הלרדניס, או המרכבה שהפכה לדלעת – סיפור לשבת

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה,חיה נערה אומללה בשם (הבדוי כמובן) הלרדניס.

הלרדניס הייתה אומללה כי אביה התעלל  בה ואמה הייתה חלשה מכדי להתנגד. לפני שאתם מדמיינים דברים ריאליסטיים מדי, אני חש צורך להבהיר כי ההתעללות התמקדה בכך שהלרדניס  הייתה חייבת לנקות את כל הבית, לבשל ולתפור ומעולם לא קיבלה בגדים חדשים או את המפתחות למכונית.

אך גורלה של הלרדניס שפר עליה – אביה מת לפתע מהתקף לב ואמה התחתנה מחדש עם נסיך טוב לב שלו היו שתי בנות יפות וחכמות מנישואים קודמים.

חייה של הלרדניס השתנו מן הקצה אל הקצה: היא גרה כעת בארמון, לבשה שמלות מפוארות והיה לה צבא משרתות שעשה את כל מה שרצתה. כן, הלרדניס לא הייתה צריכה לנקוף אצבע. כל חלומותיה התגשמו והיא הייתה מאושרת.

מאושרת? לא ממש… בתוך תוכה הלרדניס התגעגעה לימים שבהם הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודה קשה. האחיות החורגות היו אמנם חברות נהדרות, אבל הלרדניס מצאה את עצמה פעם אחר פעם חולמת על חיי הבדידות כשרק עכברים וגו'קים אירחו לה לחברה.
בתוך תוכה היא הבינה שמצבה הנוכחי היה טוב בהרבה מחייה לצד אביה הביולוגי, אבל החיים האלה היו כל כך משעממים… כל בוקר היא קמה מאוחר, אכלה ארוחת בוקר עשירה ואז חיפשה עיסוקים שיעזרו לה להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים הגדולה.

לפעמים היא קראה ספר ולפעמים סתם בהתה בטלביזיה (בעיקר בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי).

אחרי ארוחת הצהרים נהגה הלרדניס לישון שעה-שעתיים ואח"כ שוב חיפשה דרכים להעביר את הזמן עד לארוחת הערב (העשירה). בשעות האלה היא נהגה בד"כ לקרוא עיתונים ולרכל עם אחיותיה החורגות על הנעשה בחברה הגבוהה בארצם.

לאחר ארוחת הערב נהגו בד"כ האחיות לצאת לנשפי ריקודים (או להישאר בבית מול הטלביזיה) עד השעות הקטנות של הלילה.

אפשר היה לסכם את חייה של הלרדניס בשלוש מילים: שעמום אחד גדול.

ואז, ערב אחד הופיע בבית שליח עם הזמנות לשלוש הבנות – הנסיך (לא אביה של הלרדניס אלא נסיך עוד יותר גדול – יורש העצר) עמד לערוך נשף ענקי שבשיאו הוא יבחר את כלתו לעתיד מבין כל האורחות.

(הבחירה תהיה כמובן באמצעות סמסים – הנשף ישודר בשידור חי לכל בתי הממלכה והצופים יוכלו להשפיע בצורה דמוקרטית על בחירת מלכתם הבאה).

עם ההזמנות הגיעו האיחולים. האחיות החורגות, אמא, אבא וכל החברים וקרובי המשפחה היו בטוחים כי הזכייה מובטחת להלרדניס. היא הרי הייתה הבחורה היפה ביותר, המוכשרת ביותר והפופולארית ביותר בכל הממלכה.

אבל הלרדניס לא רצתה לזכות. חתונה עם הנסיך הייתה עבורה כמו גזר דין מוות – היא תהיה נידונה לחיי עושר ובטלה עד יום מותה (שוודאי יהיה רחוק מאוד תודות לתזונה והשגחה רפואית מעולות).

הדבר האחרון שהיא רצתה היה ללכת לנשף. אבל כיצד תוכל להתחמק מכך? כפי שאמר המשורר: מה זה היה לה? העם מחכה!

ערב הנשף הגיע. השמלה המפוארת הייתה מוכנה. הלרדניס ישבה לבדה בחדר מול השמלה ונאנחה.

לפתע נשמע קול פיצוץ עמום ובאוויר מולה הופיע גבר קטן ומכוער (ולא מגולח). הלרדניס נרתעה לאחור והשמיעה קריאת בהלה אבל הגבר המסתורי הצית סיגריה והסביר לה כי הוא הפיי הטוב שלה והוא הגיע כדי להגשים את משאלתה – לא ללכת לנשף.

נפנוף שרביט אחד ושמלת הנשף המפוארת הפכה לצרור סחבות מלוכלכות.

נפנוף שרביט שני ופניה הצחות של הלרדניס התכסו כתמים ואפילו חצ'קונים.

עוד נפנוף שרביט והכרכרה המפוארת של הלרדניס הפכה לדלעת, הרכב לעכבר והמשרת לכלבלב.

הלרדניס הייתה מאושרת! היא רצה למטבח והצטרפה למשרתות שרחצו כלים והכינו ארוחת ערב (עשירה). אף אחת לא זיהתה אותה ומכיוון שבבית היו משרתות רבות שהוחלפו לעיתים תדירות אף אחת גם לא התפלאה לראות אותה שם.

אבל, כשהשעון הורה חצות הרגישה פתאום הלרדניס איך פניה מתנקים מחצ'קונים ובלויי הסחבות שלה מתחילים להפוך לשמלת נשף מפוארת. לתדהמתן של המשרתות האחרות היא ברחה במעלה המדרגות בריצה, מותירה אחריה רק כפכף קרוע ומלוכלך.

אחת המשרתות הרימה את הכפכף אבל רגליה של הלרדניס היו כל כך זעירות שהכפכף לא התאים לאף אחת ולכן מצא את מקומו בפח.

מוסר השכל:  אלוהים נותן כפכפים למי שאין לו רגלים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – רצועית רוברט – בבלוג של עננת

הפושטקים מהמעברה (סיפור לשבת)

ברשומה האחרונה הזכרתי ונזכרתי ברשומה שכתבתי (או ניסיתי לכתוב) בסגנון של בלוגרית שמאוד אהבתי בכינוי המיזנטרופית.

להלן הסיפור:

בקצה עיר ילדותי בת-ים עמדה לה המעברה המקומית כשכונה שאין לה הופכין.
סבתא ויקי תמיד הייתה מזהירה אותנו מהפושטקים שגרו שם. היא הייתה אומרת: "דעו לכם נכדיי היקרים כי הפושטקים של מעברת בת ים גרועים הם אפילו מהפושטקים של מעברת חולון! אם תתקרבו אליהם אתם עלולים למצוא את עצמכם ערומים באמצע הרחוב תוך שניות!"

אני ואחי יאצק מעולם לא הבנו כיצד אנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב תוך שניות. גם לא הבנו מאיזה כיוון סבתא ויקי היא סבתא שלנו: הייתה לנו סבתא שמחה, אמא של אמא, סבתא מגדה אמא של אבא, סבתא שורה, דודה של אמא, סבתא דודה (שנקראה על שם דוד בן גוריון בגלל הדמיון הרב ביניהם) שהייתה שכנה של סבתא של הבן דוד של אבא וכמובן סבתא רוזי שבאה מסיפור אחר. (אותו עליי לספר בהזדמנות אחרת מן הסתם).

בכל מקרה נזהרנו לא להתקרב למעברה של בת ים, גם בגלל האזהרות של סבתא ויקי וגם בגלל שהמעברה הייתה רחוקה והקיץ היה חם ובאוטו של אבא לא היה מזגן. בעצם לא היה לו אוטו בכלל. רק עשירים גדולים יכלו להרשות לעצמם אוטו באותם ימים ואבא שלנו לא היה עשיר גדול, למרות – ואולי בגלל – שהוא שתה כמויות מסחריות של בירה שחורה.

יום אחד פנה אליי אחי יאצק – שהיה מבוגר ממני בשלושה חודשים ולכן נחשב למנהיג הטבעי בביתנו – ואמר: "אורי. יש לי רעיון".

אני שתקתי. ידעתי שיאצק מצפה שאשאל אותו מה הרעיון והשתיקה שלי תעצבן אותו ובסוף זה ייגמר כמו תמיד במכות.

אבל יאצק החליט לוותר על כמה שלבים. הוא נתן לי צ'אפחה אדירה ואמר: "אורי – בוא נצא למסע מים לים!"

באותם ימים מסע מים לים היה פסגת השאיפות של בני הנוער השריריים והחטובים, יפי הבלורית והתואר. אצלינו בכיתה היה ילד אחד שבאמת יצא למסע מים לים והוא התפרנס מהמסע הזה במשך שנה שלמה בה הקיפו אותו כל יפיפיות השכבה (שתיהן) וגם חלק גדול משאר הילדות.

הים הראשון לא היה בעייתי. הרי גרנו בבת-ים ולכן קבענו את נקודת המוצא של המסע בחוף הסלע. הבעיה הייתה איך להגיע לים השני. אבל יאצק כבר חשב על הכל: במקום לפנות מזרחה לכיוון המשוער של הכינרת הוא הציע שנפנה צפונה לחוף אחר שגם הוא חוף ים.

מאוד התלהבתי למשמע הרעיון כי יכולנו להרוג פה שני חלזונות במקל מחודד אחד: גם נעשה מסע מים לים כמו מיטב הנוער החלוצי וגם מסע מחוף לחוף כמו גיבורי הסרטים האמריקאיים אותם זכינו לראות לפעמים בקולנוע אורנים בהצגה יומית אם הסדרן היה משתהה מספיק זמן בשירותים.

כבר למחרת יצאנו לדרך. חלקו הראשון של המסע עבר ללא תקלות מיוחדות. אבל בשלב מסוים שמנו לב כי הנוף סביבנו השתנה: במקום שיכוני הבלוקים המכוערים של מחוזות ילדותנו עמדו מסביבנו צריפים ופחונים מכוערים ובלתי מוכרים.

"יאצק" – אמרתי ומשכתי בשרוולו של אחי הגדול – "אני חושב שהגענו ל… ל… מעברה של בת ים!"

יאצק עצר במקומו אחוז אימה.

העצירה הייתה פתאומית ואני המשכתי להתקדם בלי להרפות משרוולו של יאצק, כך שתוך דקה מצאתי את עצמי אוחז את השרוול בלבד כשיאצק והשרוול השני שלו עומדים כמה צעדים מאחורי.

הסתובבתי אליו כדי להתנצל. תוך כדי הסיבוב נתפס המכנס השמאלי שלי במסמר שבלט מאחד הצריפים והמכנס נקרע לכל אורכו.

שנינו החוורנו כסיד. עוד רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב כמו שסבתא ויקי הזהירה אותנו!

יאצק התעשת ראשון. הוא תמיד היה ילד שקול ורגוע. הוא קרא: "הצילו! קרא לעזרה!"

מכיוון שבימים ההם עוד לא היו טלפונים סלולאריים ולא לקחנו איתנו יוני דואר למסע פשטתי מהר את חולצתי והתחלתי לנופף בה כדי להזעיק עזרה.

מהצריף הקרוב אלינו יצא גבר קשיש בעל פני מלאך. הוא חייך אלינו חיוך חסר שיניים, פרש את זרועותיו לקראתנו והחל לצעוק: "מה זה פה??? מופע סטריפטיז??? תסתלקו מכאן פושטקים! אתם הורסים כל חלקה טובה בשכונה היפה שלנו! אם עוד פעם אחת אראה אתכם פה זה יהיה סופכם!"

יאצק ואני התחלנו לרוץ בכיוון ההפוך היישר לתוך זרועותיה החסונות של גברת קשישה כבת 250 שנה. הייתה לה פאה בלונדינית ומחרוזת פנינים ג'ינג'יות.

היא הרגיעה אותנו, אספה אותנו אל ביתה, מזגה לנו לימונדה קרירה וחמוצה ובזמן שתיקנה את בגדינו הקרועים סיפרה לנו את סיפורו של הגבר הקשיש מהצריף ממול.

שמו היה יאשה והוא היה נשוי לאישה יפיפייה שנחשבה לבחורה היפה ביותר בכל רחבי חולון, בת-ים וחלקים מראשון לציון.

יאשה היה אדם יציב בעל עבודה קבועה כפקיד נמוך בעירייה.

יום אחד הוא החליט להפתיע את אשתו בארוחת צהריים רומנטית.  הוא הופיע באחת בצהריים מול דלתו כשהוא אוחז זר פרחים גדול אבל כשהוא פתח את הדלת הוא שמע קולות מוזרים ומפתיעים מכיוון חדר השינה.

יאשה מיהר פנימה בצעקות שבר כאשר מולו חלפו במהירות שתי דמויות מטושטשות שיצאו לרחוב.

חדר השינה היה ריק מאנשים אך בגדים ושמיכות היו מפוזרים בכל הכיוונים. יאשה יצא לרחוב בחיפזון והופתע מאוד לראות שם את אשתו ויקי עומדת עירומה כביום היוולדה.
הוא דרש הסברים והיא מיהרה להסביר שהפושטקים במעברה גרמו לכך.

מאז אותו יום יאשה לא חזר לעצמו.  גם ויקי לא חזרה אליו ולא נראתה במעברה יותר.

מוסר השכל:  גיליתי (בדרך הקשה) שיותר קל לי לחקות את הסגנון שלי מאשר את הסגנון של המיזנטרופית

שבת שלום!

תודה למיזנטרופית ז"ל שנתנה לי השראה לרשומה.

והרשומה המומלצת היא – על הבלוגים שלי – עבר, הווה ותעלומה שלפענוחה יש לקרוא פוסט זה מההתחלה ועד לסוף – בבלוג (או אחד הבלוגים) של קנקן התה

בלוגנאורי – השבוע השני

בעקבות התגובות המעודדות בשבוע שעבר, גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי

בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  • כמה רחוק מגיע עץ המשפחה שלך?

שאלה מצוינת. מצד אמי, לא כל כך רחוק.. כמה דורות אחורה. אבל מצד אבי, זה סיפור אחר.  אבי בא ממשפחה חסידית והוא צאצא של האדמו"ר מלעלוב.  דודו של אבי, משה יאיר וינשטוק פרסם ספר על תולדות המשפחה בו הוא הגיע מהדור של אבי אחורה עד… אדם הראשון. כן, לא פחות. אז עץ המשפחה שלי מצד אבי מגיע הכי רחוק שאפשר.

האם אני מאמין בדיוק של העץ הזה? לא כל כך… אבל לפחות כמה וכמה דורות אחורה הוא נראה נאמן למציאות.

אגב, מכיוון שאני מיוחס ישירות לאדם הראשון, אני מאמין שאתם הקוראים קרובי משפחה שלי.

9.1  מהי המתנה שקיבלת הזכורה לך ביותר

טוב, אני לא חושב שיש מתנה שקיבלתי שהיא "הזכורה לי ביותר". אבל בכל זאת אציין כמה שזכורות לי יותר מאחרות. יום הולדתי ה-22 היה יום ההולדת הראשון שלי בתור בן הזוג של עננת.  ליום ההולדת הזה היא ארגנה לי משחק "מחפשים את המטמון" עם חידות היגיון משעשעות וכמה מתנות קטנות. המשחק היה מתנה מצוינת ממנה נהניתי מאוד. לעומת זאת ב- "ולנטיין דיי" של 1998, כשגרנו בארה"ב היא הגישה לי ארוחת בוקר למיטה שהייתה פרוסת לחם חתוכה בצורת לב ומרוחה בריבה אדומה ❤

עוד מתנה שאני זוכר היטב היא ליום הולדתי ה-50 – אחי, שהיה אז מעצב גרפי (והיום ד"ר לאמנות) הכין תמונה שלי משולבת עם הברק על פניו של דיוויד בואי מעטיפת האלבום aladdin sane.  עד היום התמונה הזאת היא תמונת הרקע שלי בטלפון ותמונת הפרופיל שלי בוואטסאפ.

(התמונה מויקיפדיה והיא לא זאת שאחי הכין…)

10.1 האם יש ספר ששינה את חייך?

ספרים באופן כללי שינו את חיי או אולי יותר השפיעו על חיי. מגיל צעיר התחלתי לקרוא ועד היום אני קורא לא מעט. היו ספרים או סופרים שהשפיעו עליי יותר מאחרים (כמו שהזכרתי בעבר  אפשר למנות את ספרי אפרים קישון לצד שר הטבעות ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה בין הספרים האהובים עליי). קשה לי לדמיין את חיי ללא ספרים אבל אני לא חושב שיש ספר מסוים שממש שינה את חיי.

11.1 איך אתה מגדיר הצלחה

שאלה קשה. בתרבות המערבית (בה אני חי) לרוב מקובל לזהות הצלחה כהצלחה כלכלית. אדם מצליח הוא אדם שמרוויח הרבה כסף (או שסתם יש לו הרבה כסף). אני באופן אישי לא מתנגד שיהיה לי הרבה כסף, אבל אני לא חושב שבכך אני מודד הצלחה. נראה לי שאני מרגיש מצליח כשאני מרגיש מוערך – אם אני מקבל מחמאות על עבודתי, הכתיבה שלי, תבשיל שהכנתי או כל דבר אחר שהשקעתי בו אני מרגיש מצליח. אוסיף הסתייגות קטנה – אם אני מקבל מחמאות שאני לא חושב שאני ראוי להן, אני לא ממש מרוצה (או מרגיש שהצלחתי).

12.1 איזה מטלה (או עבודה בבית?) היא המאתגרת ביותר מבחינתך?

המילה באנגלית הייתה CHORE  שבתרגום לעברית יהפוך לדעתי למטלה או משימה אם כי ראיתי כעת גם את התרגום "עבודה שגרתית". בד"כ באמריקאית הכוונה במילה זאת לעבודות בבית כמו שטיפת כלים או ניקוי אבק.
אם מסתכלים על המילה במובן האמריקאי אני חושב שהמטלות שמאתגרות אותי יותר מאחרות הן ביצוע כל מיני תיקונים בבית כמו החלפת ברז לדוגמא. אני מצליח לעשות זאת, אבל הרבה פעמים אני מסתבך יותר ממה שחשבתי שיקרה והמטלה הופכת למאתגרת של ממש.

13.1. אם היו לך מיליארד דולר, איך היית מוציא אותם?

מיליארד דולר זה סכום אגדי של ממש… יש לי בראש רשימה מסודרת של דברים שאעשה אם אזכה ב-40 מיליון שקלים – אתפטר מהעבודה, אקנה דירות לילדים שלי ובית נחמד בשבילנו, אסייע בכסף לקרובי משפחה, אקנה מכונית מוצלחת יותר, אסע יותר לחו"ל. אבל מיליארד דולר??? קשה לי לומר מה אעשה בסכום גדול כל כך, אבל נראה לי שבחלק מהכסף אשתמש לקניית שטח אדמה גדול בארץ או אולי בחו"ל (או אולי גם וגם?) ואהפוך אותו לשמורת טבע.

14.1 מהי דרך הנסיעות המועדפת עלייך

המילה באנגלית פה היא TRAVEL  – כלומר בעיקר לטייל. עננת אומרת שהדרך המועדפת עליי היא לא לנסוע אלא להישאר בבית, אבל אני לא חושב שאני מסכים. נראה לי שהדרך המועדפת עליי ביותר לטייל היא ללכת ברגל. אני אוהב ללכת ברגל ואם מדובר במרחק סביר אעדיף ללכת ברגל מאשר לנסוע. אבל מכיוון שלרוב יעדי הטיול אני לא יכול להגיע ברגל, במקום השני יהיה לנהוג ברכב שלי. למרות שזה לא מאוד אקולוגי, זה נותן לי עצמאות רבה – יכולת להחליט מתי לעצור להפסקה, באיזה דרך לבחור, מתי לצאת (אבל לא מתי להגיע) וגם איזה מוזיקה לשמוע בדרך 😊

והרשומה המומלצת היא – בוקר חדש בעידן של פרישה – בבלוג של אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה

שנה טובה!

לכבוד ראש השנה הקרב ובאה רציתי לשתף אתכם בשיר לא מאוד מוכר שמצאתי ברשת:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה

אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה

אבל למה להרים ידיים כל כך מהר? קצת קשה אז נשברים?

זו לא השנה הראשונה שחלפה ולא הראשונה שבאה. התגברנו על כל אלה שחלפו וכל אלה שבאו – נתגבר גם על זאת.

שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,

שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא

גם בתנ"ך כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ולכן מן הסתם יש לכבד את ההורים בברכת שנה טובה. אבל אם השיר היה נכתב בימינו אני בטוח שאמא הייתה מופיעה ראשונה.

להמשיך לקרוא שנה טובה!

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

להמשיך לקרוא ניקיונות הפסח

החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

חזי  (שם בדוי) היה חזיר חמוד שגדל בחווה נידחת אי שם בדרום. ברצוני להבהיר כבר בנקודה מוקדמת זאת בסיפור שחזי לא היה אדם עם תכונות אופי המיוחסות לחזיר, אלא חזיר ממשי (עם תכונות אופי המיוחסות בד"כ לבני אדם – כלומר חזיר מואנש).
ועוד הבהרה מתבקשת – כן, אני יודע שחזיר הוא לא חיה כשרה ולכן לא מגדלים חזירים  בארץ הקודש. אבל בהחלט ייתכן שהדרום בו חי חזי לא היה חלק מארץ הקודש (ובנוסף – כן מגדלים חזירים בארץ הקודש).

אחרי שהבהרנו את שתי הנקודות החשובות הלאה, הגיע הזמן ללמוד על ייחודו של חזי. ברור שחייב להיות ייחוד, אחרת לא הייתי כותב עליו סיפור.

להמשיך לקרוא החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

חג שני של פסח

"אבא" – שאל משה (שם בדוי) ביום האחרון של חול המועד את אביו עמרם (שם בדוי גם כן, אבל מובן בהקשר זה).
"רצית לשאול משהו?" – שאל עמרם את בנו משה.
"אני חושב שכן" – ענה משה – "אבל מרוב סוגריים ושמות בדויים כבר שכחתי מה רציתי לשאול והאם בכלל רציתי לשאול… למה אתה חושב שרציתי לשאול משהו?"
"משתי סיבות"  ענה עמרם – " הראשונה היא שאני יודע שאתה בן חכם ולכן מן הסתם אינך זה שאינו יודע לשאול. והשנייה היא שהמילים הראשונות ברשימה אחרי המילה 'אבא' הן – 'שאל משה' – מה שמרמז שרצית לשאול משהו"

להמשיך לקרוא חג שני של פסח

רוחות הצפון

לאמא לא נשאר עוד כח – ככה לפחות היא אמרה – וזה לא היה חידוש וגם לא פלא. אמא עבדה במשרה מלאה וטיפלה בנו במשרה מלאה וניקתה ובישלה ותמיד ההתלוננה שאין לה כח אבל איכשהו היא בכל זאת עשתה כל מה שצריך.
אז ממש לא התרגשתי מכך שלא נשאר לה כח.

אבל אבא לא ידע מה לומר – וזה היה חידוש – כי אבא תמיד ידע מה לומר, בכל מצב ואפילו בכל סיטואציה. לא ידעתי שיגיע היום בו הוא לא יידע מה לומר. זה היה היום בו החלטתי לברוח ולמעשה חשבתי הרבה מה יקרה ביום בו אברח ותמיד ידעתי שלאמא לא יהיה כח, אבל הייתי בטוח שאבא יידע מה לומר והכנתי את כל התשובות מראש.

להמשיך לקרוא רוחות הצפון

הסיפור (לשבת) על האיש שרצה להיות מיליונר

הקדמה קצרה:
בשל המצב הכללי ובגלל שנראה שגם שאריות הבלוג הותיק שלי בתפוז נפלו קורבן לתחזוקה הלא קיימת שלהם, אני מפרסם סיפור שפורסם במקור לפני כמעט עשר שנים. גם אני לא זכרתי אותו, והוא נראה לי עדיין רלוונטי (או בכל אופן יהיה רלוונטי לאחר סיום משבר הקורונה, בתנאי שהאסטרואיד לא יפגע בנו בינתיים. מה עם האסטרואיד הזה?  כבר כמה ימים לא שמעתי עליו).

בלי הקדמות נוספות, הנה הסיפור המקורי:
מולי (שם בדוי) תמיד רצה להיות…

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על האיש שרצה להיות מיליונר

פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)

ההיריון של אמא פילפילה היה קשה וארוך. קודם היו בחילות, אח"כ כאבי גב והיה קשה לסחוב את הבטן הגדולה.
רבים ממכריה חשבו שיש תאומים ברחמה אבל הרופא התעקש שמדובר בפילפילון אחד.
אמא פילפילה ממש ספרה את הימים עד תאריך הלידה המשוער, וכשהוא עבר ההריון כאילו נהיה קשה יותר.
אבל שבועיים לתוך החודש ה-23 של ההיריון החלו לפתע הצירים ולאחר לידה לא ארוכה ולא קצרה יצא לאוויר העולם פילפילון מתוק בעל אף ארוך במשקל של 132.4 ק"ג.
במבחן האפגר הוא קיבל תוצאה מושלמת ואמא הייתה מאוד גאה בו, אבל היה דבר אחד שקצת הטריד אותה: נראה היה שלמרות אפו הארוך, פילפילון לא ידע כיצד לדרוך.
רופא הפילפילונים הרגיע את אמא והסביר לה כי זה טבעי מאוד שפילפילונים יתחילו לדרוך רק כמה שעות לאחר הלידה – לפעמים אפילו רק ביום שמחרת.
הוא הדגיש שפילפילון עם אף ארוך שכזה ודאי יידע כיצד לדרוך מהר מאוד.

להמשיך לקרוא פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)