בלוגנאורי – השבוע הרביעי

גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

• מה הייתה עבודת החלומות שלך כילד?
  
  במהלך שנות ילדותי היו שלוש עבודות שאני זוכר שחשבתי עליהן. לא בטוח ש-"חלמתי" עליהן, אבל חשבתי ברצינות עליהן כעל עבודה עתידית. הראשונה הייתה הוראה. רציתי להיות מורה… טוב שזה עבר לי מהר כי הייתי יכול להגשים את "החלום" הזה די בקלות ואני די בטוח שלא הייתי נהנה מכך. השנייה הייתה להיות וטרינר. יכול להיות שהייתי מסוגל להצליח גם בכך, אבל לא הגעתי לכיוון. השלישית והאחרונה הייתה "לעבוד במחשבים".  לא בדיוק הייתי בטוח מה המשמעות של עבודה במחשבים כשהחלטתי ללמוד מחשבים בתיכון, אבל גיליתי שאני נהנה מתכנות ואני גם טוב בכך. מאז גיל 14 אני עוסק במחשבים ומאז גיל 22 גם עובד במחשבים. כך יוצא שהגשמתי חלום, ואני לא ממש מאושר לחיות את החלום הזה. (גם סיוטים הם חלומות, לא?)

23.1  איזה שקר אתה מספר לעצמך?

אני חושב שהשקר העיקרי שאני מספר לעצמי הוא שהכל יסתדר ויהיה טוב.

24.1  איך אתה מראה אהבה?

זאת שאלה שצריך לשאול את האהובים עליי… אני לא כל כך אדם של חיבוקים ונשיקות ושליחת אימוג'ים של לבבות ונשיקות, אבל אני לא מתבייש לומר "אני אוהב אותך" ומקווה שאני מראה את האהבה שלי גם בתמיכה המלאה ובדאגה לאנשים שאני אוהב.

25.1  איזה שיר מדבר אלייך ומדוע?

שאלה קשה מאוד. אני אוהב הרבה שירים (חלקם הזכרתי בשרביט השירים האהובים עליי) , אבל לרוב אני אוהב אותם כי הם נשמעים טוב לאוזניי ולא כי הם "מדברים אליי". מהו שיר שמדבר אליי? האם זהו שיר שאני מזדהה עם המילים שלו? או שיר שמעורר בי רגשות עזים?

בקיצור, אחרי התלבטות קצרה החלטתי על comfortably numb של פינק פלויד שתמיד מעציב אותי לשמוע אותו ולפעמים (אבל לשמחתי לא תמיד) אני מזדהה עם חלק מהמילים שלו.

26.1 איזה שפה היית רוצה לדעת לדבר?
יש שתי שפות עיקריות שהייתי רוצה לדעת לדבר ויותר מזה להבין – הראשונה היא ערבית והשנייה היא רוסית. הסיבה ברורה – אלה שתי שפות המדוברות ע"י לא מעט אנשים הסובבים אותי ואני חושב שזה חשוב שאבין אותם ואוכל לדבר איתם בשפתם.  לצערי אין לי ממש כשרון לשפות. בשנים האחרונות התחלתי ללמוד ערבית (אחרי ששכחתי כל מה שלמדתי בכיתות ז-ח) אני יודע כעת קצת יותר אבל ממש לא מדבר או מבין את השפה. רוסית אפילו לא ניסיתי. אולי בעתיד.

 .

27.1. מהם היתרונות והחסרונות של דחיינות?
החסרונות ברורים לי – מגיעים למטלות ברגע האחרון, עושים אותם בלחץ ולא באופן מיטבי. לא חשבתי שיש יתרונות לתכונה זאת, אבל Adiad הציגה בבלוג שלה יתרון אפשרי.
אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שיכול להיות יתרון לדחיינות – אם נדחה את העבודה אולי בסוף היא תתבטל ונגלה שלא היינו צריכים להשקיע כלל…

28.1 תאר את עוגת יום ההולדת המושלמת

דווקא עוגת יום הולדת? ועוד מושלמת? מזמן לא הכינו לי ממש עוגת יום הולדת ואני לא חש בחסרונן. בכל זאת אני בגיל שבו לא כדאי לשים נרות על העוגה. וכמובן הטבעונות שלי לא  עוזרת למי שרוצה להכין לי עוגה. יש אמנם עוגות טבעוניות נחמדות, אבל נראה לי שכדי שעוגה תהיה באמת טובה היא צריכה להכיל ביצים וחלב או מוצריו.
בשנים האחרונות אני נוהג לכבוד יום הולדתי להביא לעבודה שתי עוגות טבעוניות שאני מכין בעצמי. אף אחת מהן לא מושלמת…
בימים שלפני הטבעונות אהבתי עוגות גלידה בטעם שוקולד. אז אולי זאת.

והרשומה המומלצת היא – לאן שנפנה – בבלוג של arik benedek chaviv

אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

אהוד (שם בדוי) הרגיש מדוכא. נראה היה לו שאהובתו הנצחית אהובה (שם בדוי גם כן) לא רוצה אותו יותר.

במשך כמה ימים הוא הסתובב עצוב ומיואש עד שלבסוף הוא החליט לפנות אל אהובה ולנהל איתה שיחה מלב אל לב בה הוא ישים את כל הדברים על השולחן.

אחרי לילה כמעט ללא שינה, הוא פנה אליה מוקדם בבוקר ואמר: "אם לא תרצי אותי, אעזוב מיד. אתפוס רכבת ואברח אל ההרים".
להפתעתו אהובה כלל לא הגיבה לדברים. אבל ממראה פניה היה נראה לו כי היא קצת מודאגת. הוא הבין שאם הוא יברח היא תרוץ לחפש אחריו ולכן הוא מיהר (בהקלה רבה) להרגיע אותה ואמר: " אבל לא תצטרכי לחפש אותי כי אחזור מהר מאוד – אפילו מיד – ולא אעזוב אותך יותר כל החיים"

הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

גברי (שם בדוי) היה גבר (גבר) ישראלי ממוצע. הוא נהג לנהוג במהירות, היה לו בטחון עצמי רב והוא התייחס לנשים, ילדים, ערבים ושאר מיעוטים בחיבה מהולה בהתנשאות.

כל התכונות האלה התפתחו אצל גברי כבר מגיל צעיר והלכו והתקבעו עם השנים.

כשגברי היה לקראת סיום התיכון הוא לא שקל לרגע לא להתגייס לצבא. מבחינתו המילה "חובה" ב"שרות חובה" הייתה משמעותית מאוד. הוא גם רצה לשרת שרות משמעותי ועל כן התנדב ליחידה מובחרת ולשמחתו התקבל לאחת המובחרות מכולן – סיירת מטכ"ל.

לבשל ללוחמים המהוללים הייתה אחת משאיפות חייו והוא היה גאה מאוד בתפקידו וכשיצא הביתה התהדר בסיפורים שלא ניתן לספר ובעלילות גבורה שלא ניתן לחשוף עדיין.

אהבה גדולה – סיפור לשבת ולט"ו באב

אוהב (שם בדוי כמובן) אהב מאוד את בת זוגו אהובה (במקרה גם שם בדוי). הוא אהב אותה כמו בספרים ובשירים, אהב אותה עד טירוף והיה מוכן לעשות הכל למענה.
פעמיים בשנה הוא נהג לעשות אפילו עוד יותר למענה של אהובתו אהובה – ביום ולנטיין הקדוש שהוא כמובן (משום מה) חג האהבה הבינלאומי ובט"ו באב שהוא כמובן (מסיבות מעט יותר ברורות) חג האהבה היהודי.

כל שנה כשהתקרב יום האהבה (כלומר כשהתקרבו ימי האהבה) התרכז אוהב במשימה הגדולה של הפתעת אהובתו בגילויי אהבה גדולים. הוא הרגיש צורך ממשי להתעלות על ההפתעה של יום האהבה הקודם. כבר לפני שנים הוא מיצה את האפשרויות של פרחים, שוקולד ולבבות (כולל לב שוקולד ענק מעוטר בוורדים ממרציפן שאותו אהובה והוא כרסמו ביחד במשך חודש) ובשנים האחרונות הוא עבר להפתעות רומנטיות נהדרות כמו רכיבה על סוסים לעת שקיעה, טיול בכדור פורח בעת זריחה וכמובן ארוחה רומנטית של שבע מנות במסעדה מעוטרת בלבבות ורודים (גם הקינוח היה ורוד).

הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

אנטארקטיקה – סיפור לשבת

קיבלתי ממנו שיחת טלפון קצת מוזרה. בעצם רוב שיחות הטלפון ממנו היו קצת מוזרות, פרט לאלה שהיו מאוד מוזרות, אבל בכל זאת אהבתי אותו. אולי אהבתי אותו גם בזכות שיחות הטלפון המוזרות האלה.

אותה שיחה התחילה בשאלה: "יש סוסים שמדברים עברית?"

רציתי לומר לו שוודאי שיש סוסים שמדברים עברית. הדוגמא הראשונה שעלתה על דעתי הייתה נגרו קבלו – הסוס המפורסם מהספר המצוין "שלושים וחמישה במאי" – אבל אז נזכרתי שלמעשה הסוס הזה דיבר גרמנית ורק זכה לתרגום לעברית.

חשבתי על מר אד, הסוס המדבר מהטלוויזיה האמריקאית, אבל הוא דיבר רק אנגלית.

איפה בעולם יכולים להיות סוסים שמדברים עברית?

האגדה (והסיפור לשבת) על תורמוס ההרים

מוריס תור (שם פרטי בדוי, שם משפחה גם) היה בחור צעיר, שכמו רוב הבחורים הצעירים עסק רבות (לפחות במחשבתו) בחיפוש אחר האחת – הבחורה המושלמת שתסכים לחלוק איתו את חייו. ואם אפשר – כמה שיותר כאלה.

אבל נראה היה שכל הבחורות לא החשיבו את מוריס כמישהו שאיתו יוכלו לחלוק את חייהן (או חלק מהם). אחרי נסיונות כושלים רבים הבין מוריס שהבעיה הייתה פשוטה: הוא לא היה עשיר מספיק. זה מרגיז. האם כל הבחורות הן חומרניות כל כך עד שמחסור מסוים בכסף פוסל אותך מראש?

בת הים הקטנה – סיפור לשבת

בת הים הקטנה הייתה הבת הצעירה מבין חמש בנותיו של מלך הים.  אביה נהג לקרוא לה בשם הבדוי "אריאל" למרות שלמעשה לא היה לה שם.

כמו כל בני ובנות הים, אריאל גרה מתחת למים, במעמקים. בניגוד לרוב יצורי המעמקים היו לה יכולות שירה מדהימות (במיוחד לנוכח העובדה שבזמן שהיא שרה היא מילאה את פיה מים).
אריאל השתוקקה להגיע כבר ליום הולדתה ה-15 – היום בו לבנות הים מותר לעלות על פני המים ולראות עולם שונה.
עד שיום זה יגיע, היא הסתפקה בסיפורי אחיותיה הגדולות שהיו מלאים ניסים ונפלאות כמו שחפים, אניות וכתמי נפט.

רוחות הצפון

לאמא לא נשאר עוד כח – ככה לפחות היא אמרה – וזה לא היה חידוש וגם לא פלא. אמא עבדה במשרה מלאה וטיפלה בנו במשרה מלאה וניקתה ובישלה ותמיד ההתלוננה שאין לה כח אבל איכשהו היא בכל זאת עשתה כל מה שצריך.
אז ממש לא התרגשתי מכך שלא נשאר לה כח.

אבל אבא לא ידע מה לומר – וזה היה חידוש – כי אבא תמיד ידע מה לומר, בכל מצב ואפילו בכל סיטואציה. לא ידעתי שיגיע היום בו הוא לא יידע מה לומר. זה היה היום בו החלטתי לברוח ולמעשה חשבתי הרבה מה יקרה ביום בו אברח ותמיד ידעתי שלאמא לא יהיה כח, אבל הייתי בטוח שאבא יידע מה לומר והכנתי את כל התשובות מראש.