הנושא החם – בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.

והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

הנושא החם – האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת – האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי.

בפירוט הנושא השאלה לא הייתה על דיקטטורה "טהורה" כמו סוריה או צפון קוריאה – שאותה אני די בטוח שרוב גדול של האוכלוסייה בארץ לא יסכים לקבל לעולם – אלא על "ניאו דיקטטורה" כמו שקיימות היום בהונגריה, פולין וטורקיה – מדינות דמוקרטיות לכאורה שבפועל שולט בהן אדם אחד שעושה (כמעט) כרצונו.

 
עוד כתוב במדור כי מחקר של קבוצת מדגם בין השנים 1963 – 1996 העלה כי מחצית בני 18 בעד דיקטטורה. האמת שלא ברור לי למה הכוונה "בין השנים 1963 -1996" – האם המחקר נערך במשך 33 שנה או שהכוונה שאוכלוסיית המחקר הייתה אנשים שנולדו בין השנים 1963 ל-1996, אבל בכל מקרה בני ה-18 היום נולדו ב-2005 ו-1996 אפילו רחוקה יותר, כך שמדובר על מחקר ישן יחסית שבוודאות לא קשור ישירות למצב היום.

תוצאת המחקר הזה נראית לי לא ממש הגיונית. אני מניח שאם שאלת המחקר הייתה השאלה הישירה "האם אתה בעד דיקטטורה בישראל?" התוצאות היו שונות משמעותית. סביר יותר שהמחקר הזה שאל שאלות עקיפות יותר (או מגמתיות יותר) כמו לדוגמא – "האם אתם מעדיפים שליט חזק?", "האם צריך לשלול זכות הצבעה מערבים?", או "האם צריך לגרש מהארץ את מי שלא מוכן להישבע שבועת נאמנות למדינה?" (את השאלות האלה כמובן המצאתי אני, אבל הן ממש לא הזויות ולא הגיעו מדמיוני הקודח).

נראה שזאת בדיוק הנקודה. כשקראתי את הכותרת של מדור השרביט החם עניתי אוטומטית מיד שזה לא יקרה. הדמוקרטיה בישראל חזקה ופרט למיעוט זניח אין ישראלים שיסכימו לקבל משטר דיקטטורי.

אבל מהו משטר דיקטטורי?  אם מסתמכים על "טוקבקים" (תגובות באתרי אינטרנט, מבחינתי בעיקר לאתרי חדשות), פרסומים במדיה חברתית או סיסמאות שנזרקות באוויר (גם על ידי חברי כנסת), רבים יענו בחיוב לשאלות הדמיוניות שהצגתי בפסקה הקודמת, בלי לחשוב לרגע שזה לא בדיוק דמוקרטי להפלות אנשים בגלל מינם, גזעם או אמונתם אפילו אם המין, הגזע או האמונה שלהם שונה מהמין, הגזע או האמונה של הרוב.

כשאני קורא טוקבקים אני נתקל בהרבה בורות ושנאה. אנשים כותבים שלפיד הוא דיקטטור בגלל שבמפלגת "יש עתיד" לא מתקיימים פריימריז ולעומת זאת הליכוד הוא המפלגה הדמוקרטית ביותר בגלל שיש בה פריימריז. אנשים חושבים ש-"הפרדת רשויות"  משמעותה שלרשות השופטת אסור בתכלית האיסור להתערב בהחלטות של הרשות המחוקקת (או לקבל עצמאות כלשהי). הרבה אנשים חושבים שפושע מורשע  יכול לכהן כשר (או בכל תפקיד ציבורי בכיר) אם מספיק אנשים בחרו בו (אם כי בעצם הם חושבים שלא מדובר בפושע מורשע אלא באדם שכוחות הרשע "תפרו לו תיק" כדי להפיל אותו באופן אנטי דמוקרטי).

לפעמים אני חושב או לפחות מקווה שמדובר ב"גיבורי מקלדת" או "בוטים" ובמציאות אנשים הם חכמים יותר, הוגנים יותר ושקולים יותר מהקול שנשמע ברשת. לפעמים אני חושש שזה רק אני ואלה הסובבים אותי ואילו רוב גדול במדינה הוא באמת מתלהם, שונא ובור.

(זה כמובן הופך אותי אוטומטית לשמאלן מתנשא… מה לעשות שנולדתי למשפחה ממוצא מזרח אירופאי והצבעתי למפלגת השמאל הקיצונית והאנטי דמוקרטית "יש עתיד"?)

אז אם לסכם את מה שאני חושב בפשטות… הישראלים לא יקבלו משטר דיקטטורי "טהור". תמיד (או לפחות בעשרות השנים הקרובות) יהיו אצלנו בחירות דמוקרטיות אמיתיות. אבל הרבה ישראלים כן יסכימו לקבל צעדים אנטי דמוקרטיים כל עוד הם תואמים לתפיסת עולמם והם גם לא יחשבו שמדובר בצעדים אנטי דמוקרטיים כי הרבה חושבים שמהות הדמוקרטיה היא "הרוב קובע" ולכן לרוב מותר לכפות את דעתו על המיעוט כרצונו.
אני רק מקווה שמכיוון שהבחירות הדמוקרטיות ימשיכו פה, בשלב מסוים (לא רחוק מדי) יעלו לשלטון אנשים עם תפיסת עולם דמוקרטית יותר.

והרשומה המומלצת היא – 244 – שאלות – בבלוג של arik benedek chaviv

מה מעניין אותי ואיך אני מתעדכן

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הדרך בה אנחנו מתעדכנים בחדשות (אם בכלל) ואיזה נושאים מעניינים אותנו – פוליטיקה? רכילות? כלכלה עולמית? מצב האקלים בארץ ובעולם? 

ראשית אני רוצה לציין שלמרות שהחדשות וגם מזג האוויר מעניינים אותי, אני לא מונה אותם בתחומי העניין שלי… מעניינים אותי ספרים, מכוניות, קצת סרטים, תכניות טלוויזיה ומוזיקה וכמובן המשפחה שלי.

אבל גם החדשות. וגם מזג האוויר.  בחורף אני מתחיל כל יום בבדיקת מזג האוויר החזוי- באתר accuweather שלדעתי הוא באמת יחסית מדויק. (ממש לאחרונה למדתי בזכות ידידתי גילה על האתר המשעשע ירושמים שלדבריה הוא מדויק מאוד, אבל הוא מספק תחזית רק לירושלים כך שאינו רלוונטי לי).

הסיבה העיקרית לבדיקת התחזית היא כדי שאדע מה ללבוש והאם לקחת מטריה. זאת כמובן הסיבה שבקיץ אני לרוב מוותר על בדיקת התחזית.

עברית שפה קשה – סיפור לשבת

היה זה רק השבוע השלישי של טומי (שם בדוי) בחברת ההייטק היוקרתית אליה הוא מאוד שמח להתקבל. עד כה הוא בעיקר למד, אבל הבוקר פנה אליו בוסי (שם בדוי גם כן) ראש הצוות שלו בבקשה/פקודה משימה: "טומי, הגיע הזמן שתתחיל את המשימה הראשונה האמיתית שלך. נתחיל עם משהו פשוט. אתה חושב שתוכל לפתח את האוטומציה של הבדיקות האמפיריות של תהליך האסימצליה של הפרודקט שלנו לקראת הדליברי הקרוב?"

טומי מאוד התרגש לשמע הדברים. אולי בגלל ההתרגשות הוא לא היה בטוח שהוא לגמרי מבין את הדרישה. בהיסוס מסוים הוא ביקש הבהרות למשימה.

הסיפור (לשבת) על מחדש השפה העברית

אליעזר (שם בדוי, ולמען הסר ספק אדגיש מיד ששם המשפחה הבדוי שלו לא היה ולא יהיה בן יהודה) היה אדם רגיל לחלוטין – עד שפרץ האינטרנט לחייו.

אפשר אפילו לומר שהוא היה אדם רגיל לחלוטין עד שהוא פרץ לחיי האינטרנט…

אליעזר נולד, גדל, למד, עבד ואז – בסביבות אמצע שנות התשעים של המאה שעברה – גילה כי יש ברשת האינטרנט משהו שנקרא "פורומים".

זה התחיל בצורה תמימה. מזה כמה ימים התלבט אליעזר איזה טלוויזיה כדאי לו לקנות. הוא פנה לאחד ממכריו בשאלות וזה המליץ לו לשאול ב"פורום חשמל ואלקטרוניקה לבית".

אליעזר תהה מה זה ה"פורום" הזה וכיצד מצטרפים אליו – החבר נתן לו את הכתובת ואליעזר הציץ ונפגע.

עוץ לי גוץ לי במאה ה-21

קהל נכבד, ברגע זה, מתחיל הסיפור בבלוג. זה אולי הרגע לגלות את הנפשות הפועלות, אבל במחשבה שנייה אכתוב את הסיפור כמו כל סיפור אחר בבלוג שלי. אז רק אסתפק בלומר: בוקר טוב, בוקר טוב.

(ואם אתם קוראים בערב: ערב טוב, ערב טוב).

עשרת השבטים האבודים – סיפור לשבת

 

הארכיאולוג, ההיסטוריון וחוקר התנ"ך הנודע דוקטור נתן "נתניה" כהן כינס אסיפת עיתונאים חשובה תוך פיזור רמזים והבטחות לתגלית הגדולה ביותר של המאה ה-21.

הוא גם הבטיח כיבוד נדיב ולכן הגיעו ביום המיועד עשרות עיתונאים ועוד כמה עוברי אורח והומלסים.

הברווזון המכוער – סיפור לשבת

כשהביצים של משפחת הברווזים בקעו, אבא ברווז ואמא ברווזה שמחו מאוד. (האמת היא שהם היו ברכיות אבל לצורך הסיפור הם הרשו לי לקרוא להם ברווזים.)

ולמה שלא ישמחו? מהביצים בקעו חמישה ברווזונים צהבהבים וחמודים שמילאו את ליבם של ההורים השמחים והגאים שמחה וגאווה.
אבל היה גם ברווזון שישי… הוא היה אמנם גבוה יותר מאחיו ואחיותיו, אבל גם אפור יותר ומסורבל יותר וללא ספק מכוער.
למרות כיעורו הבולט ההורים כמובן קיבלו אותו – הוא הרי היה ילד שלהם, נוצה מנוצותיהם. הם שמחו על כך שהוא זכר (כי אצלם היופי חשוב פחות והגובה חשוב יותר) וקיוו לגלות שהוא חכם יותר או ספורטיבי יותר משאר אחיו ואחיותיו.

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail