משל יותם – סיפור לשבת ולט"ו בשבט

כל העצים שמחו מאוד ביום חגם, אבל לא היו בטוחים כיצד לחגוג אותו. לאחר ויכוחים רבים הם הגיעו למסקנה שמה שדרוש להם הוא מישהו שיגיד להם מה צריך לעשות (ואולי גם מה צריך לא לעשות). מין מפקד, או אולי רב, או אולי…. מלך!

כן, כולם הסכימו שהרעיון לבחור מלך הוא מצוין (לנו זה אולי נשמע קצת אבסורד, אבל קרה בהיסטוריה שמלכים *נבחרו* לשלוט).

אבל מי יהיה המלך?

ברוב קולות הוחלט שאין מתאים מעץ הזית: הוא אחד משבעת המינים, השמן שמפיקים מפירותיו בריא וטעים והוא מאריך ימים.

הלכו העצים בשמחה אל הזית לבשר לו על הכבוד הגדול בו זכה, אך להפתעתם הוא סירב לקבל את התפקיד בטענה שהוא עסוק מדי ביצירת פירות.

למרות האכזבה, העצים לא התייאשו ופנו אל העץ שהגיע למקום השני המכובד – התאנה.  גם הוא משבעת המינים והפירות שלו כל כך טעימים… בנוסף גם העלים שלו שימושיים ליצירת בגדים!
מיהרו העצים אל התאנה, פתחו איתה בשיחה קלה ולאחר שווידאו שהיא בעד רעיון המלוכה באופן כללי הציעו לה את התפקיד.

אבל גם התאנה סירבה… היא הסבירה שאמנם באופן עקרוני היא בעד רעיון המלוכה, אבל כרגע היא עסוקה מדי יצירת פירות (תרוץ לא מקורי ומוכר כבר לעצים) ולא יהיה לה זמן לחובות הבאים עם המלוכה.

העצים עברו שוב על רשימת שבעת המינים. הרבה מהעצים חשבו שהבא בתור צריך להיות התמר, אבל כמה עצים למודי ניסיון הזכירו שהוא עץ גבוה – מה שהופך אותו בוודאי לגאה מדי – וגם לו יש פירות מתוקים מאוד כך שבוודאי הוא יסרב גם כן. הם לא היו מוכנים לסירוב נוסף…

המועמד הבא בתור היה כמובן הרימון – חלק מהעצים ציינו לחיוב שהפירות שלו חמצמצים ולעיתים אפילו חמוצים כך שהוא ודאי לא יסרב בתירוץ שהוא עסוק איתם, אך עצים אחרים ציינו (ובצדק) שהפירות של הרימון מאוד גדולים ומאוד אדומים וזה מלמד על גאווה גדולה (ואדומה) ולכן סביר מאוד שגם הוא יסרב.

העצים היו על סף ייאוש, כאשר לפתע אחד מהם הציע את הגפן. גפן? עצים אחרים הודיעו שהגפן היא לא עץ ולכן לא מתאימה להיות מלך העצים. אבל העץ שהציע את הרעיון (נדמה לי שזה היה הברוש) הסביר בסבלנות שראשית לא חייבים עץ שישלוט בעצים – הוא הביא כדוגמא את המלך צ'ארלס השלישי שהוא ספק גרמני, ספק סקוטי וספק יווני ובכל זאת הוא מלך האנגלים – ושנית דווקא העובדה שהגפן היא לא עץ יגרום לה להבין את הכבוד הגדול שנפל בחלקה ולקבל את התפקיד.

מעודדים הלכו העצים אל הגפן ובישרו לה בשמחה ובתקווה על הבחירה. אבל הגפן איכזבה גם היא והודיעה שראשית היא לא עץ ושנית היא מאוד עסוקה בייצור ענבים ליין (מיקבי בוטיק) ואין לה זמן או כוח למלוך.

מחוסר ברירה החליטו העצים לערוך הגרלה – יזכה מי שיזכה.  זכה האטד… אמנם הוא לא משבעת המינים, לא גבוה, לא מתהדר בפירות טעימים – אבל הגרלה היא הגרלה ואולי ישמח האטד לקבל את התפקיד? (בטח הוא לא יטען שהוא עסוק עם הפירות שלו!)

האטד אכן שמח מאוד לקבל על עצמו את המלוכה. בתור הצעד הראשון בשלטונו הוא פרסם צו מלכותי הקורא לכל העצים לחסות בצלו. העונש למי שלא יקיים את הצו: הוצאה להורג בשריפה.

מוסר השכל:   כנראה שצ'ארלס השלישי הוא מלך יותר טוב מהאטד

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

תודה ל-  tootrees3 שהציע לי לכתוב סיפור ט"ו בשבט מבוסס על משל יותם.

והרשומה המומלצת היא – לשרביט החם – על הבלוג שלי – בבלוג של Empiarti

הפושטקים מהמעברה (סיפור לשבת)

ברשומה האחרונה הזכרתי ונזכרתי ברשומה שכתבתי (או ניסיתי לכתוב) בסגנון של בלוגרית שמאוד אהבתי בכינוי המיזנטרופית.

להלן הסיפור:

בקצה עיר ילדותי בת-ים עמדה לה המעברה המקומית כשכונה שאין לה הופכין.
סבתא ויקי תמיד הייתה מזהירה אותנו מהפושטקים שגרו שם. היא הייתה אומרת: "דעו לכם נכדיי היקרים כי הפושטקים של מעברת בת ים גרועים הם אפילו מהפושטקים של מעברת חולון! אם תתקרבו אליהם אתם עלולים למצוא את עצמכם ערומים באמצע הרחוב תוך שניות!"

אני ואחי יאצק מעולם לא הבנו כיצד אנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב תוך שניות. גם לא הבנו מאיזה כיוון סבתא ויקי היא סבתא שלנו: הייתה לנו סבתא שמחה, אמא של אמא, סבתא מגדה אמא של אבא, סבתא שורה, דודה של אמא, סבתא דודה (שנקראה על שם דוד בן גוריון בגלל הדמיון הרב ביניהם) שהייתה שכנה של סבתא של הבן דוד של אבא וכמובן סבתא רוזי שבאה מסיפור אחר. (אותו עליי לספר בהזדמנות אחרת מן הסתם).

בכל מקרה נזהרנו לא להתקרב למעברה של בת ים, גם בגלל האזהרות של סבתא ויקי וגם בגלל שהמעברה הייתה רחוקה והקיץ היה חם ובאוטו של אבא לא היה מזגן. בעצם לא היה לו אוטו בכלל. רק עשירים גדולים יכלו להרשות לעצמם אוטו באותם ימים ואבא שלנו לא היה עשיר גדול, למרות – ואולי בגלל – שהוא שתה כמויות מסחריות של בירה שחורה.

יום אחד פנה אליי אחי יאצק – שהיה מבוגר ממני בשלושה חודשים ולכן נחשב למנהיג הטבעי בביתנו – ואמר: "אורי. יש לי רעיון".

אני שתקתי. ידעתי שיאצק מצפה שאשאל אותו מה הרעיון והשתיקה שלי תעצבן אותו ובסוף זה ייגמר כמו תמיד במכות.

אבל יאצק החליט לוותר על כמה שלבים. הוא נתן לי צ'אפחה אדירה ואמר: "אורי – בוא נצא למסע מים לים!"

באותם ימים מסע מים לים היה פסגת השאיפות של בני הנוער השריריים והחטובים, יפי הבלורית והתואר. אצלינו בכיתה היה ילד אחד שבאמת יצא למסע מים לים והוא התפרנס מהמסע הזה במשך שנה שלמה בה הקיפו אותו כל יפיפיות השכבה (שתיהן) וגם חלק גדול משאר הילדות.

הים הראשון לא היה בעייתי. הרי גרנו בבת-ים ולכן קבענו את נקודת המוצא של המסע בחוף הסלע. הבעיה הייתה איך להגיע לים השני. אבל יאצק כבר חשב על הכל: במקום לפנות מזרחה לכיוון המשוער של הכינרת הוא הציע שנפנה צפונה לחוף אחר שגם הוא חוף ים.

מאוד התלהבתי למשמע הרעיון כי יכולנו להרוג פה שני חלזונות במקל מחודד אחד: גם נעשה מסע מים לים כמו מיטב הנוער החלוצי וגם מסע מחוף לחוף כמו גיבורי הסרטים האמריקאיים אותם זכינו לראות לפעמים בקולנוע אורנים בהצגה יומית אם הסדרן היה משתהה מספיק זמן בשירותים.

כבר למחרת יצאנו לדרך. חלקו הראשון של המסע עבר ללא תקלות מיוחדות. אבל בשלב מסוים שמנו לב כי הנוף סביבנו השתנה: במקום שיכוני הבלוקים המכוערים של מחוזות ילדותנו עמדו מסביבנו צריפים ופחונים מכוערים ובלתי מוכרים.

"יאצק" – אמרתי ומשכתי בשרוולו של אחי הגדול – "אני חושב שהגענו ל… ל… מעברה של בת ים!"

יאצק עצר במקומו אחוז אימה.

העצירה הייתה פתאומית ואני המשכתי להתקדם בלי להרפות משרוולו של יאצק, כך שתוך דקה מצאתי את עצמי אוחז את השרוול בלבד כשיאצק והשרוול השני שלו עומדים כמה צעדים מאחורי.

הסתובבתי אליו כדי להתנצל. תוך כדי הסיבוב נתפס המכנס השמאלי שלי במסמר שבלט מאחד הצריפים והמכנס נקרע לכל אורכו.

שנינו החוורנו כסיד. עוד רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב כמו שסבתא ויקי הזהירה אותנו!

יאצק התעשת ראשון. הוא תמיד היה ילד שקול ורגוע. הוא קרא: "הצילו! קרא לעזרה!"

מכיוון שבימים ההם עוד לא היו טלפונים סלולאריים ולא לקחנו איתנו יוני דואר למסע פשטתי מהר את חולצתי והתחלתי לנופף בה כדי להזעיק עזרה.

מהצריף הקרוב אלינו יצא גבר קשיש בעל פני מלאך. הוא חייך אלינו חיוך חסר שיניים, פרש את זרועותיו לקראתנו והחל לצעוק: "מה זה פה??? מופע סטריפטיז??? תסתלקו מכאן פושטקים! אתם הורסים כל חלקה טובה בשכונה היפה שלנו! אם עוד פעם אחת אראה אתכם פה זה יהיה סופכם!"

יאצק ואני התחלנו לרוץ בכיוון ההפוך היישר לתוך זרועותיה החסונות של גברת קשישה כבת 250 שנה. הייתה לה פאה בלונדינית ומחרוזת פנינים ג'ינג'יות.

היא הרגיעה אותנו, אספה אותנו אל ביתה, מזגה לנו לימונדה קרירה וחמוצה ובזמן שתיקנה את בגדינו הקרועים סיפרה לנו את סיפורו של הגבר הקשיש מהצריף ממול.

שמו היה יאשה והוא היה נשוי לאישה יפיפייה שנחשבה לבחורה היפה ביותר בכל רחבי חולון, בת-ים וחלקים מראשון לציון.

יאשה היה אדם יציב בעל עבודה קבועה כפקיד נמוך בעירייה.

יום אחד הוא החליט להפתיע את אשתו בארוחת צהריים רומנטית.  הוא הופיע באחת בצהריים מול דלתו כשהוא אוחז זר פרחים גדול אבל כשהוא פתח את הדלת הוא שמע קולות מוזרים ומפתיעים מכיוון חדר השינה.

יאשה מיהר פנימה בצעקות שבר כאשר מולו חלפו במהירות שתי דמויות מטושטשות שיצאו לרחוב.

חדר השינה היה ריק מאנשים אך בגדים ושמיכות היו מפוזרים בכל הכיוונים. יאשה יצא לרחוב בחיפזון והופתע מאוד לראות שם את אשתו ויקי עומדת עירומה כביום היוולדה.
הוא דרש הסברים והיא מיהרה להסביר שהפושטקים במעברה גרמו לכך.

מאז אותו יום יאשה לא חזר לעצמו.  גם ויקי לא חזרה אליו ולא נראתה במעברה יותר.

מוסר השכל:  גיליתי (בדרך הקשה) שיותר קל לי לחקות את הסגנון שלי מאשר את הסגנון של המיזנטרופית

שבת שלום!

תודה למיזנטרופית ז"ל שנתנה לי השראה לרשומה.

והרשומה המומלצת היא – על הבלוגים שלי – עבר, הווה ותעלומה שלפענוחה יש לקרוא פוסט זה מההתחלה ועד לסוף – בבלוג (או אחד הבלוגים) של קנקן התה

אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

איפה אנחנו כעת?  – סיפור (ושיר) לשבת

לקחתי אוטובוס מבית נבאללה לחיפה

ועוד אחד מתחנה מרכזית לאחוזה

מעולם לא ידעת שאני יכול לעשות את זה

רק מוציא את המתים לטיול

יושב לי בבית התה "המזרקה"

במדרחוב נחלת שבעה

אדם אבוד בזמן

לא רחוק מבר אילן

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

עשרים אלף אנשים

מסתובבים סביב המצבה בבת ים

קונים בורקס ופלאפל

ומחזיקים אצבעות – ליתר בטחון

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

כל עוד יש לנו שמש

כל עוד יש שמש

וכל עוד יורד לנו גשם

יורד לנו גשם

והאש עוד בוערת

לפחות בלב היא בוערת

כל עוד אני כאן

וכל עוד את כאן

עוד נדע

מוסר השכל:   לא תמיד צריך להיות מוסר השכל

שבת שלום!

מבוסס על השיר העצוב של דיוויד בואיwhere are we now  לרגל יום הולדתו ויום מותו שחלו השבוע

והרשומה המומלצת היא –  כהן – בבלוג של טל גוטמן

סיפור חכמים שלא לשעת האוכל

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות אכילת חרקים.

בוודאי אתם תמהים מדוע עסקו רבותינו בנושא ביזארי (שלא לומר מגעיל) זה. הרי כולנו יודעים כי חרקים אינם כשרים (פרט לארבה) ופשוט אסור לאכול אותם. אך דורות רבים עסקו רבנים ו/או חכמים בשאלות הלכתיות הנוגעות לשאלה עתיקת היומין – האם מותר לאכול תבשיל שנפל בו חרק.

אמר רבי עקיבא: "בזמן שאנו עוסקים בסוגיה חשובה זו נזכרתי בבדיחה נהדרת. איש אחד יושב במסעדה, קורא למלצר ואומר לו-"

קטע את דבריו רבי אלעזר ואמר: "מלצר! יש זבוב במרק שלי!"

נעלב רבי עקיבא ואמר: "אתה חושב שאתה יודע לספר את הבדיחה יותר טוב ממני?"

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה כבודו! באמת יש זבוב במרק שלי!"

התקבצו כל הרבנים סביב רבי אלעזר ונוכחו לדעת כי (א) הוא אכן אוכל מרק ו(ב) אכן יש זבוב במרק.

הצטרפו כולם לקריאות "מלצר! מלצר!" כשלפתע שאלם רבי  אליעזר: "מדוע אנו קוראים למלצר כאשר איננו יושבים כלל במסעדה?"

השתתקו כל הרבנים והתכנסו איש איש בזקנו. לבסוף שאל רבי ששון את השאלה המתבקשת: "אמור לנו רבי אלעזר – מנין לך מרק זה שאתה אוכל?"

ענה לו רבי אלעזר: "מכיוון שהיום יום קר, ביקשתי מאשתי שתחיה שתכין לי מרק חם. כי שנו חז"לנו – אין טוב ממרק חם ביום קר".

הסכימו כל הרבנים עם האמירה הנאה, אך עדיין לא החליטו מה דינו של הזבוב.

הציע רבי שמחה: "כידוע, חרק במרק דינו בטל בשישים. עלינו להוציא את הזבוב מהמרק, לשקול אותו ולאחר מכן לשקול את המרק נטול הזבוב. והיה אם משקל הזבוב פחות מ-1/60 ממשקל המרק, נחזיר את הזבוב למרק ורבי אלעזר יוכל להמשיך לאכלו בלב שקט ובלשון שוקקת. אך אם משקל הזבוב גדול מ-1/60 ממשקל המרק יאלץ רבי אלעזר לשפוך את המרק עם הזבוב".

שאל רבי יוסף בעל הנס: "ומה אם משקל הזבוב בדיוק 1/60  ממשקל המרק?"

ענה לו רבי שמחה: " במקרה זה יהיה על רבי אלעזר לתרום שישים שקלים לצדקה ולא לאכול מרק במשך שישים יום"

התקבל הפיתרון על דעת כולם וכבר עמדו לבצעו כשלפתע הסתבר שאין בנמצא מאזניים מדויקים מספיק לשקילת זבוב.

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי – אשה צדקת ובשלנית מרקים מעולה – נוקטת בשיטה בדוקה. אם נופל זבוב למרק היא ממהרת להוציאו לפני שמישהו רואה וכך אנו יכולים לאכול את המרק ללא חשש".

אמר רבי יהושע: "שוטה שבעולם! הרי כולנו כבר ראינו את הזבוב! כיצד יוכל רבי אלעזר לאכול את המרק ללא חשש?" הסכימו הרבנים עם דבריו של רבי יהושע ורבי שמעון פרש הצידה והתקשר לרינה אשתו לשאול בעצתה.

פתח רבי בוריס את פיו ואמר: "נדמה לי כי בעוד אנו דנים בסוגיה החשובה, התקרר המרק ואין דינו כבר דין מרק אלא דין מיץ מלוח או תפל, על כן אין לאכלו ללא קשר לזבוב – כי כבר שנו חכמים: מיץ מלוח ומיץ תפל – זו נבלה וזו טרפה".

נטו החכמים להסכים עם רבי בוריס אך החלו להתפלפל בסוגיה מהי הטמפרטורה שמתחתיה נחשב המרק לקר.

התפלפלו והתווכחו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו! ראיתם איזה זבוב שמן יצא מכאן?"

הסתכל רבי אלעזר בצלחתו וגילה לתדהמתו כי היא ריקה ממרק ומזבוב. מסתבר שהזבוב אכל את המרק ועף לדרכו.

מוסר השכל:  יותר טוב זבוב אחד במרק ממרק אחד בזבוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סיכום 2022 בתמונות – בבלוג של עננת

סיכום שנה והחלטות לשנה הבאה

כמו בכל שנה, וכמו הרבה אנשים אחרים, פנה שון (שם בדוי) בסופה של השנה לסיכום השנה שכמעט נגמרה ולתכנון השנה הטרייה שכמעט מתחילה.

כשהתחיל שון לעבור על אירועי השנה, הוא גילה שבעצם הוא כמעט לא עשה כלום במהלך השנה שחלפה.

האירוע הגדול ביותר ללא ספק היה חגיגות יום הולדתו ה-27 בחודש יולי. הוא חגג את יום הולדתו עם כמה חברים נבחרים במסעדה נבחרת לא פחות.

אבל מהו יום הולדת? יום הולדת יש בכל שנה ובסך הכל הוא מסמל את העובדה שהתבגרנו בשנה.

מעבר לכך, לא נרשמו אירועים מיוחדים השנה: שון לא החליף מקום עבודה (למרות שהוא לא היה מרוצה ממקום העבודה הנוכחי שלו), לא עבר דירה (למרות שהוא היה ממש לא מרוצה מהדירה הנוכחית – בעיקר בגלל שהיא הייתה רחוקה מדי מהעבודה), לא קנה מכונית ונאלץ להמשיך לנסוע לעבודה באוטובוסים (שניים – בגלל שהדירה הייתה רחוקה מהעבודה), לא מצא לו בת זוג, לא הוליד ילדים (למיטב ידיעתו), לא הרוויח סכום גדול בלוטו (הוא הרוויח 10 שקלים פעמיים, אבל זה לא נחשב) ואפילו לא אימץ חתול (בכל מקרה בעל הדירה שלו לא הרשה להכניס אליה חיות מחמד).

הסיכום היה מדכא למדי, אבל הייתה בו נקודת אור אחת (בנוסף לכך שהוא חגג יום הולדת!): שון הבין שרשימת ההחלטות לשנה החדשה כבר כמעט מוכנה:

  • הוא ימצא מקום עבודה חדש.
  • הוא ימצא דירה חדשה – אבל רק אחרי מציאת מקום העבודה, כדי שהדירה תהיה קרובה לעבודה
  • הוא יקנה מכונית – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה ודירה, כי רק אז הוא יידע האם הוא באמת צריך מכונית והאם יש לו מספיק כסף לאחזקתה. (ואולי הוא יקבל מכונית ממקום העבודה החדש? הכל יכול לקרות בשנה החדשה!)
  • הוא ימצא לו בת זוג – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה, יעבור דירה ויקנה מכונית – כדי שיוכל להסיע את בת הזוג לדירה החדשה במכונית החדשה לאחר שיאכלו במסעדה יוקרתית על חשבון המשכורת מהעבודה החדשה
  • הוא יוליד שני ילדים – אבל רק אחרי שימצא בת זוג (ברור למה). במחשבה שנייה, אולי אפשר לדחות החלטה זאת בעוד שנה. תלוי בעיקר בבת הזוג (ובעבודה, בדירה ובמכונית)
  • הוא ירוויח סכום כסף גדול בלוטו (ואז יוכל להתפטר מהעבודה. או לחילופין, אם הזכייה תגיע בעיתוי הנכון הוא יוכל לוותר על מקום העבודה החדש, לקנות דירה ומכונית ולמצוא בת זוג)
  • הוא יאמץ חתול – אבל רק אחרי שימצא דירה שמותר לגדל בה חתולים ובת זוג שתאשר לו לגדל חתול ואף תעזור לו בכך

מצב הרוח של שון השתפר מאוד. הוא התחיל לדמיין לו את שנת 2023 כשנה מוצלחת מאוד. הוא כבר חשב כמה יהיה מאושר כשיפנה לסכם את שנת 2023.

אבל לפתע התגנב חשש קטן למוחו – חשש שהלך וגדל במהירות: מה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים את כל תכניותיו לשנת 2023?  ומה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים אף לא אחת מתכניותיו? האם בסוף השנה הוא יהיה מאוכזב ומדוכא מאוד?

לאחר התלבטות רבה החליט שון לבצע שינוי אחד ברשימה, בכדי לשפר משמעותיות את סיכוייו להגשים לפחות נושא אחד בה: הוא החליף את התכנית לזכות בלוטו בסכום כסף גדול בתכנית (לא פחות טובה) לחגוג את יום הולדתו ה-28 ולהתבגר בשנה.

מוסר השכל: כמה טוב שיש לנו ימי הולדת ואת האפשרות לחגוג אותם

שבת שלום ו-2023 מוצלחת!

והרשומה המומלצת היא – בלוטנית אפריקנית – בבלוג של עננת

ומזל טוב לעננת החוגגת את יום הולדתה היום – 29.12! אמנם יום הולדת יש בכל שנה אבל עננת מאוד מיוחדת ולכן יום ההולדת שלה מאוד מיוחד!

מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

יציאה לקניות – סיפור לשבת (ולחודשי הקניות)

קובי (שם בדוי) היה פקיד בכיר במשרד החוץ. במשך שנים הוא היה בין הקולות המובילים בדסק האפריקאי ומספר פעמים הוביל יוזמות לחידוש ו/או הידוק היחסים עם מדינות מתפתחות (אך לא מפותחות) ביבשת.

במשך תקופה מסוימת הוא אפילו שירת בשגרירות ישראל בקניה בתפקיד נספח תרבות ואמנות, אבל למען האמת הוא שמח לחזור לארץ הלא מתפתחת שלנו ולצאת לפנסיה בקצבה צנועה.

להמשיך לקרוא יציאה לקניות – סיפור לשבת (ולחודשי הקניות)

חלום מספר 9  – סיפור ושיר לשבת

זה היה ממש מזמן (עברו כבר 42 שנים… הזמן רץ)
האם זה קרה בחלום

האם היה זה רק חלום?(לצערי זה היה אמיתי)

אני יודע, אני יודע

זה נראה ממש אמיתי. לפחות בשבילי (וכנראה לכל שאר העולם)

להמשיך לקרוא חלום מספר 9  – סיפור ושיר לשבת

סיפור חיובי לשבת

כשחגי (שם בדוי) נולד, לא נראה בו שום דבר יוצא דופן. הוא היה תינוק ככל התינוקות.

אבל בסביבות גיל שנתיים שמה לב הגננת שלו לתופעה קצת מוזרה. בניגוד לכל שאר הילדים בני גילו, חגי תמיד ענה בחיוב לכל בקשה.

הוריו של חגי לא ממש הבינו את גודל הפלא – מכיוון שהיה הבן הבכור, לא היה להם מושג על השליליות הרבה של בני השנתיים והם קיבלו בטבעיות את המגמה החיובית של בנם.

בניגוד לציפיות, מגמה זו הלכה והתחזקה ככל שחגי התבגר. נראה היה שחגי פשוט לא יכול לומר "לא". התופעה יוצאת הדופן הטרידה מאוד את הוריו – הם חששו שזרים עלולים לנצל לרעה את הגישה החיובית של בנם. כדי להתגונן מפני איומים אפשריים הם מצאו קלינאית תקשורת שתמורת סכום סמלי הסכימה ללמד את חגי לומר לא.

חגי כמובן הסכים בחפץ לב ללכת אל קלינאית התקשורת ושיתף פעולה בצורה מדהימה בשיעורים – אבל לא אמר לא. כלומר – הוא ביטא את המילה "לא", אבל הוא עשה זאת בהתמדה בכל פעם שהתבקש לכך.

הוא הסכים לומר לא לאנשים זרים שיציעו לו ממתקים, אבל הוא גם הסכים לומר להם כן אם זה מה שביקשו ממנו.

לאחר כחמישים פגישות עם קלינאית התקשורת נאלצו הוריו של חגי לוותר על חלומם ופשוט להיזהר יותר (במידת האפשר).

חגי – כטבעם של ילדים – המשיך לגדול ובשעה טובה התחיל ללמוד בבית הספר. בהתחלה הכל היה בסדר. חגי היה תלמיד אהוב על המורים והילדים. למרות שלא היה חכם או מוכשר מהממוצע, נכונותו לבצע את כל המטלות, לעזור לכולם ובעיקר לא לריב עם אף אחד עזרה למורים להתעלם מטעויות שהוא עשה ולתלמידים להתעלם מהאיטיות וחוסר הקואורדינציה שלו.

אבל ככל שחלפו השנים, התחילו להתגלות יותר ויותר בעיות. היו מורים שחשבו שחגי הוא סתם ציני וכשהוא אומר שהוא מוכן (ואפילו בשמחה) לבצע מטלה זו או אחרת – ותהיה בלתי נעימה ככל שתהיה –  הוא בעצם צוחק עליהם ומנסה "להמריד את הכיתה".

חלק מהילדים הפיקו הנאה סדיסטית מבקשות שונות שביקשו מחגי – ביודעם שהוא לעולם לא יסרב. היו אלה דברים קטנים – כמו לבקש ממנו את כל האוכל שלו או לבקש שישאיל להם את הסווטשירט שלו ביום קר – אבל הם פגעו בחגי מאוד.

ההורים של חגי שהיו עדים למצוקתו החליטו לשלוח אותו לפסיכולוג ילדים מפורסם שהיה אמור לעזור לו להפוך לאסרטיבי יותר. הפסיכולוג עבד עם חגי כמה שנים קצרות והצליח להגיע להרבה פריצות דרך, חיזק את בטחונו העצמי, גרם לו להבין את שורש הבעיה והעלה רגשות מודחקים לפני השטח.

רק דבר אחד הוא לא הצליח – הוא לא הצליח לגרום לחגי לומר לא.

הרשו לי לעשות הפסקה קטנה בסיפור ולפנות אליכם הקוראים – האם אתם כבר מודאגים? האם אתם מודאגים שחגי לא יידע לעמוד על שלו? האם אתם מודאגים שאני לא אצליח לסיים את הסיפור? או אולי שלא אצליח למצוא סוף טוב לסיפור והוא לא יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו – "סיפור חיובי לשבת"?

ובכן, אני חייב לציין שגם אני קצת מודאג. המצב לא נראה טוב – לא עבור חגי, לא עבורי ולא עבור הקוראים. (האם שמתם לב כמה פעמים מופיעה המילה "לא" בהפסקה הקטנה הזאת? מסתבר שהיא מופיעה לא פחות מעשר פעמים! מרשים, לא?)

וכשהכל נראה רע – משרד החינוך נחלץ לעזרה. משרד החינוך הודיע כי התלמידים בכיתה ח` יתחילו ללמוד פרקי אבות. חגי כמובן הסכים לכך ובשיעור הראשון הוא למד את המשפט הנצחי: "אם אין אני לי – מי לי?" ופתאום הוא הבין מה שלא הצליחו להסביר לו הוריו, קלינאית התקשורת והפסיכולוג –  לא חייבים להגיד "לא". אפשר לומר – "אין".

ומאז השתמש חגי בתגלית החדשה שלו ביעילות. כאשר הוא התבקש לבצע משהו בניגוד לרצונו הוא ענה – "אין לי חשק" או "אין לי כח" ולפעמים פשוט "אין לי".

כמובן שבצבא הוא הפך להיות אפסנאי.

   מוסר השכל: אם לא אני לי – מי לי?

   שבת שלום!                                                 

מזל טוב לבתי שהיא בחורה צעירה מאוד חיובית, אבל היא גם יודעת לומר לא (לשמחתי).

והרשומה המומלצת היא – תראו מה שגשם יכול לעשות – בבלוג של עננת (שלא במקרה גם בתה חוגגת היום יום הולדת!)