לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה,חיה נערה אומללה בשם (הבדוי כמובן) הלרדניס.
הלרדניס הייתה אומללה כי אביה התעלל בה ואמה הייתה חלשה מכדי להתנגד. לפני שאתם מדמיינים דברים ריאליסטיים מדי, אני חש צורך להבהיר כי ההתעללות התמקדה בכך שהלרדניס הייתה חייבת לנקות את כל הבית, לבשל ולתפור ומעולם לא קיבלה בגדים חדשים או את המפתחות למכונית.
אך גורלה של הלרדניס שפר עליה – אביה מת לפתע מהתקף לב ואמה התחתנה מחדש עם נסיך טוב לב שלו היו שתי בנות יפות וחכמות מנישואים קודמים.
חייה של הלרדניס השתנו מן הקצה אל הקצה: היא גרה כעת בארמון, לבשה שמלות מפוארות והיה לה צבא משרתות שעשה את כל מה שרצתה. כן, הלרדניס לא הייתה צריכה לנקוף אצבע. כל חלומותיה התגשמו והיא הייתה מאושרת.
מאושרת? לא ממש… בתוך תוכה הלרדניס התגעגעה לימים שבהם הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודה קשה. האחיות החורגות היו אמנם חברות נהדרות, אבל הלרדניס מצאה את עצמה פעם אחר פעם חולמת על חיי הבדידות כשרק עכברים וגו'קים אירחו לה לחברה.
בתוך תוכה היא הבינה שמצבה הנוכחי היה טוב בהרבה מחייה לצד אביה הביולוגי, אבל החיים האלה היו כל כך משעממים… כל בוקר היא קמה מאוחר, אכלה ארוחת בוקר עשירה ואז חיפשה עיסוקים שיעזרו לה להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים הגדולה.
לפעמים היא קראה ספר ולפעמים סתם בהתה בטלביזיה (בעיקר בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי).
אחרי ארוחת הצהרים נהגה הלרדניס לישון שעה-שעתיים ואח"כ שוב חיפשה דרכים להעביר את הזמן עד לארוחת הערב (העשירה). בשעות האלה היא נהגה בד"כ לקרוא עיתונים ולרכל עם אחיותיה החורגות על הנעשה בחברה הגבוהה בארצם.
לאחר ארוחת הערב נהגו בד"כ האחיות לצאת לנשפי ריקודים (או להישאר בבית מול הטלביזיה) עד השעות הקטנות של הלילה.
אפשר היה לסכם את חייה של הלרדניס בשלוש מילים: שעמום אחד גדול.
ואז, ערב אחד הופיע בבית שליח עם הזמנות לשלוש הבנות – הנסיך (לא אביה של הלרדניס אלא נסיך עוד יותר גדול – יורש העצר) עמד לערוך נשף ענקי שבשיאו הוא יבחר את כלתו לעתיד מבין כל האורחות.
(הבחירה תהיה כמובן באמצעות סמסים – הנשף ישודר בשידור חי לכל בתי הממלכה והצופים יוכלו להשפיע בצורה דמוקרטית על בחירת מלכתם הבאה).
עם ההזמנות הגיעו האיחולים. האחיות החורגות, אמא, אבא וכל החברים וקרובי המשפחה היו בטוחים כי הזכייה מובטחת להלרדניס. היא הרי הייתה הבחורה היפה ביותר, המוכשרת ביותר והפופולארית ביותר בכל הממלכה.
אבל הלרדניס לא רצתה לזכות. חתונה עם הנסיך הייתה עבורה כמו גזר דין מוות – היא תהיה נידונה לחיי עושר ובטלה עד יום מותה (שוודאי יהיה רחוק מאוד תודות לתזונה והשגחה רפואית מעולות).
הדבר האחרון שהיא רצתה היה ללכת לנשף. אבל כיצד תוכל להתחמק מכך? כפי שאמר המשורר: מה זה היה לה? העם מחכה!
ערב הנשף הגיע. השמלה המפוארת הייתה מוכנה. הלרדניס ישבה לבדה בחדר מול השמלה ונאנחה.
לפתע נשמע קול פיצוץ עמום ובאוויר מולה הופיע גבר קטן ומכוער (ולא מגולח). הלרדניס נרתעה לאחור והשמיעה קריאת בהלה אבל הגבר המסתורי הצית סיגריה והסביר לה כי הוא הפיי הטוב שלה והוא הגיע כדי להגשים את משאלתה – לא ללכת לנשף.
נפנוף שרביט אחד ושמלת הנשף המפוארת הפכה לצרור סחבות מלוכלכות.
נפנוף שרביט שני ופניה הצחות של הלרדניס התכסו כתמים ואפילו חצ'קונים.
עוד נפנוף שרביט והכרכרה המפוארת של הלרדניס הפכה לדלעת, הרכב לעכבר והמשרת לכלבלב.
הלרדניס הייתה מאושרת! היא רצה למטבח והצטרפה למשרתות שרחצו כלים והכינו ארוחת ערב (עשירה). אף אחת לא זיהתה אותה ומכיוון שבבית היו משרתות רבות שהוחלפו לעיתים תדירות אף אחת גם לא התפלאה לראות אותה שם.
אבל, כשהשעון הורה חצות הרגישה פתאום הלרדניס איך פניה מתנקים מחצ'קונים ובלויי הסחבות שלה מתחילים להפוך לשמלת נשף מפוארת. לתדהמתן של המשרתות האחרות היא ברחה במעלה המדרגות בריצה, מותירה אחריה רק כפכף קרוע ומלוכלך.
אחת המשרתות הרימה את הכפכף אבל רגליה של הלרדניס היו כל כך זעירות שהכפכף לא התאים לאף אחת ולכן מצא את מקומו בפח.
מוסר השכל: אלוהים נותן כפכפים למי שאין לו רגלים
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – רצועית רוברט – בבלוג של עננת
החיים שלי (או של אחרים) 