מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

סיפור חכמות לשבת ולל"ג בעומר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו להן בבני ברק בבית קפה לאחר שהסיעו את בעליהן הרבנים הצדיקים לישיבה (של מטה).

מכיוון שהיה זה יום חמישי של ל"ג בעומר, תיבלו הרבניות את הקפה בסוכר ובחלב ואת שיחתן בנושאים מענייני דל"ג בעומר.

אמרה הרבנית רחל: "בתי הצעירה, נרה יאירה, עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה, אך משום מה הערימה לא גדלה".

שאלה אותה הרבנית שרה: "מדוע את אומרת על בתך הצעירה 'נרה יאירה' ? מצד אחד, ביטוי זה שמור לרבנים ואנשי מעשה (כמו בעלינו נרם יאיר). מצד שני – אם כבר – יש לומר 'נרה יאיר' כי מה שמאיר הוא הנר ולא הבת".

הסתכלה עליה הרבנית רחל במבט מזרה אימים אך הרבנית רבקה (שהכירה היטב את הרבנית רחל ואת ילדיה) קפצה והסבירה כי פשוט שמה של הילדה הוא "נרה יאירה" (שם ראשון "נרה" ושם שני "יאירה")

התנצלה הרבנית שרה על חוסר הידיעה שגרם לה להלבין את פניה (לא ברור של מי) ברבים ובנוסף העירה: "שם מאוד מעניין… מותר לשאול מהיכן הגיע השם?"

התירה לה הרבנית רחל והרבנית שרה שאלה: ":מהיכן הגיע השם 'נרה יאירה'"?

ענתה לה הרבנית שרה: "ביום בו כרעתי ללדת שררה בשכונה אפילה. הלשונות הרעות טענו כי כבוד ראש הממשלה הורה להפסיק את אספקת החשמל לרגל שעת כדור הארץ.

החדר בו ילדתי הואר בנר יחיד. על כן כשנולדה נרה'לה שלי, החלטנו לקרוא לה 'נר', על שם הנר שהאיר את חדרנו. רק למחרת – כשחזר החשמל גילינו שהיא בעצם בת (ונאלצנו לבטל את הברית) על כן שינינו את השם ל'נרה'. ומכיוון שחזר החשמל, החלטנו כמחווה לראש הממשלה לקרוא לבננו על שם בנו – יאיר. כמובן שהתגלית כי הרך הנולד הינו רכה, גרמה לשינוי השם בהתאם."

ברכו הרבניות את הרבנית רחל על ההסבר המבריק והרבנית חסיה העלתה שאלה נוספת: "ציינת כי בתך נרה יאירה (נ"י) עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה – אך ערימת הקרשים בידיה אינה גדלה. הכיצד? האם נעשה לה  נס?"

ענתה הרבנית כרוביה: "הלזה ייקרא נס? ניתן היה להגדיר נס אילו נ"י לא הייתה אוספת קרשים והערימה הייתה גדלה. אך לפנינו מקרה הפוך!"

הסכימו איתה הרבניות ופנו אל הרבנית רחל לקבלת הסבר לתופעה העל-טבעית.

פתחה הרבנית רחל ואמרה: "גם אני הוטרדתי מאוד מהתופעה ועל כן ביקשתי מחברתי הטובה הרבנית מושית לחקור במופלא ממני". כל הרבניות הפנו את עיניהן ואוזניהן אל הרבנית מושית שנראתה מרוצה מתשומת הלב לה זכתה. היא כחכחה בגרונה ופתחה את פיה: "זוכרת אני היטב את אותו יום שני בו פנתה אלי הרבנית רחל בבקשת עזרה. היה זה יום בהיר עד מעונן חלקית. החזאים צפו עליה בטמפרטורות אך אני חשתי כי טועים הם. באותו יום נקרו בדרכי מספר סימנים מדאיגים. ראשית, בדרכי למשרדי עצר אותי השוטר  סמית לבדיקת רשיונות. הכרתי את סמית היטב – הוא היה שוטר גוץ ושמנמן שכבר בשעה עשר בבוקר נראה כאילו שתה חמישה בקבוקי בירה – ולא מסוג משובח…"

כל הרבניות קפאו במקומן ובהו ברבנית מושית בחוסר אמון. רק הרבנית רינה קמה ממקומה, ניגשה בצעד בוטח אל הרבנית מושית ובתנועה מהירה שלפה מידיה את הספר אותו ניסתה להסתיר מתחת לשולחן. "רם אורן, מה?" שאלה הרבנית רינה. הרבנית מושית גמגמה כמה מילות התנצלות ובלחץ חברותיה פנתה לסיפור האמיתי: "כשהתחלתי לעקוב אחרי נ"י וחברותיה, שמתי לב מיד לתופעה מוזרה – כל העיר הייתה מלאה בחבורות ילדים ובני נוער האוספים קרשים למדורה. והנה – למרות קרבת החג – כולם מוצאים קרשים! עקבתי בזהירות אחרי חבורתה של נ"י ולא הופתעתי לגלות כי הן אוספות את הקרשים שלהן היישר מן המחבוא של חבורתו של בני נרו יאיר. רצתי להזהיר את בני – ומיד גיליתי כי הוא וחבורתו אוספים קרשים היישר מן המחבוא של נ"י…"

חייכו הרבניות במבוכה ורק הרבנית רינה העזה לשאול: " מדוע קראת לבנך 'נרו יאיר'"?

ענתה הרבנית מושית: "זה לא שמו! שמו הוא שלמה גמליה – אך מכיוון שהוא גדול בתורה וצפוי ללכת בעקבות אביו, אני כבר מוסיפה לשמו את התואר 'נרו יאיר'".

אספו הרבניות את כליהן ויצאו לאסוף את בעליהן ןלעזור לילדיהם לאסוף קרשים.

מוסר השכל:  כל המוסיף (קיסם למדורה) גורע (קיסם מן המדורה של שכנו)

שבת שלום ול"ג שמח!

והרשומה המומלצת היא – פתרון אפשרי לנושא המנויים במייל – שירות blogtrottr – בבלוג של Emipiarti

שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

שלומית (שם כלל לא בדוי) הייתה מאוד עסוקה באותו יום (שבשבילה היה היום אבל בשבילנו הוא כבר חלף): היא בנתה סוכה.
בסה"כ זה די הגיוני עבור אנשים מסוימים לבנות סוכה כאשר חג סוכות מתקרב, אבל שלומית לא סתם בנתה סוכה לנצח או אפילו סתם סוכה רגילה.
לשלומית היו שלוש דרישות חשובות מהסוכה אותה היא בנתה:
ראשית, היה חשוב לה שהסוכה תהיה מוארת. שלומית שנאה חושך. היא העדיפה לגרש אותו כשהתאפשר לה. נכון, החג האהוב עליה היה כמובן חנוכה, אבל גם בכל שאר החגים היא השתדלה להביא אליה את האור. לדוגמא, בפורים היא אפתה אזני המן מוארות, ביום העצמאות היא קנתה צעצועים סיניים מלאי אורות מהבהבים ובסוכות היא בנתה סוכה מוארת היטב.

להמשיך לקרוא שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)