה האומללה מכיתה א' כאשר מתן התעקש לאמץ כלב והם התקינו את התוכנה כדי לגלות מי מחבריו של מתן מנסה להשפיע עליו בכיוון מסוכן זה.

התוכנה הופעלה (שוב) בהצלחה וכבר אחרי ימים מעטים בלבד נראה שנמצא האשם: בדרכו לבית הספר מתן התעכב יותר מדי זמן ליד הכניסה לבית חב"ד המקומי. כעת הכל היה ברור (כמעט). ההורים הנזעמים מיהרו לבית חב"ד ותקפו בחריפות (מילולית בלבד) את האברך התורן שהציע להם להניח תפילין (טוב, רק לאבא של מתן).
האברך הכחיש בתוקף כל היכרות עם מתן או שיחוד ילדים חילוניים מתחת לגיל מצוות.

תחקיר קצר בקרב שאר האברכים, הרבנים וסתם שב"בניקים העלה חרס (שאפילו לא היה עתיק).

להורים לא נותרה הרבה ברירה. הם לקחו חופש מהעבודה וארבו ליד בית חב"ד בניסיון נואש לגלות מי משחית כך את בנם הרך.
לאחר כמה ימים חסרי תוצאות הגיע הרגע הגדול. ממקום מחבואם ההורים ראו את מתן מגיע בצעד בוטח לכיוון בית חב"ד ו… נעצר ליד דוכן הגלידה הסמוך.

מוכר הגלידה הצעיר חייך אל מתן ושאל: "מה נשמע מתן? כבר הגיעה תורה?"

מתן ענה: "עוד לא… אבל המורה אמרה שבקרוב מאוד יגיע".

המוכר חייך ונתן למתן כדור גלידה בגביע ומתן הלך לדרכו.

ההורים חיכו עוד קצת במחבוא וכשמתן התרחק מספיק הם מיהרו אל מוכר הגלידה כדי להבין מה בעצם קרה פה.

התשובה הייתה בעצם פשוטה: מוכר הגלידה היה מאוהב במורה של מתן, אבל היא תמיד אמרה לו שעוד לא הגיע תורה להיכנס לזוגיות. המוכר החליט לשחד את התלמידים כדי שיספרו לו מתי יגיע תורה של המורה לזוגיות והוא יוכל לתפוס את ההזדמנות.

מתן גילה נכונות לעזור וסיפר למוכר על כך שהמורה הבטיחה שבקרוב יגיע תורה ואפשר יהיה ללכת איתה לים, לנשק אותה וללכת לישון איתה…

מוסר השכל: תורה לי אורה לי

חג שבועות (ומתן תורה) שמח ושבת שלום!

והרשומה המומלצת היא  – בעקבות הגולם: מהגולם מפראג עד הגלמית מניו-יורק – בבלוג של שלומית עוזיאל

השרביט החם – מאכלי שבועות

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על מאכלי שבועות.  הנושא הוא די פתוח, יש שיחשבו שמן הסתם אבחר באפשרות הרביעית המוצעת, בגלל קרבתי הבלתי מוכחשת לעורך:

" אפשר (כמו שאני עושה כמעט כל שנה) להתלונן על המיתוג של שבועות כ"חג החלב" ועל ניצול החג ע"י חברות מוצרי החלב הגדולות ועל ניצול הפרות"

אבל אבחר בדרך הקשה והמקורית ולא אכתוב אף מילה על נושא זה, אלא אחלק את הרשומה – כמקובל בצה"ל – לשלושה חלקים:

חלק ראשון: מאכלי שבועות מילדותי

בתור ילד גדלתי במשפחה דתית, שהפכה פחות ופחות דתית ככל שהתבגרתי. כמובן שאכלנו ארוחת שבועות.

כמובן שלא אכלנו בשר בארוחת שבועות – אבל למען האמת ברוב הארוחות לא אכלנו בשר.

אני זוכר בבירור שלשבועות אמי הייתה אופה עוגת גבינה. לא מדהימה, אבל מתוקה ככה שזה היה טעים.

נדמה לי, אבל אני לא בטוח לחלוטין שבארוחות שבועות אצל סבתי היינו אוכלים גם בלינצ'ס במילוי גבינה ואיכשהו זכורה לי גם עוגת ביסקוויטים שאמי הייתה מכינה – משכבות של ביסקוויטים וגבינה לבנה בתוספת סוכר.

מה אכלנו חוץ מזה בשבועות? אני ממש לא בטוח… די ברור לי שלא מאכלי חלב. לא פסטה ברוטב שמנת, לא פיצה ואפילו לא בורקס גבינה…   אבל אני די בטוח ששבענו בארוחות אלה.

חלק שני – ומרכזי – מדוע נהוג לאכול מאכלי חלב בשבועות?

כולם, או לפחות הרבה אנשים, יודעים שאנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות כי התורה נמשלה לחלב ושבועות הוא חג מתן תורה.

לפני שנים קראתי בתפוז ברשומה שפירטה את שש הסיבות המסורתיות לאכילת מאכלי חלב בשבועות. כן, יש לפחות שש סיבות לכך. כתבתי אז סיפור חכמים שתהה לגבי ההיגיון בסיבות אלה.

יש לי הזדמנות כעת לחזור על כך וכמובן שאעשה זאת…

הנה מאמר שמסכם את שש הסיבות הנ"ל. לא חייבים להיכנס לקישור, להלן הסיבות ומה שאני חושב עליהן:

1. הסיבה הראשונה היא שרק בעת קבלת התורה קיבלנו את חוקי הכשרות ולכן מרגע זה כל כלי הבישול והבשר הפכו ללא כשרים. לא נותרה ברירה לעם אלא לאכול מאכלי חלב.

ואני אומר… כיצד בישלו ואכלו בני ישראל את מאכלי החלב האלה? האם באותם כלים בהם בישלו ואכלו קודם בשר? זה הופך את מאכלי החלב ללא כשרים גם כן!

אבל מגדיל לעשות המאמר וקובע כי   " מדהים להיווכח, שאותו יום בהר סיני היה הפעם הראשונה שבני ישראל אכלו מאכלי חלב. יש איסור כללי של "אכילת איבר מן החי" (חלק מחיה שלא מתה), שלכאורה כולל גם חלב, תוצר הנובע מבהמה חיה. 'איסור איבר מן החי' הוא משבע מצוות בני נח, שאותן שמרו בני ישראל גם לפני מעמד הר סיני (ואשר חלות על כל בני האדם מאז ימי נח)."

אני אכן נדהם. המאמר הזה בעצם קובע באופן חד משמעי שאסור באיסור חמור לאכול מוצרי חלב לכל בני האדם בעולם. קשה לי להבין את ההיגיון האומר כי  עד למתן תורה היה אסור לנו לאכול חלב כי זה "איבר מן החי" אבל מרגע שניתנה התורה מותר לאכול את אותו איבר מן החי…

2. הסיבה השנייה היא המוכרת ביותר לדעתי – התורה נמשלה לחלב. אבל למה? שוב אצטט את המאמר – "בדיוק כפי שהחלב יכול לסעוד ולקיים את הגוף האנושי (הנקת תינוק), כך גם התורה מספקת את התזונה הרוחנית הדרושה לנשמת האדם."

גם על כך יש לי השגות. השאלה הראשונה העולה בדעתי היא מדוע אנו צריכים לאכול את התורה ביום חגה. אבל השאלה היותר חשובה היא מדוע אנו לא יכולים לאכול מאכלים אחרים היכולים לסעוד ולקיים את  הגוף האנושי בעת בגרותו. אנחנו (לפחות רובנו) כבר לא תינוקות. ואם כבר מזכירים תינוקות יש לי גם שאלה קנטרנית – מדוע אוכלים מוצרים מחלב פרה בשבועות ולא מחלב אם?

3. הסיבה השלישית היא מקורית במיוחד: חלב בגימטרייה = 40. משה שהה על הר סיני 40 ימים ולילות לפני שקיבל את התורה ולכן הגיוני לאכול מאכל שבגימטרייה הוא 40.

אני חושב שאני לא צריך לכתוב הרבה על חוסר ההיגיון שבנימוק זה אבל אכתוב שגם "גזל" = 40 בגימטרייה ולכן לפי אותו הגיון נהוג לגזול בשבועות.

4. הסיבה הרביעית היא ההזויה שבהן לדעתי. מסתבר שעפ"י הזוהר כל אחד מימי השנה שקול לאחת משס"ה (365) מצוות לא תעשה שבתורה ויומו של חג השבועות שקול למצוות לא תבשל גדי בחלב אימו.

קודם כל, קשה לי עם המספר הזה. 365 ימים יש בשנת שמש ולא בשנת ירח. בשנה עברית (לא מעוברת) יש כידוע 354 ימים (שישה חודשים של שלושים יום ושישה של עשרים ותשעה יום).

האם הזוהר נוהג למנות את הימים לפי שנת שמש?

אבל נניח לרגע שהנימוק הזה נכון וחג השבועות הוא היום של מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו".  יש כל כך הרבה מאכלים שאנחנו יכולים לאכול ביום זה שאינם גדי בחלב אמו… אפילו גדי (לא בחלב אמו). אז למה דווקא מאכלי חלב?

5. הסיבה החמישית גם היא מוזרה קצת. מסתבר שאחד השמות של הר סיני הוא "הר גבנונים". המילה גבנונים מזכירה כמובן גבינה ולכן לכבוד קבלת התורה על הר גבנונים מומלץ לאכול גבינה.

אבל אחד השמות היותר מוכרים של הר סיני הוא כמובן "הר סיני" ולכן נראה לי יותר הגיוני לאכול בשבועות אוכל סיני או לכל הפחות סינייה (בשר עם טחינה).

6. הסיבה האחרונה היא מעט מסובכת וגם מדהימה לא פחות מסיבות 3 ו-4. להלן התקציר:
משה רבנו נולד בשביעי באדר ונשאר בבית עד גיל שלושה חודשים  בו הונח בתיבה על הנילוס – בדיוק ביום ו' בסיון שהוא חג שבועות.
לאחר שנמצא ע"י בת פרעה משה סירב לינוק חלב של נשים מצריות (בגלל שפיו היה חייב להישאר טהור!) ולכן נמצאה לו מינקת יהודיה כשרה – אמו הביולוגית. כך יוצא שמשה רבינו ינק חלב בשבועות ולכן גם אנחנו אמורים לאכול מאכלי חלב בשבועות.

חלק מוזר אחד בהסבר הוא הסירוב של משה לינוק חלב של אישה לא יהודייה. לא ידעתי שחלב אם של אישה לא יהודייה הוא טמא אבל מחיפוש קצר באינטרנט מצאתי שיש דעות (גזעניות ומטופשות) האוסרות על חלב אם לא יהודייה.

אבל החלק המוזר באמת בהסבר הוא עניין הקשר בין הנקתו של משה ב-ו' בסיון לאכילת מאכלי חלב ביום זה. סביר להניח שמשה ינק חלב אם גם בשלושת החודשים בהם שהה בבית – כלומר גם בפורים, בפסח, ביום העצמאות ובל"ג בעומר. אם כך, אנו יכולים לאכול מאכלי חלב בחגים אלה באותה מידה של היגיון.

(אולי תאמרו שבזמן שמשה היה תינוק עדיין לא נחגגו פורים, פסח, יום העצמאות ול"ג בעומר ותצדקו בכך, אבל גם שבועות עדיין לא נחגג).

לנושא זה הוסיפה בתי במקור עוד טענה הגיונית – מאכל מתאים לשבועות הוא "משה בתיבה" (נקניקיות בבצק).

עד כאן מדוע אוכלים מאכלי חלב בשבועות.

חלק שלישי: מתכון ל"עוגת גבינה" טבעונית

פטור בלי כלום אי אפשר. מכיוון שאחת ההצעות שלי הייתה לפרסם מתכון למאכל שבועות, אני מפרסם פה מתכון למאכל שבועות שהכנתי כמה פעמים בשנים האחרונות. זה לא בדיוק עוגה ובטח לא גבינה, אבל זה מתוק וטעים ועגול וגם לא טבעונים אהבו לאכול.

את המתכון המקורי קיבלתי ממישהי שעבדה אתי כך שאני לא יכול לתת קרדיט למי שיצר את המתכון במקור. אני חייב לציין שאם הייתי מקבל את המתכון בלי לראות ולטעום קודם את התוצאה הסופית לא הייתי מנסה אפילו להכין אותה כי המתכון נראה קצת הזוי, אבל התוצאה נהדרת.

להלן המתכון:

לתחתית

1.5 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

8 תמרים (מג'הול)

1/4 כוס שמן קוקוס

1 כף מיץ לימון טרי

קורט מלח

לטחון במעבד מזון לעיסה. לשטוח בתבנית. להקפיא בזמן הכנת המלית.

למלית

3 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

3/4 כוס מיץ לימון
3/4 כוס סירופ מייפל 
3/4 כוס שמן קוקוס
1 כפית תמצית וניל
1/4 כוס מים

לטחון את כל המרכיבים בבלנדר, למרוח על התחתית ולהחזיר למקפיא לשעה

שכבה עליונה

  2 כוסות תות שדה
1/2 כוס תמרים

טוחנים בבלנדר, מורחים על העוגה ומחזירים למקפיא עד שקופא (המתכון המקורי אמר 5 שעות אבל לקח הרבה פחות זמן)

קישטתי בפרוסות תות לפני שקפא

תוספת 26.5.23 – הכנתי את העוגה לארוחת שבועות וצילמתי (תמונה לא מאוד מוצלחת)

חג שבועות שמח לכולם!

.

והרשומה המומלצת היא – ניו אורלינס – בבלוג של adiad

החסידה והכרוב – סיפור לשבת

חסידה (שם בדוי) הייתה חסידת שמלצקין (שם בדוי גם כן. שם החסידות המדויק שמור במערכת) עוד מלידה.
כמו רוב החסידים והחסידות בחסידות זאת היא הייתה חסודה, העריצה את הרבי (וקצת את הרבנית) ודקדקה במצוות כלה כחתן.

אבל בניגוד לרוב החסידות, למרות גילה המבוגר (26+) ולמרות תכונותיה הטובות היא לא הייתה נשואה וכנראה נגזר עליה להישאר רווקה זקנה כל חייה.

(היו הרבה סיבות סבוכות לכך שהיא לא הייתה נשואה, אבל לא אעסוק בהן כאן גם בגלל שאני רוצה להסתבך בסיבוך אחר וגם בגלל שאני לא מכיר את הסיבות הסבוכות.)

יום אחד הופיעה חסידה בבית אביה נרגשת כולה ובידיה תינוקת יפיפייה.
בני משפחתה הצטופפו סביבה בהתרגשות ושאלו מיהי התינוקת ומדוע היא מחזיקה אותה.

מה רבה הייתה הפתעתם של הבוגרים בבני המשפחה כששמעו שהחסידה הביאה את התינוקת אל חסידה!

חסידה הופתעה מההפתעה של בני משפחתה המופתעים. היא זכרה היטב את אותו יום שבו שאלה את אמה כיצד ילדים באים לעולם וזאת הסבירה לה על החסידה.

כבר שנים היא ציפתה שהחסידה תבקר גם אותה וחשבה שזה לא הוגן שהחסידות מחרימות אותה רק בגלל שהיא לא נשואה (דווקא להיפך: היא ציפתה שהחסידות החסודות יפצו אותה על כך שהיא חשוכת בעל ולא ישאירו אותה חשוכת ילדים!)

הבוגרים במשפחה תבעו הסבר יותר מפורט וחסידה ספרה להם שהיא טיילה בגן החיות וליד כלוב החסידות מצאה את התינוקת.

אביה של חסידה הציע שתיגש למשטרה ותדווח על תינוקת נטושה, אבל חסידה לא הבינה מדוע זה נדרש ומדוע הוא לא מקבל את העובדה הפשוטה שהחסידה סוף סוף ביקרה גם אותה.

אמה של חסידה לקחה אותה לחדר צדדי והתוודתה על כך שהסיפור שסיפרה לה בילדותה על חסידות המביאות תינוקות אינו מדויק.

חסידה ההמומה שאלה מיד האם הגרסה שחברתה סיפרה לה – על כך שתינוקות מגיעים בתוך כרוב גדול – היא הנכונה. היא ציינה שבאמת ראתה גם כמה כרובים גדולים ליד כלוב החסידות, אבל לא קישרה אותם לתינוקת כי הניחה מיד שהחסידה הביאה אותה.

בצר לה הסבירה אמא של חסידה את הטכניקה המדויקת (כמעט) להבאת ילדים לעולם. חסידה – שהייתה באמת חסודה – סירבה להאמין לה.
היא ברחה מהבית יחד עם התינוקת.

הוריה של חסידה התייעצו עם הרב לגבי הבורות של בתם ולגבי גורל התינוקת וזה קבע כי הבורות בנושא ספציפי זה (ועוד כמה נושאים) הינה דווקא מבורכת (לפחות אצל רווקות) ואילו התינוקת ודאי הגיעה אל חסידה בשל רצון הבורא ועל כן תישאר ברשותה.

כך חלפו להן השנים. חסידה גידלה את התינוקת (שמהר מאוד הפכה לפעוטה ולילדה בסדר זה) באהבה ובמסירות והייתה מאושרת.

עד שיום אחד הגיעה הילדה (אקרא לה בשם הבדוי הילדה) אל חסידה ושאלה אותה: "אמא, איך מגיעים תינוקות לעולם?"

חסידה לא הייתה בטוחה בתשובה. קשה היה לה להכריע בין סיפור החסידה לבין סיפור הכרוב ולמען האמת בשנים שחלפו היא נטתה להודות בראשה כי הגרסה האחרונה של אמה דווקא נכונה – אבל הלב סירב להאמין בכך (קל וחומר שלא תוכל לספר זאת להילדה).

אחרי התלבטות קלה היא הודיעה להילדה שתיקח אותה לגן החיות שם תסביר לה הכל.

הילדה אמנם קצת התפלאה על בחירת המקום המוזרה, אך היא מעולם לא התנגדה לביקור בגן החיות ולכן התלוותה אל אמה בשמחה.

הן נעצרו מול כלוב החסידות וחסידה שמה לב שגם הפעם מונחים לידו כרובים.

כשהיא בחנה את הכרובים מקרוב היא ראתה שלמרות שהם גדולים, הם קצת קטנים בשביל להכיל תינוק, לכן היא התחילה להסביר להילדה על החסידות המביאות ילדים להוריהם.

הילדה חשבה קצת על ההסבר ושאלה: "ומאיפה מגיעים התינוקות אל החסידות?"

שאלה זאת הביכה מאוד את חסידה שנאלצה להודות שמעולם לא חשבה על כך.
בגמגום מסוים היא הסבירה שהחסידות מוצאות את התינוקות בכרובים והצביעה על הכרובים שהיו מונחים ליד הכלוב.

הילדה הסתכלה על הכרובים, על החסידה ועל חסידה בחוסר אמון מסוים ושאלה: "ואני גם הגעתי מהכרובים והחסידות פה?"

חסידה אישרה זאת בחיוך והילדה אמרה: "משום מה חשבתי שאמי הביולוגית הפקירה אותי פה כי הייתי תוצאה של הריון לא רצוי אחרי קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה"

מוסר השכל: מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז (או במילים אחרות: הילדים יודעים יותר מאתנו)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – פארק הפרחים Keukenhof – הולנד – בבלוג של יעל כהן

אתם, הדברים היפים – סיפור (ושיר) לשבת

התעוררתי באותו בוקר חורף קר, עדיין מנומנם ועיניי אחוזות קורי שינה.

התלבשתי, ניערתי קצת את כלי המיטה (וקצת את עצמי מהמיטה) והוספתי עוד בול עץ לאח הבוערת כדי לחמם מעט יותר את הבית ולתת לעצמי מוטיבציה נוספת לצאת מהמיטה.

הכנתי לי ארוחת בוקר שכללה הרבה קפה, ישבתי לאכול והבטתי החוצה דרך החלון שמול שולחן האוכל.

כצפוי, השמש עדיין לא זרחה, אבל נראה היה שהיום יהיה יפה (יחסית לחורף).

היה רק פרט אחד קצת יוצא דופן שמשך את תשומת לבי: בשמיים הופיע סדק לא קטן, שיד ענקית יצאה ממנו ונשלחה לכיווני הכללי.

אכן, כפי שצפיתי, כל הסיוטים הגיעו היום – ונראה לי שהם יישארו אתנו כאן.

היד הזאת גרמה לי לשקוע בהרהורים כאובים: לאן מועדות פנינו? אני מרגיש שלי כבר אין מקום להיות בו ושלך כבר אין כל הנאה בחיים.

מה יהיה בעתיד?

האם אנחנו צפויים לעתיד שבו כל הספרים יישכחו מלבבות האנשים ויום אחד נערי הזהב של העתיד ימצאו ספרים – ובעיקר ספר אחד שנכתב בכאב וביראה ע"י אדם מבולבל שהטיל ספק בייעודינו עלי אדמות?

הצצתי שוב דרך החלון ולשמחתי היד נעלמה.

צלצול בדלת החריד אותי. התגנבתי לאט ובשקט לדלת והצצתי דרך העינית. בחוץ עמדו שני אנשים שממש לא הכרתי – פשוט זרים גמורים.

כל הזרים הגיעו היום – ונראה שהם יישארו איתנו כאן.

אוי, אתם הדברים היפים… אתם כנראה לא שמים לב אבל אתם פשוט משגעים את ההורים שלכם (ו/או את להקת האמהות והאבות).

אני רוצה להבהיר זאת באופן הפשוט ביותר האפשרי: חייבים לסלול פה דרך לאדם העילאי.

(מיהו או מהו האדם עילאי? על כך בהמשך).

הסתכלו על הילדים שלכם, ראו את פניהם בקרני השמש המוזהבות.

אתם אולי חושבים שהם שייכים לכם (כי הם הילדים שלכם), אבל אל תשלו את עצמכם: הם דור העתיד, ההתחלה של אותו אדם עילאי שהזכרתי ממש לא מזמן.

בואו נודה בכך: כדור הארץ במצב לא משהו, ולנו – ההומו סאפיינס – כבר אין פה עתיד. עשינו מה שיכולנו, ניצלנו יותר ממה שיכולנו ואנחנו אבודים.

אבל לילדינו יש עוד סיכוי אם ישנו דרכיהם ויהפכו לגזע קצת שונה – אדם עילאי – כזה שדואג גם לסביבה ולא רק לעצמו.

זה אמנם יהפוך אותם לזרים, אבל הזרים הם פה כדי להישאר.

אז מיהם בעצם הדברים היפים עליהם אני מדבר?

הם לא באמת דברים. הם הילדים שלנו, שהם באמת יפים ובאמת משגעים אותנו (הוריהם), אבל הם גם התקווה שלנו לעולם חדש וטוב יותר.

נקווה שהם יגשימו את התקוות.

מוסר השכל:  כולנו יודעים שהילדים שלנו הם העתיד הטוב יותר. הבעיה היא שגם ההורים שלנו חשבו כך.

שבת שלום!

תודה לדיוויד בואי שכתב את השיר המקורי. אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתו כאן, אבל אני די שלם עם המסר שאני הלבשתי על השיר – גם זה משהו.

והרשומה המומלצת היא – לזכרה של נילי פרידלנדר – בבלוג של עננת

דדלוס ואיקרוס – סיפור לשבת

דדלוס (שם בדוי כמובן, אך סמלי כמובן גם כן) היה ממציא ידוע ומפורסם. לזכותו נרשמו מאות פטנטים והוא היה גם יזם סדרתי שהקים (ומכר) לא מעט חברות הזנק (סטארט-אפ) מצליחות. פעמים רבות הוא כונה בפשטות "הקוסם".
יד ימינו של דדלוס בלא מעט מהמיזמים שלו היה בנו מאשתו השלישית , איקרוס (נדמה לי שזה גם היה שם בדוי). איקרוס אולי לא היה חכם ומוכש כמו אביו, אבל הוא היה מאוד נאמן לו והוא תרם רבות להצלחתו של אביו (ובכך להצלחת כל המשפחה) באמצעות שליטתו הפנומנלית במדיה החברתית.

כידוע לכולם, במאה ה-21 לא פשוט להצליח בעולמנו – מוכשר ככל שתהיה – ללא פרסום עצמי בטיק-טוק, טוויטר, אינסטגרם ואולי אפילו בפייסבוק.

דדלוס, כמו רבים מבני דורו, היה כנראה זקן מדי לכלים האלה ולמרות שהוא הבין את חשיבותם הוא לא באמת ידע איך לנהל אותם והוא סמך על איקרוס בנושא בעיניים עצומות.

כך המשיכו עסקי המשפחה להצליח במשך שנים רבות וזה היה יכול להיות סוף הסיפור, אבל סיפור טוב דורש קונפליקט טוב וכמו כן השמות הבדויים בהם בחרתי מרמזים על אסון העומד להתרחש ואני חייב איכשהו להגיע אליו.

אז מכיוון שאנחנו צריכים קונפליקט… לאט לאט החלה הדרדרות מסוימת בעסקיו של דדלוס. בהתחלה  היא הייתה כמעט בלתי מורגשת ודדלוס מצא נימוקים הגיוניים לכשלונות קטנים או חוסר הצלחה – הקורונה, המשבר הכלכלי, מזג האוויר…

אבל איכשהו גם כשחלפה הקורונה וחברות רבות החלו להתאושש, החברות של דדלוס עדיין נאבקו לשרוד. ולא תמיד הצליחו.

איקרוס נחלץ לעזרתו של אביו ופתח במתקפה תקשורתית בכל הרשתות שהיללה את מעשיו של דדלוס ויותר מכך השמיצה את המתחרים שלדעתו היו האשמים העיקריים בחוסר ההצלחה הזמני. ניכר שיפור מסוים, אבל עדיין לא התרחש מהפך של ממש.

דדלוס קיווה שהעסקים שלו יחזרו למסלולם. אבל בתור יזם וקוסם הוא לא רק קיווה אלא גם פעל. הוא המציא המצאות חדשות, רשם פטנטים נוספים, פתח בשורת שיתופי פעולה עם יזמים אחרים שעבדו בתחומים הדומים לתחומים שלו וכשכל זה לא עזר הוא החליט (לראשונה בחייו  כמעט) לפנות לייעוץ חיצוני.

כשאיקרוס שמע על כך הוא התנגד נמרצות והסביר שדדלוס לא צריך לבזבז את ההון המשפחתי ההולך ומצטמצם על יועצים חיצוניים. כל מה שהעסק צריך הוא קמפיין משולב בעצימות גבוהה בכל הרשתות החברתיות. קמפיין שיעודד קנייה מהעסקים של דדלוס ובמקביל יצמצם את קניית המוצרים מהמתחרים.

איקרוס היה סמוך ובטוח שהוא יצליח לייצר קמפיין כזה בכוחות עצמו, עם רק קצת סיוע חיצוני וקצת יותר מימון חיצוני.

דדלוס היה סקפטי. הוא הכיר את איקרוס שנים רבות (למעשה מאז שאיקרוס נולד!) וידע שהוא בחור מאוד מוכשר, אבל הוא חשש שאיקרוס לוקח את כשרונותיו עד הקצה ובסופו של דבר הקמפיין המתוכנן עלול להזיק לדדלוס ולעסקיו יותר מאשר למתחרים.

הוא הזהיר את איקרוס ואמר: "בני  היקר! היזהר לא להגביה עוף בקמפיינים שלך ברשתות החברתיות! אתה עלול למצוא את עצמך טס קרוב מדי לשמש ולהישרף (או לפחות השעווה שמחזיקה את הכנפיים שלך תימס ואתה תיפול ותתרסק)"

אבל איקרוס, כצפוי, לא הקשיב לעצתו של אביו ופתח בקמפיין אגרסיבי באופן חסר תקדים שהתרומם לגבהים שלא  נודעו קודם לכן עד שבסופו של דבר (גם כן כצפוי) הוא התקרב יותר מדי לשמש, השעווה נמסה והוא התרסק. בדרכו הוא לקח אתו את אביו וכל חברותיו…

מוסר השכל: לא תמיד כדאי להשמיץ ולתקוף במדיה חברתית

שבת שלום!

חלמתי אתמול בלילה על דדלוס ואיקרוס. כשהתעוררתי לא זכרתי כלום מהחלום פרט לגיבוריו והחלטתי לכתוב עליהם סיפור. הפרטים המדוייקים הגיעו רק תוך כדי כתיבה…

והרשומה המומלצת היא – העברית הפרטית של איתמר בן אב"י – בבלוג של שלומית עוזיאל

הזברה הצבעונית – סיפור לשבת

בר (שם בדוי). היה זברה ממוצע.
טוב, כבר בהתחלה קצת הסתבכתי, אבל כנראה אני צריך להבהיר שבר היה זברה ממין זכר. יש גם כאלה. ואיך קוראים לזכר של זברה? זבר (על משקל גבר)?

כל אופן, בר היה זכר, אבל בניגוד להרבה זכרים אחרים הוא לא היה עיוור צבעים וגם לא שווה נפש לגבי איך שהוא נראה ומה שהוא לבש.
הוא היה נראה לא רע בסה"כ – שרירי וחטוב ולראשו רעמה יפה.
אבל לגבי מה שהוא לבש… כצפוי, הוא לבש תמיד חליפת פסים בשחור ולבן. לא שהיא לא הייתה יפה – הרבה זברות (נקבות) אהבו אותה ולא התביישו לומר לבר שהטעם שלו בחליפות מצוין (אבל אף זכר לא שאל אותו מי החייט שלו! כנראה התביישו להיראות כמקנאים בו) – אבל אחרי כמה שנים לבר קצת נמאס ללבוש כל יום אותו דבר (וגם הפיג'מה שלו נראתה דומה באופן חשוד לחליפות!)

(במאמר מוסגר אתנצל על המשפט הקודם המסורבל כל כך עם לא פחות משני מאמרים מוסגרים בתוך משפט שהיה אמור להיות פשוט. הייתי מבטיח לא לעשות זאת עוד, אבל אני מכיר את עצמי.)

בוקר אחד החליט בר שהגיע הזמן להוסיף קצת צבע לחיים. הוא הסתכל סביבו וניסה לקבל השראה מבעלי חיים אחרים שלא הסתפקו בשחור ולבן. נראה שגוונים שונים של צהוב הם מאו פופולריים – אצל הנמרים, האריות, הברדלסים ואפילו אצל הג'ירפות (שלא היו חתולים, אבל גם לא גמלים). מצד שני נראה שהצבע האפור היה ביטוי של כוח שנלבש בגאווה ע"י פילים וקרנפים.
ועוד היו סביב לא מעט גוונים של חום כמו אצל אנטילופות למיניהן.

אבל בר רצה משהו אחר, משהו שונה. הוא ראה שלציפורים יש צבעים הרבה יותר בוהקים ומגוונים והחליט שהוא רוצה להיות צבעוני כמו ציפור. לדוגמא כחלחל כמו עגור חן או ירקרק כמו קוקייה אזמרגדית.
השאלה הקשה – מעבר לאיזה צבע ללבוש – הייתה כמובן כיצד ללבוש צבע זה. באזור בו בר חי לא היו יותר מדי חנויות בגדים או בדים ואפילו לא חנויות צבעים. וגם אם היו, הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של בר (וגם כיס לא היה לו).

מכיוון שכך, הוא ניסה לאלתר. הרעיון הראשון שעלה במוחו היה להתפלש בדשא עד שידבק בו הצבע הירוק. לצערו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא רק התלכלך.

לזמן מה בר שקל לוותר על רעיון הצבע הירוק וניסע לשכנע את הזברות (והזברים) הסובבים אותו כי הוא צבעוני כמו ציפורים רבות החיות מסביב – שחפים שונים, חסידות ואפילו פינגוינים – אבל הסבריו לא התקבלו יפה וכמה מחבריו (או מי שהוא חשב לחבריו קודם לכן) התבדחו על כך שאם לא מצליחים להשיג את המטרה אפשר תמיד לשנות את המטרה ולטעון שהשיגו אותה.

בלית ברירה חזר בר למחשבות על הקוקיה האזמרגדית והחליט לנסות לצפות את עצמו בעלים ירוקים של עצים שצמחו סביב, אבל העלים לא נדבקו לעורו.  הוא התפלש בבוץ דביק ואז ניסה להדביק עלים – מה שקצת הצליח – אבל איכשהו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא קיבל צבע חום-שחור עם קצת כתמים של ירוק והאפקט לא היה בדיוק מה שרצה.

ואז, על סף ייאוש, הוא מצא צמח נמוך יחסית, עם עלים שדבקו לעורו בלי מאמץ. הוא מיהר לצפות את כל גופו בעלים והיה מאוד גאה בתוצאה, אבל לאחר כמה דקות הוא התחיל להרגיש צריבה מוזרה… מסתבר שאלה היו עלים של סרפד!
בר מיהר לטבול בנהר כדי להסיר מעצמו את כל העלים. כשהוא יצא מהמים והביט בהשתקפותו הוא גילה לחרדתו שעורו הפך ורוד!  אבל אחרי רגע של חרדה הוא הבין שכעת הוא צבעוני כמו ציפור פלמינגו והיה מאוד מרוצה.

מוסר השכל: לפעמים בשביל יופי צריך לסבול

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – וושינגטון, עיר הבירה של ארה"ב – בבלוג של  adiad

סיפור חכמים לשבת שלפני יום העצמאות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות יום העצמאות החל ביום חמישי.

אמר רבי עקיבא: "כל שלא עשה על האש ביום העצמאות, לא יצא ידי חובתו"

שאל רבי אלעזר: "לעשות על האש – על שום מה?"

ענה לו רבי אליעזר: "שום על האש טעמו מעולה, אך בעדה שלנו נוהגים למרוח את המנגל בבצל."

הסתכלו כל הרבנים בתמיהה על רבי אלעזר שכנראה לא היה ממש מרוכז בנושא הדיון ורבי ששון הסביר: "מדובר בשאלה רטורית שנועדה לקדם דיון לימודי בסיבות למנהג היהודי הנאה לצאת ביום העצמאות לאי התנועה הקרוב או לפארק הרחוק ולצלות בשר על האש. אין פה שום שום ואף לא בצל!"

הנהנו הרבנים בהסכמה אך רבי שמחה אמר: "נכון הדבר כי אין פה שום שום, אבל בצל על המנגל הוא מצווה לא פחות גדולה מבשר"

שאל לו רבי יוסף בעל הנס: "לא פחות גדולה מבשר? האם אתה לא מפריז בחשיבות הבצל?"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אכן נראה לי כי הייתה פה הפרזה מסוימת. המצווה היא לשרוף בשר (ועוף). תוספת הפיתות, הסלטים, הבצל, הבירות, הקולה, הפיצוחים הינה הידור המצווה"

הוסיף רבי יהושע: "בעדה שלנו נהוג כדי להדר במצווה עוד יותר לאכול גם ארטיקים, אך מכיוון שביום העצמאות לרוב חם יחסית אנו אוכלים את הארטיקים עוד לפני היציאה מהבית ומהדרים בשאר המאכלים והמשקאות בחוץ"

אמר רבי בוריס: "שומע אני את דבריכם החכמים ובמקביל מחפש אני בתורה, בנביאים, בש"ס, בפוסקים ובגוגל ואיכשהו אינני מצליח למצוא את מקור המצווה לשרוף בשר על האש!"

השתתקו החכמים והחלו לחפש בעצמם את מקורה של המצווה הברורה הזאת ליום העצמאות אך העלו חרס בידם (וגם קצת פירורי מצות מפסח).

אמר רבי עקיבא: "למעשה יום העצמאות אינו חג מאורייתא, ולכן אין טעם לחפש את המצוות הקשורות אליו בתורתנו הקדושה. אך, מצד שני, ברור לכולם כי יום העצמאות הינו חג. משמעות המילה חג הינה קורבן, כנאמר – "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהילים קי"ח). וקורבן הוא בשר על האש. מכאן אנו למדים כי מצווה לשרוף בשר בכל חג – קל וחומר שגם ביום העצמאות"

תהה רבי אליעזר בקול רם: "אם דבריך נכונים – וברור שנכונים הם כי חכם אתה – מדוע ליום העצמאות אין איסרו-חג?"

ענה לו רבי אלעזר: "כידוע לכולם יום העצמאות אינו אחד משלושת הרגלים ולכן אין לו איסרו-חג!"

הוסיף לדבריו רבי ששון ואמר: "פעם אכלתי שלוש רגליים של כבש ביום העצמאות, אבל אף אחד לא אסר עליי את זה"
שאל אותו רבי שמחה: "שלוש רגליים של כבש? זה לא קצת הרבה? אני לרוב מסתפק ברגליים של תרנגול…"

אמר רבי יוסף בעל הנס: "ביום העצמאות – ובייחוד ביום העצמאות שחל ביום חמישי – מצווה להרבות באכילת בשר (על האש) ולכן יש לאזור עוז ולאכול יותר מכפי הקיבולת"

שאל רבי שמעון בעלה של רינה: "למה בייחוד ביום העצמאות שחל ביום חמישי?"
ענה לו רבי יהושע: "כי יום חמישי 'קרוב לסוף השבוע שגם בו נהוג לאכול בשר אז חייבים לאכול בשר כפליים כדי להבדיל בין ששון לשמחה (לא הרבנים)!"
העיר רבי בוריס: "על כן סביר להניח כי גם הפקקים ביום העצמאות הזה יהיו ארוכים כפליים ועל כל אתר טוב למנגל יתחרו כפליים אנשים וכדאי לצאת מהבית כפליים מוקדם יותר!"

מוסר השכל: אולי בעצם לא חייבים "לעשות על האש" ביום העצמאות (אני אפיקורס ידוע)  

שבת שלום ויום עצמאות שמח!

והרשומה המומלצת היא – מי אתה אבא? – בבלוג של Jud

מצות שעבר עליהן הפסח – סיפור לשבת

מכל החגים, פסח היה החג האהוב ביותר על מוצי (שם בדוי, אין קשר למוצי אביב למרות שהסיפור מתרחש באביב). הוא אהב את הנקיונות לקראת פסח, את ליל הסדר, את הקריאה בהגדה וכמובן את מאכלי הפסח.

בצעירותו אהב מוצי מאוד לאכול עוגיות קוקוס ומצות (בעיקר עם שוקולד).
לצערו, ככל שהתבגר, מאכלים אלו איבדו מקסמם. הסתבר לו שעוגיות הקוקוס מתוקות מדי והמצות יבשות מדי (אפילו אם מורחים אותן בשכבה עבה במיוחד של שוקולד).

עובדות אלה לא מנעו ממנו לאכול בפסח עוגיות קוקוס ומצות, אבל מדי שנה הוא קיצץ קלות בכמויות.

בשלב מסוים הוא הפסיק לאכול עוגיות קוקוס כמעט כליל, אבל המצות היוו מצרך יסוד שלא ניתן לוותר עליו.

כשהיה מוצי ילד וחי עם משפחתו הגדולה ושומרת הכשרות, היה קונה אביו לקראת הפסח חבילה (או שתיים) של שניים וחצי ק"ג מצות וכל המצות היו נעלמות מהבית עד ליום העצמאות.

כשבגר מוצי ועבר לגור בדירה משלו, הוא החליט לקנות כמות מצומצמת יותר של מצות.

בפסח הראשון שלו בדירתו העצמאית הוא קנה חבילה של 400 גרם מצות והיא הספיקה לו בדיוק עד סוף החג.

בפסח השני הוא קנה חבילה זהה בגודלה, אך איכשהו נעשה לו נס והמצות הספיקו לו עד יום העצמאות.

בפסח השלישי עמד מוצי לפני משבר: הסתבר לו כי יותר לא ניתן להשיג חבילות של 400 גרם, אלא רק אם מדובר במצות עם ביצים, עם יין, עם שוקולד, מסובין או מחיטה מלאה (או הכל יחד).

למרות אהבתו למצות עם שוקולד, העדיף מוצי לקנות מצות רגילות שאותן יוכל למרוח במה שירצה (כולל שוקולד), להכין מהן מצבריי ועוגת מצות (עם שוקולד) וגם לשבור אותן לתוך המרק.

לאחר התלבטות ארוכה וביקורים בכמה חנויות – בהן גם לא נמצאו חבילות מצות קטנות – קנה מוצי מחוסר ברירה חבילה של ק"ג מצות.

הוא פיזר חלק מהמצות בבית הוריו, אחרות בבית חברתו ועוד כמה אצל חברים ומכרים אליהם הוזמן במהלך החג, אבל במוצאי החג עדיין נותרו אצלו כחצי ק"ג מצות.

יום העצמאות היה כבר קרוב, ולמרות כמויות המצבריי האסטרונומיות שהוא צרך, עדיין נותרו אצלו מצות לא מעטות.

ביום העצמאות עצמו הוזמן מוצי ל-"על האש" המסורתי ורעיון גדול עלה במוחו: הוא אפה פשטידת מצות ענקית שתספיק לכל המוזמנים.
אמנם  בסופו של היום רוב הפשטידה הגיעה לפח, אבל המטרה הושגה: דירתו של מוצי נותרה נקייה ממצות וכשרה לחמץ למהדרין.

הימים נטולי המצות חלפו להם חיש קל ושוב מצא את עצמו מוצי מול חבילות המצות (נא לא לשבור את השיניים על משפט זה).

ושוב – למרבה האכזבה – לא היו בחנויות חבילות מצות קטנות מקילו אחד.

הריטואל של השנה שעברה חזר, אבל במוצאי החג נשארו למוצי כמה מצות יותר מבשנה שעברה.

וחמור מכך – כשהוא הוזמן ל"על האש" הזהירו אותו המארחים לא להביא פשטידת מצות (כי הם יכינו כזאת בעצמם).

מוצי שקל לשרוף את המצות שנותרו במדורת ל"ג בעומר, אבל החינוך שלו לא אפשר לו להשמיד אוכל סתם כך (ולאלה מהקוראים שחושבים שמצות הן לא אוכל אני רוצה להמליץ על מצה עם שוקולד).

היה קצת מוזר לאכול פשטידת מצות בשבועות, אבל הוא השתדל להוסיף לה הרבה גבינות כך שהאורחים שלו כמעט לא הרגישו שמדובר במצה.

ועוד פסח הגיע… וגם עבר. מוצי ניסה לעניין את משרד השיכון ברעיון נהדר להוזלת מחירי הדיור, אבל כמה ספקנים חסרי תקווה טענו שבניינים ממצות לא ישרדו את החורף – אפילו חורף ישראלי.

בצר לו ניסה מוצי להנהיג אכילת מצה בדבש בראש השנה אבל המנהג החדש לא הצליח לכבוש את המדינה בסערה.

גם הסופגניות מקמח מצה (כלומר ממצות שבורות) לא היו הצלחה גדולה.

יש לי מתכון מצוין לאוזני המן: לוקחים מצה, מורחים אותה בשוקולד ושוברים בצורת משולש.

מוסר השכל: לא סתם נאמר בהגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה"

שבת שלום ואחרי פסח שמח!
והרשומה המומלצת היא – A Déjà vu Spring Hike to Frog Lake at Henry W Coe State Park – בבלוג של Mamma Quail

כנגד ארבעה בנים – סיפור לשבת ולפסח

לפני הרבה שנים, בהגדה רחוקה רחוקה, חיו ארבעה בנים: חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול.

החכם היה מאוד חכם. הוא ידע הרבה מאוד על הרבה דברים, אבל בעיקר על דברים לא חשובים במיוחד. הוא ידע לצטט מערכונים של מונטי פייתון (שהיו דווקא שישה בנים), לדקלם מילים של שירים ולספר מי אמר למי ומתי.
אבל הוא לא ידע מהם העדות, החוקים והמשפטים שאלוהינו ציווה.

מכיוון שהיה חכם הוא לא התבייש לשאול (כי אין הביישן למד) ומיהר לשאול את השאלה הזאת.   הרב  אותו הוא שאל שמח שמישהו שואל אותו משהו, אבל לא יכול היה שלא לשים לב לניסוח התמוה – "אשר ציווה אלוהינו אתכם".

ברגע הראשון רצה הרב להקהות את שיניו של החכם (או אולי אפילו החוכמולוג) מכיוון שהוציא את עצמו מהכלל, אך הוא נזכר שהקהיית השיניים שמורה לרשעים ולכן החליט להחזיר לחכם במטבע שלו ושלף את ההלכה הפחות ברורה עליה הוא יכול היה לחשוב: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

החכם הודה לו בנימוס (כי הוא היה מספיק חכם לדעת שאין טעם להקים לעצמו אויבים) אבל לא התעמק יותר מדי בתשובה כי הוא ידע שאין כל סיכוי בעולם שאלוהים ציווה על בני ישראל "לא להפטיר אחרי הפסח אפיקומן". הוא פשוט הלך לחפש רב מציאותי יותר (כמו למשל הרב גוגל המפורסם).

הרשע למעשה לא היה רשע כל כך. הוא בסה"כ היה אתיאסט למחצה ואפיקורס להכעיס. בעצם הכעסה היא די מרושעת… במיוחד אם פונים לרב ושואלים אותו: "מה העבודה הזאת לכם?"
למעשה הרשעות הייתה טמונה בכך שלדעתו של הרשע הרב לא עבד כלל אלא רק למד גמרא וענה לשאלות חסרות טעם, אבל הרב שעדיין היה רגיש מה-"אתכם" של החכם נפגע מה-"לכם" של הרשע והבין שזוהי ההזדמנות להקהות שיניים. תשובתו הצפויה הייתה: "בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".
הרב כמובן התכוון שאם הרשע היה שם לא היה נגאל, אבל הרשע (ברשעותו הרבה) לא הבין את העוקץ וחשב שהרב מנסה לומר שמכיוון שבמצריים בני ישראל עבדו עבודת פרך אלוהים הבטיח להם שלא יצטרכו לעבוד יותר לעולם (וגם לא לשרת בצבא) ויחיו על חשבון הרשעים.

התם נחשב למאוד תמים, אבל בעצם היה מומחה ביחסי אנוש וביחסי ציבור. הוא ידע איך לדבר עם כל אדם בלשונו ואיך לגרום לכל אדם להרגיש בנוח. כשהוא פגש את הרב הוא רצה לגרום לו להרגיש חכם (ולא רשע)  ובטוח בעצמו ולכן שאל אותו שאלה מאוד פשוטה: "מה זאת?".

זאת שאלה שכל אדם יכול לענות עליה בחכמה ובהרחבה בלי לחשוב הרבה.
הרב באמת לא חשב הרבה וענה מיד: "בחוזק יד הוציאנו אלוהים ממצרים, מבית עבדים".
התשובה לא הייתה מאוד אינפורמטיבית, אבל התם לא באמת חיפש אינפורמציה. הוא שמח על כך שהרב הרגיש חכם והלך לשמח אנשים אחרים.

ושאינו יודע לשאול? הוא לא באמת לא ידע לשאול, הוא פשוט לא רצה לשאול. כל נושא הפסח הזה לא עניין אותו (מעבר לכך שיש חופשה). לכן שהוא נתקל ברב הוא לא שאל כלום. הרב חשד מיד שלא מדובר במי שאינו ידוע לשאול אלא בעוד סוג של רשע ולכן מיהר לחזור על התשובה שהוא נתן לרשע: ""בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".

שאינו יודע לשאול לא נעלב כלל. הוא הודה לרב על התשובה הלא מחכימה והלא שימושית ומיהר לנצל בחכמה את הזמן שנותר לו לחופשת הפסח.

מוסר השכל:  לא תמיד ברור מי חכם, מי רשע, מי תם ומי אינו יודע לשאול

שבת שלום וחג שמח!

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – סיפורי שמות – בבלוג של empiarti

סיפור חכמות לשבת שלפני פסח

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בבית קפה בבני ברק ודנו בהתקדמות ההכנות לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט.

אמרה הרבנית רחל: "אצלי בבית כבר הכל כשר לפסח פרט למטבח ולשירותים"

אמרה הרבנית שרה: "אצלי בבית אפילו השירותים כבר כשרים לפסח – נשאר לי רק להכשיר את המטבח"

אמרה הרבנית רבקה: "אצלי בבית גם רוב המטבח כשר לפסח פרט לשולחן האוכל, המקרר, התנור והשיש עליהם אנו עדיין מכינים ואוכלים חמץ"

אמרה הרבנית חסיה: "ואצלי בבית כל המטבח כשר פרט לשולחן האוכל – עד לליל הסדר נאכל רק פיצות כך שאין לנו צורך להשתמש בתנור, במקרר או בשיש"

שאלה לה הרבנית כרוביה: "אבל היכן את אופה את הפיצות אם אינך משתמשת בתנור?"

הסתכלו עליה כל הרבניות בפליאה והרבנית חסיה אמרה: "ברור שאינני אופה את הפיצות אלא קונה אותן!"

מלמלה הרבנית כרוביה כאילו לעצמה: "אבל חשבתי שאת כזאת טבחית טובה וכל האוכל בביתך הוא תמיד מעשה ידייך להתפאר…"

קפצה הרבנית מושית להגנתה של הרבנית חסיה ואמרה: "בטוחני שכבוד הרבנית חסיה היא טבחית מצוינת (כמעט כמוני) אבל מובן לכולנו כי לקראת פסח הבעל"ט אין אפשרות לאפות פיצות בבית!"

נחלצה גם הרבנית רינה להגנתה של הרבנית חסיה והוסיפה: "ואין לי כל ספק בדבר שהפיצות העולות על שולחנה של הרבנית חסיה (בלי לגעת ברצפה או בכל חלק אחר בבית) הוכשרו בכשרות המהודרת ביותר המקובלת על בעלי רבי שמעון ומאושרת על ידו"

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה.

רגע לפני שכל היושבות בבית הקפה נפוצו לכל עבר בבהלה העירה הרבנית רחל את תשומת ליבו של הבלוגר וביקשה ממנו להשלים את המשפט לפני הגעת כוחות ההצלה.

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה באומרה: "אצלנו בבית אני אופה את הפיצות במו ידיי עד לליל הסדר ממש וכל המסובים בסדר גומרים עליהן את ההלל"

אמרה הרבנית רחל: "אינני מאמינה למשמע אוזניי. את מגישה פיצות בסדר?".
קראה הרבנית שרה בהתרגשות: "הסיפור הזה הוא כנראה אגדה ולא הגדה!"

אמרה הרבנית רינה: "הירגעו נא בבקשה. ודאי יש הסבר הגיוני למשפט התמוה הזה."

שאלה הרבנית רבקה: "כמו למשל שכולנו לא רחצנו את האוזניים? אבל ברור שרחצנו אותן במסגרת הכשרת הגוף לפסח – כנאמר: 'לא ימצא לכן חמץ בכל אוזניכן!"

שאלה הרבנית חסיה: "איפה זה נאמר? אני לא זוכרת פסוק שכזה."
ענתה לה הרבנית רבקה בשאלה: "איך את לא זוכרת? הפסוק נאמר אך לפני שניות ספורות פה!"

קטעה הרבנית כרוביה את השיחה לפני שהיא תדרדר למהלומות ואמרה: "מכובדותיי, תנו לי להסביר. ההתרגשות שלכן מובנת כי ודאי אתן חושבות על כך שפיצה הינה חמץ. אבל את הפיצות שלי אני מכינה מקמח תופח כשר לפסח בהכשר מהודר אותו קיבלתי לסקירה תמורת אזכורו בבלוג"

נשמו הרבניות לרווחה אבל לאחר רגע קצר התחילו שוב לתמוה על כל הפרשה.

אמרה הרבנית מושית: "לא ידעתי שיש לך בלוג…"
הוסיפה הרבנית רינה: "ואיך את יודעת שההכשר של הקמח מהודר מספיק?"

ענתה הרבנית כרוביה: "נכון הדבר שאין לי בלוג משלי, אך אני מתארחת מספיק פעמים בבלוג הזה, כך שאני רואה בו את הבלוג שלי במידה מסוימת. ולגבי הכשרות – בדף שקיבלתי יחד עם הקמח היה כתוב בבירור שיש לו כשרות מהודרת ועל כן נכון הדבר!"
הסכימה איתה הרבנית רחל ואמרה: "ידוע לכולן כי כל מה שנכתב בפרסומות המתלוות למוצרים לסקירה נכון הוא בחזקת תורה למשה מסיני ואין להרהר בדבר"

הנהנו כל הרבניות בהסכמה אבל באמצע ההנהון שאלה הרבנית רחל: "האם את מגישה ארוחה חלבית בליל הסדר?   זה גובל בחילול השם!"
נבהלה הרבנית כרוביה ואמרה: "מאין עלה לך הרעיון המוזר הזה? ברור שאני מגישה ארוחה בשרית!"
אמרה הרבנית רחל: "אבל פיצה היא חלבית! אינני  מאמינה כי את מערבת בשר וחלב בארוחה!"
חייכה הרבנית כרוביה והרגיעה את חברותיה: "על הפיצות הכשרות לפסח שלי אני מפזרת גבינה צהובה פרווה שכולה סויה"

שאלה הרבנית רבקה בפקפוק: "וזה טעים?"
ענתה הרבנית כרוביה: "ברור שזה טעים! זה כתוב בפרסומת שקיבלתי יחד עם גבינת הסויה לסקירה!"

מוסר השכל:  אין מוצר טוב יותר ממוצר שהתקבל לסקירה

 וקושיה למתקדמים: למה קמח לבן הוא חמץ גם אם לא תפח אבל ניתן לאפות מאכלים כשרים לפסח מקמח תופח כשר לפסח?

שבת שלום וכמעט חג שמח!

והרשומה המומלצת היא – אטלנטה – חלק ראשון – בבלוג של adiad