המונדיאל הראשון

אחרי שנים רבות בהן לא עקבתי כלל אחרי המונדיאל, החלטתי שהגיע הזמן להדביק את הפערים. נמאס לי לא להיות מסוגל להשתתף בשיחות במשרד ובארוחת הצהריים, לא לדעת מה לענות לשאלה – "ראית את המשחק?" ולא להבין למי יש סיכויים טובים יותר לזכות בגמר.

אמנם הצלחתי להסתדר איכשהו: ידעתי לדקלם סיסמאות בנוסח "הכדור הוא עגול", "כדורגל משחקים 90 דקות" ו-"צריך לפטר את המאמן" ולפעמים כששאלו אותי אם ראיתי את המשחק עניתי: "הם היו ממש טובים!" ולרוב זכיתי להסכמה, אבל חששתי שהבלוף ייחשף במוקדם או במאוחר. להמשיך לקרוא המונדיאל הראשון

מגדלים פורחים באוויר

היה זה ערב שבת. המשפחה סיימה את ארוחת הערב החגיגית. הנשים פרשו לשתות ברנדי בספריה והגברים פינו את השולחן ורחצו כלים.

הנכדים – שישה במספר – ישבו עדיין סביב השולחן שבראשו ישב סבא ועישן מקטרת ארוכה.

אחרי שתיקה ארוכה – שבמהלכה תלו הנכדים עיניים מעריצות בטבעות העשן שיצר סבא , פתח הנכד הבכור – דולפין – את פיו וביקש: "סבא, ספר לנו סיפור על מה שהיה כשהיית קטן!" להמשיך לקרוא מגדלים פורחים באוויר

סיפור חכמים ממוחזר לשבת הראשונה של החופש הגדול

מכיוון שאף אחד לא קורא אותי בתפוז בין כה (בגלל תקלה בהודעות למנויים) אני שוקל שוב לעבור לפה…

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק  ובירכו את בורא עולם על שחנן בינה ודעת לצאצאיהם הרבים. להמשיך לקרוא סיפור חכמים ממוחזר לשבת הראשונה של החופש הגדול

מחשבות ואפשרויות – שיר וסיפור לשבת

אחרי שיצאתי מהפגישה עם הפסיכולוג עדיין הרגשתי רע. בד"כ במהלך הפגישה איתו הרגשתי הקלה מסוימת בתחושת המועקה הכבדה שאפפה אותי, אבל היום זה לא עבד.

התיישבתי על ספסל בטיילת מול הים ותהיתי האם אוכל אי פעם למצוא מוצא.
האם אוכל להיות אדם אחר מאשר עצמי איתו חייתי כל חיי (או לפחות מרגע שעמדתי על דעתי)?
ואם נניח שכן – איזה אדם ארצה להיות?

להמשיך לקרוא מחשבות ואפשרויות – שיר וסיפור לשבת

האיש שניצח את הסטטיסטיקה

כבר כשנולד אריאל (שם בדוי, אבל זה כלום לעומת כל הנתונים הבדויים – שלא לומר המצוצים מן האצבע – שיבואו בהמשך הסיפור) ידעו הוריו שהוא נולד לגדולות.

אריאל נולד כבר בחודש השמיני – ובכך הקדים את זמנו. למרות הלידה המוקדמת שקל אריאל 3.560 ק"ג – כחצי ק"ג מעל משקל הלידה הממוצע בישראל.

הוריו של אריאל הבינו כי לבנם התחלה מצוינת. כדי לשפר את סיכוייו לנצח את הסטטיסטיקה, הם קראו לו בשם אריאל – שם בעל חמש אותיות, מעבר לממוצע השמות לבנים בישראל שעמד באותה תקופה על ארבע אותיות. להמשיך לקרוא האיש שניצח את הסטטיסטיקה

הסיפור לשבת מכה שנית

לאור התגובות האוהדות לסיפור לשבת של השבוע שעבר, גמלה בליבי ההחלטה לספר סיפור גם לשבת הבאה עלינו לטובה. (שימו לב בבקשה שלא נאקה בליבי ההחלטה!)

כמובן שגם השבוע מותר לקרוא ביום חול…

למי שלא זוכר, אין באמת צורך בתקציר הפרק(ים) הקודמ(ים) מכיוון שכל קשר בין סיפור השבוע לסיפור השבת שעבר מקרי בהחלט (עד לא קיים). להמשיך לקרוא הסיפור לשבת מכה שנית

סיפור לשבת

לפני שנים רבות, כשהייתי עוד סטודנט באוניברסיטה (ועוד עתודאי ר"ל), אהבתי מאוד להקשיב לתוכנית האגדית "מה יש".

אחת הפינות החביבות עליי הייתה "סיפור לשבת" של חזקל מוסרי.

הסיפורים עסקו בד"כ בדמויות פשוטות ואפילו יום-יומיות שקרו להן דברים פשוטים ויום-יומיים.

ותמיד (או לפעמים? זה היה מזמן…) היה לסיפורים האלה מוסר השכל. להמשיך לקרוא סיפור לשבת

כולם מדברים על מזג האוויר

ואף אחד לא עושה משהו בנידון…

הבוקר, כשלקחתי את הילדים לבית הספר הרגשתי שבחוץ יותר חם מאשר אתמול בבוקר.

 זה קצת הפתיע אותי, כי בבוקר שמעתי ברדיו שצפויה "ירידה קלה בטמפרטורות", אבל לא מחיתי.

רק כשנכנסתי למכונית, גיליתי באדיבות חברת מזדה כי בחוץ שוררות 9 מעלות צלזיוס – מעלה אחת פחות מאשר 24 שעות קודם לכן. מיד התאמתי את הרגשתי לכך – מעתה אמור: "היום קר יותר מאתמול". ובכך תרמה חברת מזדה לאמוני בחזאים… להמשיך לקרוא כולם מדברים על מזג האוויר

חלק ממה שרציתי שתדעו על שוקולד ואולי לא מעניין אתכם

בשבת חגגה בתי את יום הולדתה ה-10 בסדנת שוקולד (אם מישהו מחפש המלצות – יש).

הארוע לימד אותי מעט דברים חדשים על שוקולד הביא אותי למחשבות קיומיות בנושא. מהו שוקולד? למה הוא טעים כל כך? למה אנשים מתמכרים אליו? ולמה הוא גורם לי להרגיש טוב?

רשומה זו אולי תענה על חלק  מהשאלות להמשיך לקרוא חלק ממה שרציתי שתדעו על שוקולד ואולי לא מעניין אתכם

בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה

היום, בעומדי בפקק הקבוע של הבוקר בכביש 4 (שאבא של אשתי מכנה "מגרש החנייה הארוך ביותר במדינה") חשבתי לי שאני לא אוהב פקקי תנועה. פשוט לא אוהב אותם.
אולי זה עוד משהו דפוק אצלי ואולי סתם הנטייה שלי לשחצנות. אם פקקי התנועה טובים לכולם, למה דוקא אני לא נהנה מהם?
לרגע אחד עלתה בי ההשערה כי יש בודאי בין אלפי הנהגים בפקקים עוד כמה שלא כל כך נהנים. אבל אם זה כך, מה גורם לכולם לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולהזדחל לאיטם בקופסת פח גדולה ששוויה עשרות אלפי שקלים ויותר לאורך קילומטרים רבים?
פקקי תנועה הם כמו מזג האוויר… כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. הרי אם באמת הייתי רוצה לעשות משהו, אולי פשוט הייתי מוותר על הנסיעה במכונית ולוקח רכבת. גם חוסך לי את התסכול שבפקק, גם מפנה מכונית אחת מהדרך, וגם חוסך בזיהום האוויר.
ואפילו פתחו תחנת רכבת במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי לפני שנה או שנתיים…
הבעיה היא שאני יודע חשבון. 5 דקות הליכה לתחנה + 5 דקות המתנה לרכבת + 20 דקות נסיעה ברכבת + 20 דקות הליכה מתחנת היעד לעבודה = 50 דקות בסה"כ. ואילו במכונית שלי, בפקקים, אני מגיע בד"כ לעבודה תוך 30-40 דקות.
שלא לדבר על הדרך חזרה, שאותה אני עושה בד"כ ב-20-25 דקות במכונית (ואותם 50 דקות ברכבת)
ומה לגבי אוטובוס? בדקתי גם את האופציה הזאת. לאוטובוס לוקח 50 דקות בלבד להגיע מהבית שלי לעבודה -אלא אם יש פקקים. והוא גם עובר בתדירות מאוד נוחה – שלוש פעמים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים.
אז אני יושב במכונית שלי, ובעצם מצבי לא רע בכלל. יש לי מזגן (שאפילו לא צריך ב"חורף" הזה) ויש לי רדיו וכמובן יש לי טלפון נייד (עם דיבורית) שאפשר לנצל כדי להציק לאנשים שכבר הצליחו להגיע לעבודה (איך אמרו בפרסומת של פלאפון לפני הרבה זמן? "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". הם רק לא חשבו על אלה שכבר הגיעו לעבודה והעמיתים שלהם מצליחים להפוך להם את שעת העבודה לשעה אבודה…).
ולא לשכוח – יש לי אף שאפשר לחטט בו, אם אני רוצה להצטרף לספורט הלאומי של ישראל בפקקים. אבל ספורט מעולם לא היה כוס התה שלי…
אחרי שגמרתי להציק לכל האנשים שאני מכיר (לשלושתם) ועניתי לשתי טעויות במספר (משה מבנק דיסקונט בפולג דוקא נשמע לי סימפטי, אבל האובר-דרפט שלי מספיק לי – אני לא צריך גם את זה של נדב) הדלקתי את הרדיו. לגלגל"צ יש רשימת השמעה מאוד מוצלחת. היא קולעת לטעם של כולם בארץ – אבל לא כולם בבת-אחת. פירוש הדבר הוא שעל כל שיר שאני אוהב יש אחד שאני לא אוהב ואחד שאני ממש לא סובל. בגלי צה"ל מדברים כל הזמן. החדשות רק מגדילות את הדיכאון. עוד פעם ברק או נתניהו? לכל התחנות האחרות אי אפשר להקשיב יותר מעשר דקות בלי לעבור למקבץ פרסומות קצר. או ארוך. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לקרוא ספר ששמעתי עליו פרסומות ברדיו. וגם לטלפנים של ביטוח ישיר אני לא מאמין…
בקיצור, ההאזנה לרדיו הופכת לזיפזופ מהיר בניסיון להתחמק מהפרסומות, הברבורים והשירים שאני לא אוהב. אמנם על הכביש אני לא עובר 20 קמ"ש, אבל ברדיו אני יכול להחליף שש תחנות בדקה!
ומה שמשותף לכל התחנות זה התשדירים של האגודה למלחמה בדרכים (או בשמה הפחות ידוע "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים") "אתה נוסע במכונית החדשה…" (לא כל כך… כבר תיכף בת שלוש. עושה רושם שחצי מהמכוניות מסביב חדשות יותר), "מכוון את הGPS " (אבל אין לי! אני  לא צריך קול מסונתז שיסביר לי איך לנסוע מהבית לעבודה) "רק אל תשכח!" (כאן הקול הופך מנינוח למאיים. אני מתחיל להילחץ. מה כבר שכחתי?) "אל תוריד את העיניים מהכביש!" (אפילו אם נמאס לי מהפגוש של המכונית שלפניי?) ואז שורת המחץ – "גם יום חלום יכול להיהפך לאסון!" אבל מתי כבר יהיה לי יום חלום? אולי אם הייתי נשאר בבית במקום להצטרף לפקק הייתי יכול לחלום עוד קצת ולא הייתי חווה את האסון המכונה-  "להלן מצב התנועה בכביש" (הפסקה) "4" (הפסקה) "לכיוון" (הפסקה) "דרום" (הפסקה) "מצומת" (הפסקה) "רעננה" (הפסקה) "למחלף" (הפסקה) "מורשה" (הפסקה) "חל עומס קל".
כן, שכחתי לציין שגם אני מכור לדיווחי התנועה. (מילא אני… הילדים שלי כבר מדקלמים במקהלה עומסים נבחרים)
אפילו שכבר בחרתי באיזה דרך לנסוע, ואין לי שום אפשרות להתחרט, אני מקשיב לדיווחים בגלגל"צ כל רבע שעה, ולמוקד התנועה של קול ישראל ולשירותים המסחריים של החברות הסלולאריות. אולי זה עושה לי טוב לדעת שגם הכביש השני פקוק. ואולי זה היצר התחרותי שלי – אם שסק תיזמנה 15 דקות מרעננה למורשה, האם אצליח להשיג אותה או אפסיד במירוץ?
זהו. הגעתי למורשה. עכשיו רק נשאר לחכות שני רמזורים ולטוס קילומטר וחצי במהירות מסחררת של 100 קמ"ש לכיוון הפקק הבא.
מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש עוד לצפות? כנראה לעוד פקק…

להמשיך לקרוא בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה