שנה טובה!

לכבוד ראש השנה הקרב ובאה רציתי לשתף אתכם בשיר לא מאוד מוכר שמצאתי ברשת:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה

אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה

אבל למה להרים ידיים כל כך מהר? קצת קשה אז נשברים?

זו לא השנה הראשונה שחלפה ולא הראשונה שבאה. התגברנו על כל אלה שחלפו וכל אלה שבאו – נתגבר גם על זאת.

שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,

שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא

גם בתנ"ך כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ולכן מן הסתם יש לכבד את ההורים בברכת שנה טובה. אבל אם השיר היה נכתב בימינו אני בטוח שאמא הייתה מופיעה ראשונה.

להמשיך לקרוא שנה טובה!

שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

לקראת סיום החופש הגדול מירה (שם בדוי) התחילה להתרגש. כיתה א' הלכה והתקרבה בצעדי ענק ומירה לא הייתה בטוחה אם היא מוכנה.

בפינה חיכה לה התיק החדש (מתנה מיוחדת מאמא לקראת כיתה א') ובתוכו היומן שבחרה במיוחד, העפרונות המחודדים, הטושים והמדבקות.

ההתרגשות הלכה וגדלה ככל שחלפו הימים.

ביום האחרון של החופש הגדול מירה הסתובבה בבית חסרת מנוחה. שוב ושוב היא בדקה את הציוד. היא פרקה את התיק וארזה אותו שוב עשרות פעמים (ועדיין לא החליטה מהו התא האידיאלי ליומן).

היא חשבה הרבה על השאלה איך ייראו הילדים בכיתה. האם יהיו נחמדים אליה?  האם יקבלו אותה כאחת מהם?

להמשיך לקרוא שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

להמשיך לקרוא ניקיונות הפסח

אומרים שאני אינני אני (סיפור לשבת)

ליטל (שם בדוי) הייתה לוטרה חביבה שגרה לה באזור עמק החולה מאז שנולדה.

אמה של ליטל חינכה אותה להיות ליידי לוטרה אמיתית. היא תמיד אמרה: "לוטרה טובה נמדדת בשלושה דברים: בנימוס, בשחייה ובפוטוגניות".

ליטל לקחה את הדברים לתשומת ליבה והקפידה תמיד על שלושת הדברים. הנימוסים שלה היו ללא דופי, היא הייתה שחיינית למופת (בזכות אימונים יום יומיים) ובעיקר היא הצטיינה בפוטוגניות שלה.

היא חילקה את זמנה בין שמורת החולה לבין אגמון החולה, כאשר הגורם המכריע בהחלטתה היכן להיות היה מספר הצלמים בכל אתר (וכמובן אורך העדשה של מצלמותיהם).

להמשיך לקרוא אומרים שאני אינני אני (סיפור לשבת)

הבית הנקי – סיפור לשבת

כשניקו (שם בדוי) עזב לראשונה את בית הוריו ועבר לבית משלו (כלומר בית שכור, בו הוא גר לבדו) הוא היה מאוד מאושר מתחושת העצמאות המשכרת: הוא יכול היה לצאת בכל שעה שהוא רצה ולחזר בכל שעה שהוא רצה, לאכול מה שרצה ולשתות מה שרצה (מה שתרם מאוד לתחושה המשכרת).

אך כמובן שיחד עם העצמאות הגיעה האחריות: ניקו נדרש לראשונה בחייו לדאוג לקניות, לבישול ולניקיון (את הכביסה הוא המשיך להביא לאמא אחת לשבוע).
הוא הסתדר לא רע לדעתו (והקופסאות מלאות האוכל שאמא התעקשה שייקח כל פעם שהוא בא לתת לה כביסה בהחלט עזרו), אבל כשיום אחד הוא נתקל בכניסה לבית בהר אבק בגובה 5 ס"מ הוא נאלץ להודות שהוא יכול היה לדאוג קצת יותר טוב לניקיון.

מיד (לאחר שלושה ימים, כשהיה לו קצת זמן פנוי) הוא לקח מטאטא והסתער על האבק בבית. אחרי עבודה מפרכת של שלוש שעות הוא ציין בסיפוק כי הבית נראה כמעט נקי.
במשך כמה ימים ניקו שמח לחזור מיום עבודה לבית נקי, אבל לאט לאט הוא הרגיש שייתכן שהוא יצטרך לטאטא שוב.
ניקו חש בדילמה נוראית: מצד אחד הוא שמח לראות בית נקי. מצד שני הוא ידע שלא יוכל להרשות לעצמו להקדיש שלוש שעות לניקוי הבית כל חודש.

לאחר מחשבה מאומצת נמצא הפתרון המתבקש: ניקו רכש שואב אבק משוכלל שיקצר את זמן הניקוי באופן משמעותי.
לאחר כמה חודשים שם ניקו לב לעובדה המצערת כי למרות קיומו של שואב האבק הבית לא נקי כמצופה.
ניקו בדק בהוראות של שואב האבק ובגוגל ואז הבין כי שואב האבק לא ינקה את הבית ללא הפעלתו ביד אדם.

גם לבעיה זאת נמצא פתרון קל: ניקו מיהר לחנות מוצרי החשמל האהובה עליו וקנה שואב אבק רובוטי הדואג לנקות את הבית ללא מגע יד אדם.
ניקו תכנת את הרובוט לצאת לעבודה אחת ליום ושוב היה מאושר מהניקיון בבית.

עד ש… עד שהוא הבין שהרובוט הזה מאוד אנושי ומזלזל בעבודתו: הוא לא ניקה את הפינות, נתקע בכל מיני חפצים והתלונן פעמים רבות שהמיכל שלו מלא או המברשות מלוכלכות.
בקיצור, למרות ההתייעלות הרבה, הבית עדיין לא היה ממש נקי.

ניקו הבין שאין תחליף לעבודה אנושית, אבל חיפש מכשיר שיוכל בכל זאת להקל על עבודתו. נבירה בגוגל העלתה מכשיר בשם "קיטורית" – מכשיר לניקוי באמצעות קיטור. לפי ההבטחות באינטרנט מדובר היה בלא פחות ממכשיר פלא שיקל מאוד על עבודת הניקוי ויותיר את כל הבית מבריק ומצוחצח.

הפעלת הקיטורית הייתה קלה מאוד, אבל התוצאות היו מעט מאכזבות: הרהיטים היו רטובים יותר והרצפה התמלאה בוץ.
ניקו הבין מהר היכן הבעיה: לחץ הקיטור לא היה חזק מספיק כדי לנקות ממש. הוא חיפש מכשיר בעל לחץ גבוה יותר ומצא כי ברשת מוכרים מכשירי ניקוי במים (שהם בעצם קיטור במצב נוזלי) בלחץ גבוה.

שמח וטוב לב קנה ניקו מכשיר שכזה והפעם הוא לא התאכזב: המכשיר אכן שטף את כל הבית בלחץ מים גבוה.
בכל מקרה הגיע הזמן לקנות רהיטים חדשים.
אבל רגע לפני קניית הרהיטים תהה ניקו כיצד הוא ינקה אותם.

בסופו של דבר קנה ניקו את המכשיר האולטימטיבי – זה שלאחר שימוש אחד בו בלבד לא יהיה צורך לנקות את הבית שוב לעולם.
כשניקו קיבל את הבולדוזר D9  החדש והנוצץ שלו הוא מיהר לטאטא בעזרתו את כל הבית וחזר לגור אצל אמא.

מוסר השכל: לפעמים צריך בולדוזר אמיתי כדי להזיז דברים

שבת שלום!

תודה לאבא שלי שקנה קיטורית לניקוי הבית לפני שנים רבות ולשותפי לחדר בעבודה יגאל שקנה מכשיר לניקוי בלחץ מים (אני בטוח שבמציאות המכשיר יעבוד טוב)

והרשומה המומלצת היא –חלמוניות חלומיות – בבלוג של תופרת חלומות

החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

חזי  (שם בדוי) היה חזיר חמוד שגדל בחווה נידחת אי שם בדרום. ברצוני להבהיר כבר בנקודה מוקדמת זאת בסיפור שחזי לא היה אדם עם תכונות אופי המיוחסות לחזיר, אלא חזיר ממשי (עם תכונות אופי המיוחסות בד"כ לבני אדם – כלומר חזיר מואנש).
ועוד הבהרה מתבקשת – כן, אני יודע שחזיר הוא לא חיה כשרה ולכן לא מגדלים חזירים  בארץ הקודש. אבל בהחלט ייתכן שהדרום בו חי חזי לא היה חלק מארץ הקודש (ובנוסף – כן מגדלים חזירים בארץ הקודש).

אחרי שהבהרנו את שתי הנקודות החשובות הלאה, הגיע הזמן ללמוד על ייחודו של חזי. ברור שחייב להיות ייחוד, אחרת לא הייתי כותב עליו סיפור.

להמשיך לקרוא החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

האגדה (הפמיניסטית) על הכלנית, הנורית והפרג (סיפור לשבת)

היה היו שלוש אחיות יפהפיות, נחמדות  ומקסימות. שלושתן היו בעלות שיער שחור ומקסים. הן היו ידועות בתור האחיות היפות ביותר בכל הממלכה בה הן גרו.

שמותיהן היו: כלנית, נורית ופרג.

הרבה אנשים תמהו לגבי השם של האחות הצעירה: הוא היה גם לא מקובל וגם לא נשי כל כך, אבל הרוב הבינו שלאחר שההורים קראו לבנות הראשונות בשמות פרחים אדומים הם הרגישו צורך להשלים את הסדרה.
חלק חשבו שההורים היו מכורים לאופיום.

אבל כלנית, נורית ופרג אהבו את שמותיהן המיוחדים (בעיקר פרג) ושמחו שהוריהן לא קראו להן עכסה, חולדה ומושקה.

האחיות היו חברות טובות והסתדרו מצוין זו עם זו. הן למדו יחד באותו תיכון – כלנית בכיתה י"ג (הנדסאות חשמל), נורית בכיתה י"ב (מגמת פיזיקה) ופרג בכיתה י"א (מכונאות רכב) ותמיד עזרו זו לזו בלימודיהן.

יום אחד, נסיך הממלכה הודיע שהוא עורך נשף לכל הבנות בממלכה, כדי למצוא לעצמו כלה.
האחיות התקוממו כנגד עצם הרעיון: האם הן אמורות להיות מוצגות לראווה כדי שהנסיך יוכל לבחור ביניהן? מה לגבי אהבה? מה עם שוויון זכויות? מה עם שוויון בנטל? (זה מסיפור אחר).
אחרי הרבה התלבטויות הן החליטו ללכת לנשף בכל זאת משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הלהקה האהובה עליהן ביותר עמדה להופיע בנשף. שנית, על פי הבנתן האוכל בנשף יהיה מעולה והאלכוהול חופשי. שלישית, הנסיך הודיע כי נערה שלא תתייצב לנשף צפויה למאסר ו/או קנס.

אמן של האחיות הציעה כי יצאו יחד לקנות שמלות לנשף. האחיות קיבלו את הרעיון בשמחה, יצאו לקניון הקרוב וקנו במהרה שמלות אדומות נפלאות שהבליטו את מה שהיה צריך להבליט והסתירו את מה שהיה צריך להסתיר.
אבל כשאמן ראתה את השמלות חשכו עיניה. "השמלות זהות לחלוטין!" היא קראה בייאוש.
"ומה הבעיה בזה?" שאלו האחיות.

"הנסיך עלול להתבלבל ביניכן" – ענתה האם – "ולכן הוא בסוף יבחר מישהי אחרת למרות שאני יודעת שאתן הנערות היפות  והחכמות ביותר בכל הממלכה. (ואני לא משוחדת – גם אבא מסכים לזה!)"
זה לא נראה לאחיות כל כך נורא – הן בכל מקרה לא הרגישו בשלות לנישואים וכל דבר שיקטין את סיכוייהן להינשא לנסיך שימח אותן, אבל בלחץ האם הן הסכימו להוסיף הבדלים קטנים ביניהן: כלנית לבשה מעל השמלה צעיף לבן, נורית ריססה את שמלתה בספריי מבריק (לא דליק) ואילו פרג ענדה עגילים שחורים.

הנשף היה הצלחה גדולה. האחיות מאוד נהנו מהאוכל, מהשתייה, מהמוסיקה ומהריקודים.
הנסיך רקד עם כל אחת מהן מספר ריקודים ולדעתן של האחיות הוא לא העדיף אף אחת מהן ולכן לא הייתה סכנה כי יחליט להינשא להן.
אך, למרבה האכזבה, בסיום הערב הודיע הנסיך: "החלטתי להתחתן לא עם בחורה אחת, אלא עם שלוש: כלנית, נורית ופרג!"

מהומה גדולה פרצה באולם הנשף. בחורות רבות התאכזבו מכך שהנסיך לא בחר בהן וקראו בקול רם כי הן שוות יותר. אחרות נעלבו מכך שהנסיך חושב שהוא יכול להתחתן עם שלוש נשים במקביל.
אבל האדם המאוכזב ביותר היה המלך. הוא קרא לנסיך אליו והסביר לו בשקט כי הוא לא יכול להתחתן עם שלוש נשים במקביל וחוץ מזה הוא אמור להתחתן עם הנסיכה של הממלכה השכנה וכל הנשף כוון למטרה זאת.

הנסיך לא ידע את נפשו מרוב כעס. הוא החליט להתפטר מהנסיכות ולהפוך את הממלכה לדמוקרטיה. למרבה ההפתעה המלך הסכים איתו וציין כי כבר נמאס לו מהחובות של בית המלוכה.

הבחירות נערכו תוך זמן קצר. שלוש האחיות החליטו לרוץ לפרלמנט למושב המייצג את מחוזן ובאופן מביך קיבלה כל אחת מספר קולות זהה.
מכיוון שהן היו חברות טובות הן החליטו על רוטציה: כלנית כיהנה בפרלמנט בשליש הראשון של האביב, נורית בשליש השני ופרג בשליש השלישי. אחר כך הן יצאו לפגרה עד האביב הבא.

ומה לגבי חתונות? הנסיך (לשעבר) בסופו של דבר פגש את הנסיכה של הממלכה השכנה והתאהב בה באמת. הן התחתנו והוא מלך בממלכה ההיא.
נורית, כלנית ופרג מצאו בסופו של דבר את בני זוגן – גברים טובים וישרים שנשארו בבית לטפל בילדים ותמכו בקריירה הפוליטית של בנות זוגן.

מוסר השכל: באגדות הכל יכול לקרות

שבת שלום!

תודה ל- Mamma Quail שהציעה לי את הרעיון לכתוב גרסה פמיניסטית לאגדה על הכלנית, הנורית והפרג שהוצגה בבלוג של עננת

והרשומה המומלצת היא – אל האבדון – אריך קסטנר – בבלוג של arikbenedek

געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.

להמשיך לקרוא געגועים לאוכל של ילדותי?

רוחות הצפון

לאמא לא נשאר עוד כח – ככה לפחות היא אמרה – וזה לא היה חידוש וגם לא פלא. אמא עבדה במשרה מלאה וטיפלה בנו במשרה מלאה וניקתה ובישלה ותמיד ההתלוננה שאין לה כח אבל איכשהו היא בכל זאת עשתה כל מה שצריך.
אז ממש לא התרגשתי מכך שלא נשאר לה כח.

אבל אבא לא ידע מה לומר – וזה היה חידוש – כי אבא תמיד ידע מה לומר, בכל מצב ואפילו בכל סיטואציה. לא ידעתי שיגיע היום בו הוא לא יידע מה לומר. זה היה היום בו החלטתי לברוח ולמעשה חשבתי הרבה מה יקרה ביום בו אברח ותמיד ידעתי שלאמא לא יהיה כח, אבל הייתי בטוח שאבא יידע מה לומר והכנתי את כל התשובות מראש.

להמשיך לקרוא רוחות הצפון

איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת

ג'ף (שם בדוי) פנה יום אחד לאמו בארוחת הצהרים ושאל אותה: "אמא, למה לג'ירף יש צוואר ארוך כל כך?"
אמא, שהייתה רגילה לשאלות מוזרות בזמן הארוחה ענתה מיד: "לג'ירף יש צוואר ארוך כדי שהוא יוכל להגיע לעלים על עצים גבוהים"

אמא קיוותה שבזאת הסתיים הנושא וג'ף ימשיך לאכול, אבל הוא חשב קצת על התשובה ושאל: "אז אם אני ארצה לקחת את העוגיות מהמדף הגבוה אני גם אקבל צוואר ארוך או ידיים ארוכות?"
"שאלה מצוינת" – ענתה אמא – "והתשובה היא כמובן 'לא'. אתה מבין? יש דבר שנקרא אבולוציה ולפיו לוקח הרבה מאוד שנים כדי ששינויים כמו הצוואר הארוך של הג'ירפה יתרחשו."
"אז תוך כמה שנים הצוואר והידיים שלי יתארכו מספיק כדי להגיע למדף העליון?" – שאל ג'ף את השאלה המתבקשת.

להמשיך לקרוא איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת