אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

האריה שדווקא רצה – סיפור לשבת

עוד פוסט להשלמת סדרת גילוי האריות בבלוג שלי… אחרון בשלב זה.

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה לא כל כך גדול ולא כל כך חזק שלמרות היותו אריה, לא ממש היה מלך החיות.

הוא פשוט לא הצליח להפחיד אף חיה… הוא היה רזה ונמוך והרעמה שלו הייתה מרוטה ומדובללת. השאגה שלו נשמעה יותר כמו יללה של חתול.

ובאמת הרבה פעמים חשבו אותו בטעות לחתול מגודל.

להמשיך לקרוא האריה שדווקא רצה – סיפור לשבת

סיפור חכמים לשבת שאחרי יום שלישי

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ביום שלישי ומיצו את ארוחת הצהרים (פרט לרבי יוסף בעל הנס שעדיין מצץ את ארוחתו).

גיהק רבי עקיבא ואמר: "הייתה זו ארוחה טובה. מובטחני כי רק בגן עדן ניתן לאכול ארוחות טובות מזו"

החרה אחריו רבי אלעזר ואמר: "אכן הייתה זו ארוחת מלכים! טעם הגפילטע היה ממש כטעמו של הלוויתן!"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת שאחרי יום שלישי

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

להמשיך לקרוא ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

החטא ועונשו (סיפור לשבת וליום כיפור)

רועי (שם בדוי) גדל במשפחה דתית ממוצעת.

כילד דתי הוא תמיד ידע שביום כיפור צריך לצום, אבל הוא לא חייב לעשות זאת לפני שיגיע לגיל שלוש עשרה.

ובכל זאת, בגיל 10 הוא החליט שהוא ינסה לצום ביום כיפור.

הוא הצליח לצום מצוין אחרי הסעודה המפסקת במשך כמה שעות טובות, אבל בסביבות תשע בערב הוא חש רעב כבד וביקש מאמו שתכין לו כריך עם גבינה.

אמו של רועי ניסתה לשכנע אותו שינסה לצום עוד קצת אבל רועי התעקש שהוא עומד "למות מרעב" ואמא שלא יכלה לראות ילד רעב הכינה לו את מבוקשו.

להמשיך לקרוא החטא ועונשו (סיפור לשבת וליום כיפור)

איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת

ג'ף (שם בדוי) פנה יום אחד לאמו בארוחת הצהרים ושאל אותה: "אמא, למה לג'ירף יש צוואר ארוך כל כך?"
אמא, שהייתה רגילה לשאלות מוזרות בזמן הארוחה ענתה מיד: "לג'ירף יש צוואר ארוך כדי שהוא יוכל להגיע לעלים על עצים גבוהים"

אמא קיוותה שבזאת הסתיים הנושא וג'ף ימשיך לאכול, אבל הוא חשב קצת על התשובה ושאל: "אז אם אני ארצה לקחת את העוגיות מהמדף הגבוה אני גם אקבל צוואר ארוך או ידיים ארוכות?"
"שאלה מצוינת" – ענתה אמא – "והתשובה היא כמובן 'לא'. אתה מבין? יש דבר שנקרא אבולוציה ולפיו לוקח הרבה מאוד שנים כדי ששינויים כמו הצוואר הארוך של הג'ירפה יתרחשו."
"אז תוך כמה שנים הצוואר והידיים שלי יתארכו מספיק כדי להגיע למדף העליון?" – שאל ג'ף את השאלה המתבקשת.

להמשיך לקרוא איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת

סיפור חכמים לאוגוסט

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום אוגוסט חם ובירכו את בורא עולם על בריאת המזגן.
אמר רבי עקיבא: "מה רבים מעשיך אדושם, כולם בחכמה עשית – ומזגן זה הוא מהחכמים במיוחד שבמעשיך"
אמר רבי אלעזר: "מיום שחרב בית המקדש (אירוע נוראי שגם הוא קרה בקיץ), לא נמצאה נחמה גדולה לשלומי אמוני ישראל מנחמת המזגן"
הוסיף רבי אליעזר: "חומו של אוגוסט נועד להזכיר לנו את האש הגדולה שאחזה בבית המקדש הי"ד באותו תשעה באב נוראי ואילו המזגן נועד להזכיר לנו כי יום יבוא ונצפה בביאת המשיח"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לאוגוסט

חתימה טובה – סיפור ליום כיפור

כמה שבועות לפני יום כיפור, כשחזי (שם בדוי) היה כמעט בן עשר, הוא גילה את קיום ה"חתימה": הוא ראה את אביו מקשקש בקצה של דף כלשהו ושאל אותו לפשר הדבר. אבא הסביר לו שמדובר ב"חתימה"- כתיבת שמו בדרך ייחודית שרק הוא (אבא) יכול לחזור עליה.
חזי החליט שגם הוא צריך חתימה.
במשך ימים רבים הוא הקדיש כל יום זמן לעיצוב החתימה שלו. הוא ניסה אינסוף גרסאות: שם המשפחה לפני ואחרי השם הפרטי, שם פרטי מלא או כינוי (או אפילו שניהם יחד), שם המשפחה והשם הפרטי בגבהים שונים, שימוש רק באות הראשונה של השם הפרטי, הוספת ציורים שונים ועוד.

להמשיך לקרוא חתימה טובה – סיפור ליום כיפור