ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.

בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.

להמשיך לקרוא ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

אש אש מדורה

כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.

להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.

להמשיך לקרוא אש אש מדורה

תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

להמשיך לקרוא תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

שפות בבית הוריי / עצות לעצמי המתבגר

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – אילו שפות דיברו בבית הוריכם והאם שימרו את תרבות המקור?

התשובה שלי היא לכאורה קלה מאוד:  שני הוריי נולדו בארץ.  בבית תמיד דיברנו רק עברית ושימרנו נהדר את "תרבות המקור"  שהיא ישראלית.

אבל אם מעמיקים קצת בנושא יש על מה לכתוב… אבי נולד למשפחה חרדית ועד גיל 14 דיבר בבית רק יידיש. בסביבות גיל זה הוא עבר לגור בארה"ב ושם למד לדבר שתי שפות נוספות – אנגלית ועברית. 

להמשיך לקרוא שפות בבית הוריי / עצות לעצמי המתבגר

תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

וורשה בחורף היא מראה מרנין, אבל לצערי לא ניתן להסתפק במראה עיניים בלבד. אמנם השלג המכסה כל בית ורחוב הוא יפה ונקי, אבל הקור המתלווה אליו מטריד.

למרות ארבעים ומשהו שנותיי בוורשה עדיין קשה לי להתרגל לחורף. למעשה מה שמפריע לי הוא לא הקור – הנעים כשלעצמו – אם כי הצורך ללבוש שכבות רבות של בגדים ואז לפשוט אותם בכל פעם שנכנסים לבית, משרד, בית קפה או מסעדה.

חישבתי ומצאתי שאני מבזבז כל יום בין חצי שעה לשעה בלבישת או פשיטת מעילים, סוודרים, צעיפים וכפפות – זמן שיכולתי להקדיש לעוד כמה כוסות קפה עם משהו בצד.

אבל יש גם יתרונות לחורף. המרקים למשל. והנזידים. ובכלל האוכל החם לסוגיו.

להמשיך לקרוא תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

בראוניז – סיפור מתכון לשבת

תמיד כשהוא הרגיש קצת עצוב, הוא היה נכנס למטבח ואופה בראוניז. אין כמו בראוניז לשיפור מצב  הרוח!

אמא שלו הייתה נוהגת לומר שבראוניז יוצאים טוב רק אם משתמשים בחומרים איכותיים ולכן הוא תמיד הקפיד על המרכיבים האיכותיים ביותר.

הוא הוציא מהמקרר 300 גרם שוקולד מריר עם 60% מוצקי קקאו. הוא ידע שאם אחוז המוצקים הוא פחות מ-60 השוקולד אינו איכותי. הוא היה מעדיף להכניס לבראוניז שלו שוקולד מריר 70% מוצקי קקאו, אבל את ה-70% הוא גמר אתמול (כשגם היה קצת עצוב).

להמשיך לקרוא בראוניז – סיפור מתכון לשבת

תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

להמשיך לקרוא תעלומת הצום הגדול

החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

חזי  (שם בדוי) היה חזיר חמוד שגדל בחווה נידחת אי שם בדרום. ברצוני להבהיר כבר בנקודה מוקדמת זאת בסיפור שחזי לא היה אדם עם תכונות אופי המיוחסות לחזיר, אלא חזיר ממשי (עם תכונות אופי המיוחסות בד"כ לבני אדם – כלומר חזיר מואנש).
ועוד הבהרה מתבקשת – כן, אני יודע שחזיר הוא לא חיה כשרה ולכן לא מגדלים חזירים  בארץ הקודש. אבל בהחלט ייתכן שהדרום בו חי חזי לא היה חלק מארץ הקודש (ובנוסף – כן מגדלים חזירים בארץ הקודש).

אחרי שהבהרנו את שתי הנקודות החשובות הלאה, הגיע הזמן ללמוד על ייחודו של חזי. ברור שחייב להיות ייחוד, אחרת לא הייתי כותב עליו סיפור.

להמשיך לקרוא החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

הסיפור לשבת על האיש בר המזל

גד (שם בדוי) היה אדם בר מזל.

יש אנשים שנולדים כאלה. אך גד שלנו לא קיבל את מזלו הטוב כמובן מאליו אלא כל בוקר הודה לאלוהים על מזלו הטוב.

בכיתה י"ב גד רצה ללכת לעתודה וללמוד מדעי המחשב. למזלו הטוב הוא לא התקבל וכך נחסכו ממנו שלוש שנות קבע ארוכות.

כשהתגייס לצבא, למזלו הטוב הוא לא נשלח לגולני אלא לתותחנים והוא הודה על מזלו הטוב שזימן לו טירונות קלה יותר ושירות בטוח יותר.

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על האיש בר המזל

געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.

להמשיך לקרוא געגועים לאוכל של ילדותי?