הסיפור (לשבת) על הדייג ודג הזהב

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור הקלאסי על הדייג שהעלה בחכתו (או ברשתו) דג זהב מדבר שיכול היה להגשים את משאלותיו.

ובכן, צר לי לבשר לכם כי הסיפור הנ"ל לא התרחש במציאות.

צר לי לא פחות לבשר לכם כי הסיפור לשבת השבוע לא יעסוק בנושא הקלאסי הנ"ל.

אבל, לעונג לי הוא לבשר לכם שאחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאתי את המקור לסיפור הקלאסי – מסתבר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי  שהתרחש בארצנו.

ללא הקדמות נוספות – קבלו את הסיפור האמיתי על הדייג ודג הזהב.

בני הדייג (שם בדוי אך מוגן) היה חובב דייג מושבע מגיל צעיר. כל שבת וחג הוא היה מתייצב על שובר הגלים בחוף בת ים ומטיל חכתו למים. היו הרבה סיבות בזכותן בני אהב לדוג.

ראשית, בני אהב דגים.

שנית, בני אהב את הרוגע  והשלווה שאפפו אותו בזמן שישב ליד החכה והמתין לשללו.

שלישית, בני אהב את שתיית הבירה שהתלוותה לדייג.

רביעית, בני אהב את החברה הנעימה של הדייגים האחרים איתם שוחח על ענייני דיומא.

וסיבה חמישית ואחרונה – בני אהב את הבדידות שהקיפה אותו לאחר שהשתכר מכל הבירות, רב עם הדייגים האחרים על ענייני דיומא וננטש על ידיהם על החוף.

הייתה רק בעיה אחת שהטרידה את בני בהקשר לתחביב הכמעט מושלם שלו – הוא מעולם לא תפס אפילו דג אחד.

בשנים הראשונות הוא היה בטוח שזה יגיע עם הזמן וקצת סבלנות, ציוד טוב יותר ותולעים שמנות יותר יצליחו לגרום לו לתפוס דגים, אבל אחרי חמש שנים של דייג בכל שבת וחג ללא תוצאות הוא התחיל להתייאש.

בני השתמש בכל הרמזים והשיטות שהודלפו לו ע"י דייגים ותיקים ממנו, אך ללא הועיל.

לאחר ניסיונות רבים לחשוף את סוד הדיג המוצלח, הוא סוף סוף הצליח לגלות את השיטה הבטוחה לתפיסת דגים שמנים: דייג בפארק דיג.

בני נטש  את מקומו הקבוע על שובר הגלים בבת-ים ועבר לדוג בפארק דיג בצפון. כבר ביום הראשון שלו בפארק הצליח בני להעלות בחכתו כחמישה קילו של דגים טריים ומשובחים.

הבעיה היחידה הייתה שהתחביב נהיה יקר בצורה משמעותית…  בני לא יכול היה להרשות לעצמו להגיע לפארק הדיג בכל שבת ותסכולו גבר.

לאחר שלוש שבתות ללא דיג הרגיש בני כמו דג מחוץ למים. הוא ניסה לחדור לפארק הדיג בלי לשלם, אך נתפס ע"י שני גברתנים ונזרק החוצה ללא גינוני כבוד.

כאן, באחת מנקודות השפל של חייו, גילה בני תגלית מפתיעה. בזמן שהועף בקשת מעל גדר הפארק, הוא הצליח להבחין כי מצידו השני של הכביש הראשי שוכנות בריכות דגים לא מגודרות (!).

בשבת הבאה התייצב בני מעבר לכביש והתיישב לדוג בבריכות הדגים של הקיבוץ השכן.  השלל היה נאה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבני הגיע אל המנוחה והנחלה, אך בשבת החמישית הוא כמעט נתפס ע"י קצין הביטחון של הקיבוץ. ממש ברגע האחרון הוא הבחין בטנדר הנוסע לכיוונו על דרך העפר והוא הצליח לחמוק אל הסבך.

החל מהשבת הבאה בני החל לנקוט בטקטיקות חדשות כדי להמשיך בתחביבו בלי להיתפס. הוא היה מחנה את רכבו רחוק ככל האפשר מבריכות הדגים, לובש בגדי הסוואה , מרכיב משקפי שמש ומדביק שפם מלאכותי ובעיקר מגיע לבריכות בשעות לא קונוונציונליות.

הריגוש שבהתחמקות מקצין הביטחון הוסיף לא מעט לחוויות הדיג ולאט לאט גילה בני שהוא נהנה יותר מתכסיסי ההתחמקות מאשר מהישיבה עם החכה ליד המים.

במקביל גילה בני עוד שתי תגליות מפתיעות. הראשונה הייתה כי הוא כבר לא אוהב לאכול דגים. אמנם הוא אוהב לדוג אותם, אבל ניקוי הדגים וריח הדגים המבושלים גרם לו לבחילה.

התגלית השנייה הייתה כי הנסיעות השבועיות לבריכות הדגים בצפון גובות מחיר כבד מרכבו – בבלאי ובדלק.

בני חיבר אחת ועוד אחת ועוד אחת והגיע לתובנה מעמיקה: לא צריך לנסוע עם חכה עד למעגן מיכאל כאשר בקניון במרחק הליכה מביתו שוכנת חנות חיות מחמד עמוסה באקווריומים.

התחמקות לחנות,שליית דג מן האקווריום ובריחה מהירה יספקו את תשוקתו העזה של בני לדייג – או ליתר דיוק – לתכסיסי התחמקות והרג דגים.

הבעיה העיקרית הייתה שחנות החיות הייתה סגורה בשבת. אבל בני לא נשבר. הוא הבין כיצד ניתן ליהנות מכל העולמות. הוא חזר בשבתות לשובר הגלים שם התרועע עם חבריו הדייגים (ולא תפס דגים) ובימי שלישי אחר הצהרים הוא היה ניגש לקניון לדוג דגים.

בני נכנס לחנות החיות, הסתובב סביב כלובי הציפורים, משם עבר בצעד זהיר לאקווריומים וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר הוא הכניס יד למים ותפס דג גופי אותו תחב מיד לכיסו.

תחושת הסיפוק הייתה מעבר לכל דמיון.

בשבוע הבא בני העז יותר ויצא מחנות החיות כשבכיסיו שני דגי קרב סיאמיים.

בשבוע השלישי בני כיוון את צעדיו אל מה שהחשיב כדג השמן ביותר בחנות – דג זהב. בני הביט ימינה ושמאלה, וידא שאף אחד לא שם לב למעשיו ובזריזות תפס דג זהב שמן וגדול.

להפתעתו הרבה, פתח דג הזהב את פיו ואמר: "אנא, אל תאכל אותי!"

בני לא הכיר את האגדה הותיקה על הדייג ודג הזהב (שכאמור הייתה מבוססת על סיפור זה ולכן עדיין לא נוצרה אז) אך מכיוון שהיה ישראלי מבטן שאל מיד: "ומה יצא לי מזה?"

הדג ענה: "אני דג שיודע לדבר! אם תקנה אותי תוכל להרוויח הרבה כסף מהצגתי בקרקס!"

בני לא השתכנע. "אני אוהב את הריגוש שבהוצאת דגים מן המים…. אני לא צריך כסף ולא אוהב קרקסים!"

הדג נשם בכבדות ואמר במהירות "אני אמלא כל משאלה שלך! רק תחזיר אותי למים!"

בני ניסה לחשוב במהירות. בזווית העין הוא כבר קלט את המוכר מתקרב לכיוונו. "בעצם, יש דבר אחד. האם אתה יכול לגרום לכך שיכתבו עלי ספר רב מכר?"

הדג חשב רגע וענה: "אני יכול לעשות משהו קרוב… אני יכול לגרום שיכתבו עליך סיפור לשבת!"

המוכר היה כבר ממש קרוב. בני זרק את הדג חזרה לאקווריום ויצא בצעד מהיר.

מוסר השכל: טוב שם טוב משמן דגים טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השתקפות שלווה – בבלוג של L Weaves Words (יש קרבה מסויימת לסיפור שלי…)

האגדה (הפמיניסטית) על הכלנית, הנורית והפרג (סיפור לשבת)

היה היו שלוש אחיות יפהפיות, נחמדות  ומקסימות. שלושתן היו בעלות שיער שחור ומקסים. הן היו ידועות בתור האחיות היפות ביותר בכל הממלכה בה הן גרו.

שמותיהן היו: כלנית, נורית ופרג.

הרבה אנשים תמהו לגבי השם של האחות הצעירה: הוא היה גם לא מקובל וגם לא נשי כל כך, אבל הרוב הבינו שלאחר שההורים קראו לבנות הראשונות בשמות פרחים אדומים הם הרגישו צורך להשלים את הסדרה.
חלק חשבו שההורים היו מכורים לאופיום.

אבל כלנית, נורית ופרג אהבו את שמותיהן המיוחדים (בעיקר פרג) ושמחו שהוריהן לא קראו להן עכסה, חולדה ומושקה.

האחיות היו חברות טובות והסתדרו מצוין זו עם זו. הן למדו יחד באותו תיכון – כלנית בכיתה י"ג (הנדסאות חשמל), נורית בכיתה י"ב (מגמת פיזיקה) ופרג בכיתה י"א (מכונאות רכב) ותמיד עזרו זו לזו בלימודיהן.

יום אחד, נסיך הממלכה הודיע שהוא עורך נשף לכל הבנות בממלכה, כדי למצוא לעצמו כלה.
האחיות התקוממו כנגד עצם הרעיון: האם הן אמורות להיות מוצגות לראווה כדי שהנסיך יוכל לבחור ביניהן? מה לגבי אהבה? מה עם שוויון זכויות? מה עם שוויון בנטל? (זה מסיפור אחר).
אחרי הרבה התלבטויות הן החליטו ללכת לנשף בכל זאת משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הלהקה האהובה עליהן ביותר עמדה להופיע בנשף. שנית, על פי הבנתן האוכל בנשף יהיה מעולה והאלכוהול חופשי. שלישית, הנסיך הודיע כי נערה שלא תתייצב לנשף צפויה למאסר ו/או קנס.

אמן של האחיות הציעה כי יצאו יחד לקנות שמלות לנשף. האחיות קיבלו את הרעיון בשמחה, יצאו לקניון הקרוב וקנו במהרה שמלות אדומות נפלאות שהבליטו את מה שהיה צריך להבליט והסתירו את מה שהיה צריך להסתיר.
אבל כשאמן ראתה את השמלות חשכו עיניה. "השמלות זהות לחלוטין!" היא קראה בייאוש.
"ומה הבעיה בזה?" שאלו האחיות.

"הנסיך עלול להתבלבל ביניכן" – ענתה האם – "ולכן הוא בסוף יבחר מישהי אחרת למרות שאני יודעת שאתן הנערות היפות  והחכמות ביותר בכל הממלכה. (ואני לא משוחדת – גם אבא מסכים לזה!)"
זה לא נראה לאחיות כל כך נורא – הן בכל מקרה לא הרגישו בשלות לנישואים וכל דבר שיקטין את סיכוייהן להינשא לנסיך שימח אותן, אבל בלחץ האם הן הסכימו להוסיף הבדלים קטנים ביניהן: כלנית לבשה מעל השמלה צעיף לבן, נורית ריססה את שמלתה בספריי מבריק (לא דליק) ואילו פרג ענדה עגילים שחורים.

הנשף היה הצלחה גדולה. האחיות מאוד נהנו מהאוכל, מהשתייה, מהמוסיקה ומהריקודים.
הנסיך רקד עם כל אחת מהן מספר ריקודים ולדעתן של האחיות הוא לא העדיף אף אחת מהן ולכן לא הייתה סכנה כי יחליט להינשא להן.
אך, למרבה האכזבה, בסיום הערב הודיע הנסיך: "החלטתי להתחתן לא עם בחורה אחת, אלא עם שלוש: כלנית, נורית ופרג!"

מהומה גדולה פרצה באולם הנשף. בחורות רבות התאכזבו מכך שהנסיך לא בחר בהן וקראו בקול רם כי הן שוות יותר. אחרות נעלבו מכך שהנסיך חושב שהוא יכול להתחתן עם שלוש נשים במקביל.
אבל האדם המאוכזב ביותר היה המלך. הוא קרא לנסיך אליו והסביר לו בשקט כי הוא לא יכול להתחתן עם שלוש נשים במקביל וחוץ מזה הוא אמור להתחתן עם הנסיכה של הממלכה השכנה וכל הנשף כוון למטרה זאת.

הנסיך לא ידע את נפשו מרוב כעס. הוא החליט להתפטר מהנסיכות ולהפוך את הממלכה לדמוקרטיה. למרבה ההפתעה המלך הסכים איתו וציין כי כבר נמאס לו מהחובות של בית המלוכה.

הבחירות נערכו תוך זמן קצר. שלוש האחיות החליטו לרוץ לפרלמנט למושב המייצג את מחוזן ובאופן מביך קיבלה כל אחת מספר קולות זהה.
מכיוון שהן היו חברות טובות הן החליטו על רוטציה: כלנית כיהנה בפרלמנט בשליש הראשון של האביב, נורית בשליש השני ופרג בשליש השלישי. אחר כך הן יצאו לפגרה עד האביב הבא.

ומה לגבי חתונות? הנסיך (לשעבר) בסופו של דבר פגש את הנסיכה של הממלכה השכנה והתאהב בה באמת. הן התחתנו והוא מלך בממלכה ההיא.
נורית, כלנית ופרג מצאו בסופו של דבר את בני זוגן – גברים טובים וישרים שנשארו בבית לטפל בילדים ותמכו בקריירה הפוליטית של בנות זוגן.

מוסר השכל: באגדות הכל יכול לקרות

שבת שלום!

תודה ל- Mamma Quail שהציעה לי את הרעיון לכתוב גרסה פמיניסטית לאגדה על הכלנית, הנורית והפרג שהוצגה בבלוג של עננת

והרשומה המומלצת היא – אל האבדון – אריך קסטנר – בבלוג של arikbenedek

הגמדים של שלגיה – היכן הם היום?

לאור ההצלחה הצנועה של סיפור ההמשך לפינוקיו שלחתי את התחקירנים שלי לבדוק מהו הסיום האמיתי של עוד אגדה פופולארית – שלגיה ושבעת הגמדים.

כולם יודעים כי הנסיך ושלגיה חיו באושר ובעושר, אך מי יודע מה קרה לגמדים?

ובכן, לאחר שהנסיך הרכיב את שלגיה על סוסו הלבן ודהר לעבר האופק, חזרו הגמדים לביתם הצנוע, סדרו אותו קצת והכינו לעצמם ארוחת ערב קלה. לא היה להם ממש חשק לדבר. כולם הבינו שכעת חייהם יחזרו לאותה שגרה שהכירו לפני שהנערה היפיפייה פרצה לחייהם.

ואכן, למחרת בבוקר הם קמו בשעה הרגילה, אכלו ארוחה שהכינו בעצמם ויצאו לעבודתם במכרה היהלומים.

הכל נראה רגיל ושגרתי…

להמשיך לקרוא הגמדים של שלגיה – היכן הם היום?

פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כולם מכירים את סיפורו של פינוקיו – הבובה שנוצרה ע"י ג'פטו הנגר הבודד ולאחר תלאות רבות הפך לילד אמיתי.

רוב הילדים – וגם רוב המבוגרים – חושבים כי בכך הסתיים הסיפור והכל בא על מקומו בשלום.

לאחרונה גיליתי באופן כמעט מקרי ולאחר מאמץ מחשבתי מסוים את ההמשך האמיתי של הסיפור.

לכן, ללא הקדמות נוספות, אמשיך את הסיפור מהנקודה בה פינוקיו הפך לילד אמיתי.

היום הראשון בחייו החדשים של פינוקיו היה יום שבת. כל היום הוקדש לחגיגות. ג'פטו לקח את פינוקיו לפארק, שיחק איתו כדורגל, קנה לו פיצה וגלידה והם חיו באושר ובאושר כל אותו יום.

להמשיך לקרוא פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פעם אחת, לפני שנים לא רבות כלל (או אולי רק כמה חודשים), בארץ לא רחוקה כלל (בעצם בארץ שלנו) גרה ילדה קטנה (ששמה הבדוי שמור במערכת).

הילדה הייתה ילדה ככל הילדות, פרט לכך שהיא ומשפחתה השתייכו לזרם הקונסרבטיווי ביהדות – למעשה אימה הייתה רב הקהילה בישוב בו הם גרו.

מכיוון שכך, בניגוד לרוב הילדות בנות גילה (תשע שנים ושלושה חודשים) הילדה המדוברת חבשה תמיד כיפה סרוגה. ובעיקר היא אהבה כיפות בצבע אדום – על כן הכינוי שלה בפי כל היה "כיפה אדומה".

להמשיך לקרוא כיפה אדומה (סיפור לשבת)

עוץ לי גוץ לי במאה ה-21

קהל נכבד, ברגע זה, מתחיל הסיפור בבלוג. זה אולי הרגע לגלות את הנפשות הפועלות, אבל במחשבה שנייה אכתוב את הסיפור כמו כל סיפור אחר בבלוג שלי. אז רק אסתפק בלומר: בוקר טוב, בוקר טוב.

(ואם אתם קוראים בערב: ערב טוב, ערב טוב).

להמשיך לקרוא עוץ לי גוץ לי במאה ה-21

הנסיכה שרצתה את הירח (סיפור לשבת)

הנסיכה הייתה חולה. היא שכבה במיטה , לא אכלה, לא שתתה ולא שיחקה.
היא גם לא רקדה, לא שרה ולא ציירה.
לא קראה ספר, לא דיברה בטלפון ולא בישלה.
היא לא עישנה, לא פיצחה גרעינים ולא ירקה.
לפחות היא ראתה טלוויזיה.
אביה המלך היה מודאג מאוד.
הוא ביקר אותה כל יום לפחות לחמש דקות ושאל אותה שוב ושוב: "ילדתי! משוש חיי! מה אוכל לעשות כדי שתחלימי?"
אחרי כמה וכמה ביקורים הנסיכה שמה לב פתאום שאביה שם והוא מדבר אליה. היא הוציאה את האוזניות מהאוזניים ולאחר שגם שמעה את השאלה היא ענתה: "אבא יקר – אני רוצה את הירח. רק אם אקבל את הירח אבריא!"
ענה לה המלך: "איזה שטויות אלה? אני חושב שאת צריכה רופא."
יצא המלך בסערה, כועס על עצמו מכיוון שלא חשב על כך קודם והתקשר לקופת החולים להזמין רופא.
להפתעתו הסתבר לו שלמרות שהוא והנסיכה מבוטחים  ברמה הגבוהה ביותר ומשלמים לא מעט זהב לקופת החולים בכל חודש, הם אינם זכאים לביקור בית.
שלח המלך את אחד מאביריו חמוש במגן זהב וחרב פיפיות לקופת חולים ותוך זמן קצר חזר האביר יחד עם רופא.
הרופא בדק את הנסיכה ביסודיות ולאחר מכן אמר למלך: :אין ספק שהנסיכה חולה. אולי אפילו חולה מאוד. אבל זה כנראה רק וירוס. אני יכול לרשום לה משהו להקלה על הסימפטומים".
התייעץ המלך עם הנסיכה והיא אכן ביקשה "משהו להקלה על הסימפטומים".
הוציא הרופא פנקס מרשמים, רשם משהו בכתב ידו הבלתי קריא, הוסיף חתימה וחותמת ונס על נפשו.
לקח המלך את המרשם והלך לבית המרקחת.
הסתכל הרוקח על המרשם ואמר: "ירח? אין לנו ירח בבית המרקחת".
"על מה אתה מדבר?" שאל המלך ההמום והרוקח הסביר לו שהמרשם בפירוש אומר: "ירח".
אחרי דין ודברים קצר רכש המלך תרופה הומואופטית מעולה שיכולה לרפא כל מחלה.
המלך חזר בשמחה הביתה והציע את התרופה המצוינת לנסיכה שדחתה אותה בבוז ואמרה: "אבל איפה הירח? הרופא רשם לי את הירח!"
המלך הבין שנרקמה קנוניה נגדו ופנה לבכיר יועציו – שר החוץ הנכבד.
שר החוץ הקשיב בכובד ראש לסיפורו המרגש של המלך ואמר:

"פנית לאדם הנכון. אני שר החוץ והירח נמצא בחוץ. אין מתאים ממני להשיג את הירח עבור הנסיכה!"

שר החוץ זימן מיד את האסטרונום הראשי במדינה – בו הוא ראה את שגריר הירח – הושיב אותו על כסא נמוך במיוחד ונזף בו במשך שלוש שעות ברציפות על כך שהוא לא הביא את הירח לנסיכה.
לאחר מכן הוא איים על האסטרונום בגירוש מהארץ וניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם הירח, אבל האסטרונום המשיך לטעון בתוקף שאין ביכולתו להביא את הירח.
חזר שר החוץ אבל וחפוי פנים אל המלך והודה בכשלונו.
פנה המלך ליועצו השני – שר האוצר הצעיר והחתיך – וסיפר לו את סיפורו.
אמר לו שר האוצר: "פנית לאדם הנכון! אני מסוגל לעשות הכל".
כתב שר האוצר סטאטוס נרגש בפייסבוק שלו בו הוא פנה אישית לירח וביקש ממנו לרדת ממרום מושבו ולגשת אל הנסיכה.
אבל למרות שפתו השנונה של שר האוצר, הירח לא נענה וגם הוא (שר האוצר, לא הירח) נאלץ להודות בכשלונו.
פנה המלך ליועצו השלישי – שר החינוך השמנמן והצחקן – וביקש את עזרתו.
שר החינוך צחקק ופנה מיד לחדר הנסיכה. במשך שעות רבות הוא לימד אותה עובדות מדהימות ומשעממות על הירח כולל גודלו, מרחקו מכדור הארץ ומספר האנשים שהגיעו אליו לפני גיל 21.
בהתחלה הנסיכה סירבה להקשיב והתבצרה במכשיריה האלקטרונים, אך כשהשיעור הגיע לשעתו השישית צעקה הנסיכה: "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על הירח!" היא קמה ממיטתה בקפיצה ורצה החוצה.
המלך שמח מאוד לראות את הנסיכה מחוץ למיטה. הוא הודה לשר החינוך במילים נרגשות וקיצץ את תקציבו לטובת תקציב הביטחון.
מוסר השכל:   תן לרעב דג והוא ישבע ליום אחד. למד אותו הכל – אבל הכל – על דיג ודגים והוא יהפוך לצמחוני
שבת שלום!
הסיפור כמובן מבוסס באופן חלקי מאוד על סיפור הילדים החביב "הנסיכה שרצתה את הירח"
והרשומה המומלצת היא – המהפיכה היער עד – אביגדור המאירי – בבלוג של דני קרמן

 

כיצד קיבל הפיל את חדקו

לפני שנים רבות, רבות מאוד אפילו, לפילים היה אף דומה לאפם של בעלי חיים אחרים. לחלק מהפילים היה אף גדול יותר ולחלק קטן יותר, אך לאף  פיל לא היה חדק מפואר ושימושי כמו שאנחנו מכירים היום.

אז כיצד קיבלו הפילים את חדקם? אנשים תמימים יכולים להאמין לסיפור המפורסם של רודיארד קיפלינג על פיו תנין משך באפו של פילון עד שזה התארך והפך לחדק.

אבל אנחנו אנשים משכילים היודעים שאם תנין ימשוך באפו של פילון האף רק ייפצע ובסופו של דבר הפיל עלול להפוך לארוחתו של התנין. זה רק סיפור (חביב מאוד) לילדים תמימים. להמשיך לקרוא כיצד קיבל הפיל את חדקו