סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

בדרך כלל ביום חמישי בבוקר אני מפרסם סיפור משעשע לקראת סוף השבוע, אבל כמובן שלא אעשה זאת ביום  הזכרון לשואה ולגבורה.

לעיתים אני מפרסם כמה מחשבות ליום הזה. היום החלטתי לכתוב כמה מילים על סבי –אברהם צ'סלה ז"ל שהיה אביה של אמי (גם היא כבר לא בין החיים לצערי).

סבי לא היה שורד שואה, לא ניצול שואה ולא פליט שואה. הוא נולד בוילנה שבליטא בשנת 1904 ובגיל 20 החליט (בחוכמה רבה….) לעלות לארץ. 

בתמונה הבאה שצולמה ב-1929 רואים אותו לבוש חליפה יפה (האיכות של התמונה לא מדהימה, אבל החליפה אמורה להיות יפה):

להמשיך לקרוא סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

משחקי המחשב / הטלפון שלי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על המשחקים ששיחקנו או שעדיין משחקים במחשב או בטלפון.

פעם, איפשהו בתחילת שנות ה-80 שמעתי על מושג שנקרא "משחק טלוויזיה".  מחברים מכשיר פלאי כלשהו לטלוויזיה ואז אפשר לשחק משחקים באמצעותה!
המשחק הראשון שהכרתי היה כמובן של אטארי. אני זוכר שהשכנים שלנו ממול קנו כזה ומעט שיחקנו אצלם. אני זוכר גם  שכשהייתי בכיתה ט' היה לנו ערב של "יריד" שבמהלכו אחד התלמידים הביא קונסולת משחקים של אטארי ונוצר תור ארוך של ילדים שרצו לשחק בה.

המשחקים כמובן היו פשוטים מאוד – בעיקר שני קווים שהזזנו ימינה ושמאלה מתוך כוונה לפגוע בנקודה שקפצה ביניהם…

מעט אחר כך, גם אנחנו קנינו קונסולת משחקים – דווקא של פיליפס. אני זוכר שהמשחק שאהבתי בעיקר והייתי די מוצלח בו היה הפולשים מהחלל – space invaders. אני חושד שהשקעתי יותר מדי זמן במשחק הזה…

להמשיך לקרוא משחקי המחשב / הטלפון שלי

נתניה לוי ואוצר הפסח

פרופסור נתי "נתניה" לוי (שם בדוי) היה בשלבים האחרונים של הרצאתו על נרות החרס שנמצאו בפיר עמוק במערת התאומים והעידו כנראה על פולחן לאלה דמטר שהתקיים במערה במאות הראשונה והשנייה לספירה.

הנושא היה מעניין והסטודנטים היו מרותקים, אבל דעתו של נתניה הוסחה מפעם לפעם שלא באשמתו – בשורה הראשונה ישבה סטודנטית בלונדינית יפיפיה בלבוש לא לחלוטין צנוע.

הסטודנטית תלתה בו מבטים מעריצים ומדי פעם שרבבה את לשונה החוצה כשהתאמצה לכתוב את נקודות המפתח מההרצאה.

להמשיך לקרוא נתניה לוי ואוצר הפסח

תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

להמשיך לקרוא תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

השיא הגיע בערב שלפני ליל הסדר. ביומיים –שלושה האחרונים לפני ערב החג אמי התמקדה במטבח וניקתה את כל הארונות (היו לנו הרבה) ואת המקרר (אני מניח שבחלקים). העבודה הזאת כללה אחסון של כלי "החמץ" בארונות גבוהים (ונקיים) והורדת כלי הפסח מאותם ארונות. היה לנו סט מלא של כלי אוכל שהשתמשנו בהם רק לשבוע של פסח.

בערב אמא ריכזה את כל החמץ שנשאר על שולחן המטבח וניקתה (או "הכשירה") את כל שאר המטבח.  החוויה המיוחדת הייתה הכשרת השיש – אחרי שפונו ממנו כל הדברים שהיו עליו אמא הייתה שופכת עליו כוהל מפוגל (שאנחנו קראנו לו אז "ספירט") ומציתה אותו. כן, מדליקה גפרור וזורק אותו על השיש שמיד התלקח ובער באש כחלחלה נעימה.
היינו מכבים את האור במטבח ומתרכזים בו כולנו לצפות בקסם הזה.  כמובן שההורים וידאו שנישאר במרחק בטוח.

הרעיון בעצם פשוט – השיש עצמו לא בער כי היה עשוי מאבן. האלכוהול בער מהר ובבעירה הזאת נשרפו כל פירורי החמץ שאולי התחבאו על השיש…

לאחר מכן היינו עושים "בדיקת חמץ". כל ילד היה מקבל כמות ספורה מראש של פירורי לחם גדולים והחביא אותם ברחבי הבית. הושבענו לזכור היטב היכן החבאנו כל פירור כי אם משהו היה נשאר למחרת זה היה אסון של ממש…
אבא היה הולך ברחבי הבית עם נר ומחפש את הפירורים.
(גם לזה יש הסבר, אבל הוא מתחום הדת – על בדיקת החמץ מברכים. אם לא נמצא חמץ זאת ברכה לבטלה ולכן צריך לדאוג שיהיה חמץ כלשהו. ההורים שלנו ובוודאי עוד רבים אחרים הפכו זאת למשחק משעשע).

בבוקר של ערב החג היינו אוכלים ארוחת בוקר "חמצית" אחרונה ליד שולחן המטבח ואחר כך יורדים לשרוף את שאריות החמץ.
בזמן שאנחנו (הילדים ואבא ובשנים מאוחרות יותר רק הילדים) שיחקנו באש, אמא ניקתה היטב את שולחן המטבח וכעת הבית היה כשר לפסח רשמית ואמא יכלה להתפנות להכין את האוכל לסדר….

היא לא נחה הרבה לפני פסח.

לטענת אבא שלי אמא בכלל לא הלכה לישון בלילה שלפני ליל הסדר אלא  קיימה "לילה לבן" של ניקיונות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אני בטוח שהיא לא ישנה הרבה.

אני די שמח שאנחנו לא עובדים קשה כל כך לקראת הפסח, אבל גם קצת מתגעגע לאווירה ההיא של לפני החג ובעיקר לשריפת השיש…


והרשומה המומלצת היא – הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה – בבלוג  של Adida

תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

החלטתי להיות אמן. זה טוב להיות אמן. רצוי  לא אמן מיוסר, אלא אמן מפורסם ומצליח, כזה שיש לו הרבה מעריצים (וכמובן מעריצות) והיצירות שלו נמכרות בהרבה כסף.  נשמע לי שזה כיוון טוב לקריירה.

בשל הדרישה למכור את היצירות בהרבה כסף, ויתרתי מהר מאוד על האפשרות להיות משורר שחפן, אבל עדיין נשארו לי לא מעט תחומים באמנות שיכולתי לבחור מהם.

אחרי התלבטות לא פשוטה – בחירת קריירה היא לא עניין של מה בכך – החלטתי לבצע תחקיר מקצועי ומעמיק. חיפשתי בגוגל את המילים "אמן מפורסם"  ולשמחתי קיבלתי מיד תוצאות שבראשן מספר תמונות של אנשים שככל הנראה היו (או עודם) אמנים  מפורסמים. אני אוהב שגוגל מספק תמונות. זה חוסך לי קריאה.

התמונות הראשונות היו של אנשים עם השמות המוזרים קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, סלבדור דאלי, פבלו פיקסו ואפילו מישהו בשם המוזר וסילי קנדינסקי.

לחיצה על השמות גילתה לי שכולם היו ציירים ולכן הבנתי שגם אני צריך להיות צייר. זה נשמע מקצוע לא מסובך. ככל הזכור לי כבר בגן הילדים ציירתי!

שמתי לב שעל הציירים האלה כתבו בגוגל כל מיני מילים מסובכות שבקריאה שנייה הבנתי שהן מתארות את הסגנון בו השתמשו אותם ציירים מפורסמים. מסתבר שיש הרבה סגנונות!  באיזה אבחר?

להמשיך לקרוא תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

אנטארקטיקה  – סיפור לשבת

קיבלתי ממנו שיחת טלפון קצת מוזרה. בעצם רוב שיחות הטלפון ממנו היו קצת מוזרות, פרט לאלה שהיו מאוד מוזרות, אבל בכל זאת אהבתי אותו. אולי אהבתי אותו גם בזכות שיחות הטלפון המוזרות האלה.

אותה שיחה התחילה בשאלה: "יש סוסים שמדברים עברית?"

רציתי לומר לו שוודאי שיש סוסים שמדברים עברית. הדוגמא הראשונה שעלתה על דעתי הייתה נגרו קבלו – הסוס המפורסם מהספר המצוין "שלושים וחמישה במאי" – אבל אז נזכרתי שלמעשה הסוס הזה דיבר גרמנית ורק זכה לתרגום לעברית.

חשבתי על מר אד, הסוס המדבר מהטלוויזיה האמריקאית, אבל הוא דיבר רק אנגלית.

איפה בעולם יכולים להיות סוסים שמדברים עברית?

להמשיך לקרוא אנטארקטיקה  – סיפור לשבת

האגדה (והסיפור לשבת) על תורמוס ההרים

מוריס תור (שם פרטי בדוי, שם משפחה גם) היה בחור צעיר, שכמו רוב הבחורים הצעירים עסק רבות (לפחות במחשבתו) בחיפוש אחר האחת – הבחורה המושלמת שתסכים לחלוק איתו את חייו. ואם אפשר – כמה שיותר כאלה.

אבל נראה היה שכל הבחורות לא החשיבו את מוריס כמישהו שאיתו יוכלו לחלוק את חייהן (או חלק מהם). אחרי נסיונות כושלים רבים הבין מוריס שהבעיה הייתה פשוטה: הוא לא היה עשיר מספיק. זה מרגיז. האם כל הבחורות הן חומרניות כל כך עד שמחסור מסוים בכסף פוסל אותך מראש?

להמשיך לקרוא האגדה (והסיפור לשבת) על תורמוס ההרים

מעשה בחמש מסכות – סיפור לפורים, לקורונה ולשבת

אמא של רותי הביאה מתנה:
ששון ושמחה –
לכל ילד מסכה.
לרותי – מסכה כחולה
למיכה – מסכה צהובה
לסיגלית – מסכה סגולה
לאורי – מסכה ירוקה
לאלון – מסכה אדומה
כל הילדים עטו את המסכות ויצאו לטייל


אורי שמח. רץ וקפץ , רץ וקפץ

רץ וקפץ…. רץ וקפץ…
ופתאום הרגיש קוצר נשימה!  

הסיר אורי את  המסכה אבל הוא עשה את זה במהירות והמסכה נקרעה.

אנא – אורי – אל תזיל דמעה!
נמצא לך עוד מסכה.

פגשו הילדים את אבא של מיכה.
שמח מיכה ואמר: אבא – נסה אתה את המסכה הצהובה!
היא בוודאי מתאימה לראש שלך!

היא יפה כמו השמש!

אבא עטה את המסכה…
ופתאום….. אויה!
מה קרה?
החוט נמתח והמסכה נקרעה!

אל תצטער מיכה!
זה סופה של כל מסכה.


פגשו הילדים את מיצי –
חתולתה של סיגלית.
התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי…
חטפה מיצי את המסכה הסגולה של סיגלית ––
גלגלה – ותפסה….. גלגלה – ותפסה……
סרטה את המסכה בציפורניה.
ופתאום… אויה!
מה קרה?
המסכה התפוררה… המסכה נקרעה.
אל תצטערי סיגלית!
כך קרה גם למיכה. זה סופה של כל מסכה.


המסכה הסגולה נקרעה.
המסכה הצהובה נקרעה…
וגם המסכה הירוקה.
נשארו רק שתי מסכות:
מסכה כחולה לרותי,
מסכה אדומה לאלון.


פחדה רותי שגם המסכה שלה תיקרע…
הסירה רותי את המסכה בזהירות רבה
הניחה אותה בכיס בעדינות

ופתאום…. אויה!
מה קרה?
המסכה הסתבכה במפתחות שהיו לרותי בכיס ונקרעה.

אל תצטערי רותי!
כך קרה גם למיכה – זה סופה של כל מסכה.


נשארה רק מסכה אחת: מסכה אדומה – המסכה של אלון.
קרא אלון: יש לי רעיון!  הרי פורים היום!

הסיר את המסכה בעדינות,  צייר עליה שפם גדול וקרא:
שלום! שלום!
אני אדון!
עמדו הילדים,
נפנפו בידיים –
וקראו בקול אל אלון:
שלום! שלום!
שלום אדון!

פורים היום!

מוסר השכל: גם בפורים השנה לכולנו יש מסכה  (האם היא צוהלת ושמחה?)

פורים שמח ושבת שלום!

תודה ל-  Tootrees3על הרעיון לסיפור (המבוסס כמובן על הסיפור הידוע "מעשה בחמישה בלונים")

והרשומה המומלצת היא – ויליאם הרט, נישואים סקוטיים, המערב הפרוע – בבלוג של אבו אלמוג

יום הולדת 3 לקהילת פרפרים

מדור השרביט החם מזכיר לנו כי השבוע (ליתר דיוק ב-17.3) נחגוג יום הולדת 3 של קהילת פרפרים.
כדי לציין את הארוע אני מעתיק בלי בושה חלק מהרשומה שכתבתי לרגל יום ההולדת הראשון של קהילת פרפרים:

מהי קהילת פרפרים?
מספר "פליטים" מקהילת הבלוגים של ישראבלוג ובראשם הבלוגר "קנקן" החליטו להקים קהילה משלהם. קהילה הקושרת בלוגים בעברית.  יכול להיות שאני לא מדייק בעובדות, לכן פשוט אצטט מדף הקהילה:

קהילה שמטרתה לרכז ולאחד בדף ראשי אחד מגוון רחב של בלוגרים שכותבים בעברית,  ומכל הפלטפורמות – כדי לתת להם כאן במה לפרסם, להכיר ולהגיב.

דף הקהילה מאפשר ניווט נוח מדף אחד – אל כל אחד מהבלוגים של חברי הקהילה.

תקצירי הפרסומים האחרונים של החברים בקהילה מתעדכנים בדף הקהילה בזמן אמת.

להמשיך לקרוא יום הולדת 3 לקהילת פרפרים