גברים מכים (סיפור לשבת)

לשם שינוי היה זה דווקא יום אביבי אפור בעיר הגדולה וורשה. כשיצאתי מביתי השכם בעשר בבוקר (מיד לאחר זריחת החמה ואכילת ארוחת בוקר קלה) הייתי אחוז בשרעפים. חשבתי כמובן על פרשה שחקרתי על טבעת שאבדה ונמצאה. המיוחד באותה טבעת היה שהיא אבדה בארץ התורכים ונמצאה בפלסטינה א"י.

הכיצד ייתכן כי טבעת נישואים פשוטה נדדה לבדה את המרחק הרב הזה בדרך לא דרך ובלא שנפלה בידי שודדים רצחניים שכידוע שרצו בדרכי הלבנט?

עצרתי כהרגלי בבית הקפה שבאמצע הדרך בין ביתי לבין תחנת הפוליציה והמשכתי להרהר בפרשת הטבעת על כוס קפה. דמיינתי לי את הטבעת כמעין סופגנייה גדולה עם חור באמצעה (שמעתי שיש כאלה סופגניות באמריקה!) ולכן הזמנתי לי שתי סופגניות לצד הקפה.

לפתע פרצה מהומה מחוץ לבית הקפה. אנשים החלו לרוץ ולצעוק. בזווית העין קלטתי גבר צעיר מנופף במקל גדול. זה חייב פעולה מיידית! סיימתי את הקפה והסופגניות ויצאתי בחיפזון תוך שאני מסביר לבעל בית הקפה כי אני נקרא לפעילות משטרתית דחופה ואסלק את החשבון בהזדמנות אחרת.

בינתיים מוקד המהומה התרחק קמעא, אך תוך דקות ספורות מצאתי את האנשים המתקהלים מסביב לספסל קטן עליו ישבו אותו גבר ומקלו ועוד זוג צעיר. שני שוטרי המקוף שתחקרו אותם מיהרו להצדיע לי ולדווח.

מסתבר כי הפרשה החלה בכך שהזוג הצעיר ישב על אחד מספסלי הגן שמול בית הקפה כשלפתע פרץ לגן בצעקות אותו בחור צעיר והכה במקלו את הזוג.

לפי עדותם של עוברי האורח נראה היה כי הצעיר המכה הינו בעלה של האישה הצעירה ואילו הבחור שישב איתה לא היה בעלה, לא אחיה ולא דודה כי אם – שומו שמיים – מאהבה.

ובכן, הזוג נמלט כאשר הבעל דולק אחריהם וממשיך להכות על ימין ועל שמאל ואחריהם כל יושבי הגן והרחובות הסמוכים. למהומה הצטרפו שני שוטרי המקוף שסיירו באזור והם הצליחו להפריד בין הנצים ולהרגיע את הבעל הזועם.

אך כאן הגיעה התפנית המדהימה בעלילה: הבעל המכה טען כי אינו בעלה של האישה כלל. המאהב טען שאיננו מאהב והאישה… היא באמת הייתה אישה,אך לדבריה לא היה לה כל קשר רומנטי או זוגי עם אף אחד משני הגברים. שלושת החשודים (שהפכו ברגע זה לחשודים מאוד!) טענו כי הינם ארטיסטים וכל מה שעשו היה לשם קינומטוגרף. שאלתי את שוטרי המקוף האם הציגו החשודים הוכחה כלשהי לטענתם והשוטרים הצביעו על איש עם מכונה פוטוגרפית שעמד מנגד וצילם את המחזה.

למרבה המזל, אני מבין קצת בקינומטוגרפים. הזדמן לי כבר מספר פעמים לבקר בקינומטוגרפים ולראות תמונות מגרות את העצבים ומעוררות את התאוות. אצלי הן עוררו בעיקר את התאווה לאותו דמוי-מזון חדש מאמריקה הנקרא בלשונם "פופ-קורן" ונמכר בדליים רחבי מידות כל כך שבקושי הצלחתי לגמור שניים מהם במהלך קינומטוגרף אחד.

ומכיוון שהבנתי לא מעט בקינומטוגרפים ידעתי שעצם הימצאותו של אותו איש עם מכונה פוטוגרפית לא בהכרח מעיד על נכונות טענתם של החשודים.

פניתי אליהם ישירות והצגתי את השאלה המכרעת: "אם באמת ארטיסטים הנכם, ואם משתתפים אתם בקינומטוגרף ברגעים אלו ממש, היכן היא התקרובת המוגשת לארטיסטים הידועה באמריקה בשם 'קייטרינג'?"

החשודים החווירו קלות ונראה כי הבחורה עומדת על סף עילפון. כשהם טוו את שקריהם המתוחכמים הם וודאי לא לקחו בחשבון הימצאותו של בלש בעל ידע נרחב כל כך בעסקי הקינומטוגרפיה כאן בוורשה שלנו!

"הבעל" פתח את פיו והסביר כי הקייטרינג נמצא ליד אתר הצילומים הראשון – בגן שמול בית הקפה. בקשתי ממנו להציג את ההוכחה וכך מצאנו את עצמנו צועדים בשיירה – "הבעל" בראש (כבר לא מנופף במקלו) צועד בין שני שוטרי המקוף (עליהם ציוויתי כי ישגיחו פן ימלט), אחריו "הזוג הצעיר", אחריהם אני – כשאיני נותן לישבנה של הבחורה לצאת מטווח ראייתי פן תמלט (ופרט לכך הוא הזכיר לי לחמנייה טעימה) ובמאסף בעל המכונה הפוטוגרפית ושאר האספסוף הנלווה תמיד לכל חקירה משטרתית.

כשהגענו לפתח הגן פגשנו שם עוד חבורת אנשים שהמתינו להם. אחד מהם מיהר להציג את עצמו בתור הדירקטור ונשבע בכל היקר לו כי שלושת התכשיטים הינם אכן ארטיסטים (או להיפך).

"הבעל" מיהר להציג בפניי את הקייטרינג האגדי.

מה אוכל לומר? התאכזבתי מאוד. תמיד דמיינתי לי את הקייטרינג הקינומטוגרפי כשולחן ארוך עמוס עופות צלויים, ברבורים אבוסים, פוטיות משמנאיות, עוגות קצפת, פירות אקזוטיים ורפרפות שוקולד.

באופן מעשי השולחן היה קצר למדי ועליו היו רק מספר לחמניות, כריכים, עוגות שטרודל ועוגיות ריבה.

דגמתי כל אחד מהמוצגים והחלטתי כי למרות האכזבה היה זה ללא ספק קייטרינג.

הודעתי לארטיסטים כי הם משוחררים על תנאי – והתנאי היה שהקייטרינג יישלח למעבדה המשטרתית שליד משרדי לחקירה מעמיקה יותר.

מוסר השכל:   בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר לא תפסתי שום דבר.

שבת שלום!

סיפור זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל מבוסס על כתבה מעיתון הצפירה מ- 27.9.1911

והרשומה המומלצת היא – זהבית החולות – בבלוג של עננת

אמריקה – סיפור ושיר לשבת

בואי (לא דיוויד) נהיה מאהבים. כך אמרתי לה. היא כמובן לא הבינה את כוונתי וחשבתי שאני מתכוון שניקח לנו מאהבים, אבל הבהרתי שאנחנו אמורים להיות המאהבים זה של זו וזו של זה. להדגשת הרצינות שלי הבהרתי שאני רוצה שנשיא את ההון והמזל שלנו יחדיו (כלומר נפתח חשבון בנק משותף וגם נקנה כרטיס לוטו ביחד).

היא עדיין פקפקה ברצינותי ולכן הוספתי שאני לא סתם נווד חסר כל: יש לי קצת נכסי דלא ניידי (כאן איתי בתרמיל) שאנחנו יכולים לממש בעת צרה.

להמשיך לקרוא אמריקה – סיפור ושיר לשבת

שונא קונספירציות יחיה – סיפור לשבת

בני (שם בדוי) היה ישראלי מבטן ומלידה, פטריוט גדול שלא ראה את עצמו גר במקום שאינו במדינת ישראל (השלמה כמובן) , אלא אם הוא יצליח סוף סוף להוציא דרכון זר של מדינה כלשהי.

למרות זאת בני לא היה קרתני כלל וכלל. הוא היה איש העולם הגדול שתמיד התעניין בנעשה בעולם והיה בקיא מאוד בחוקים ובעולם הפוליטי של הרבה מדינות בעולם.
טוב, לא בדיוק תמיד ולא בדיוק בהרבה מדינות בעולם – אבל מאז תחילת מערכת הבחירות האחרונה בארה"ב (שהייתה ממש לא מזמן) הוא התעניין מאוד בפוליטיקה האמריקאית והיה בקיא מאוד בחוקי הבחירות של ארה"ב.

הוא ידע למשל בוודאות שטראמפ הוא הנשיא הטוב ביותר שמונה בארה"ב אי פעם ושמתחרהו העלוב ביידן הוא סנילי, פדופיל ובוגד. ממש לא היה ברור לו כיצד ה-FBI  מאפשר לביידן (או לכל אדם שאינו טראמפ) להתמודד בבחירות במקום לאסור אותו מיד.

להמשיך לקרוא שונא קונספירציות יחיה – סיפור לשבת

סטורי לשבת

שלום,קוראים לי אורנה (שם בדוי) ואני רוצה להתלונן,או כמו שאומרים אצלנו – טו פייל אה קומפליין – על מה שקרה לי בשבוע שעבר.
סו, מה שהיה היה ככה. אי מין – אולי אני יתחיל עם קצת רקע. יענו בקגראונד.
אני אמנם ישראלית צברית שורשית שאוהבת את  המדינה שלנו יותר מכל אחד אחר בעולם,אבל יצא לי לגור באמריקה (כלומר בניו יורק – ממש על הפיפט) כמה שנים. ככה שאנגלית זה ממש כמו סקונד מאדר טאנג בשביל מי.
מאז שחזרתי לארץ אני מחפשת עבודה שתהלום את כישוריי. אני ורי אדיוקטד כמו שאומרים. אחרי הצבא למדתי ביולוגיה ואחר כך שגרנו בסטייטס למדתי בקולג' קומפיוטר סיינס במשך ארבע לונג שנים. זותומורת שיש לי כמעט שני תארים – כמעט תואר ראשון בביולוגיה ואז כמעט עוד תואר – שזה תואר שני –בקומפיוטר סיינס. זותומרת שאני מה שנקרא אקדמאית או כמו שאומרים אצלנו קולג' גראדואייט.
אז כמו שאמרתי, אני מחפשת עבודה מתאימה, אבל המצב בארץ קשה. פה זה לא אמריקה שלכל קולג' גראודאייט נותנים עבודה מפוצצת בכסף נו קוושטיון אסקד. פה – במדינה המפגרת שלנו (אקסקיוז מי פור ביאינג ישירה איתך) בכל אינטרויו מתקיפים אותך בשאלות – בת כמה את? כמה ילדים יש לך? באיזה גיל? למה לא עשית צבא? איפה למדת? באיזה מהירות את מקלידה? מכירה וורד?
אני אין פרינסיפל לא מוכנה לענות על השאלות האלה כי הן ממש קוראות לאפליה מתקנת. אז נו וונדר שלא מצאתי עבודה עד כעת.
אבל בשבוע שעבר היה השיא. ראיתי מודעה בניוזפייפר ש"למשרד בהרצליה דרושה מזכירה עם 5 שנות ניסיון, ידע באופיס חובה,אנגלית שפת אם, ידיעת שפות נוספות יתרון".
אז איי סיי טו מייסלף: "אורנה! זו המשרה בשבילך! את כבר חמש שנים מזכירה לכולם מה לעשות, היית בהמון אופיסס, האנגלית שלך ממש שפת אם ואת יודעת גם עברית שזה ממש שפות נוספות ".
אז שלחתי את הסי.וי שלי וזה ממש לא היה סורפרייז שהם התקשרו להזמין אותי לראיון.
איך שהגעתי לאופיס שלהם הבנתי שזה דה-פלייס בשבילי. לייק, יו קנו, שטיחים מקיר לקיר ואווירה אנגלו סקסית כזו כמו שאני רגילה מהתקופה שגרתי בסטייטס (לא רחוק מהפיפט).
אולמוסט שכחתי לציין שהם אמרו שהראיון יהיה באנגלית ואני אמרתי – "נו פרולבם! אינגליש איז מיי מאדר טאנג!"
בקיצור, היה מאוד מכובד. הציעו לי קופי או טי ואז נכנסתי למשרד של המראיין – טיפוס ורי נייס שמיד ידעתי שאני רוצה שיהיה הבוס שלי.  אבל מה? הוא לא דיבר עברית. זה לא פרובלם בשבילי.
הוא עשה לי: "פליז אינטרודיוז יורסלף" אז אמרתי: "אורנה (פייק ניים) האו דו יו דו?" אבל נראה כאילו הוא מצפה למשהו אחר. הייתה קצת שתיקה מביכה ואז הוא אמר: "טל מי אבאוט יורסלף"
סו אמרתי לו: "אס איי סייד,מיי ניימ איז אורנה. איי'מ 34 יירז אולד אנד איי לוב ריקודי עם וגם קרייזי אבאוט מזון בריאות אורגניק. איי הב טרי וונדרפול קידס אנד דה ביג וון איז מחונן אנד…"
אבל אז הוא עצר אותי ואמר: " סורי,איי סי איי ווז מיסאנדרסטוד. איי מנט טו אסק יו טו אקספליין ווי יו סי יורסלף פיט דה פוזישן"
יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לעבור עליו בשתיקה וזה הטרדה מינית. מי הוא חושב לעצמו שהוא? ככה להתחיל לדבר איתי על פוזישנס? מה הוא חושב שאם אני בלונדינית (לפעמים) אז אני איזי טו גט?
קמתי מיד והתחלתי לצעוק עליו: "הו יו טינק יורסלף? יא חתיכת זירו!!! איי ויל סו יו פור אול דה כסף יו גוט יא חרה! איי הב א וורי וורי גוד לוייר אנד אי קנו איי ויל וין דה קייס!"
הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו. הוא כנראה רגיל לבחורות שישר נכנסות לפוזישן כשהוא ג'סט אסק דם.
יצאתי משם כמו טורנדו.
לא עברו טו דייס וקיבלתי טלפון מהמשרד שבו דיי סיי שאיי דידנט גאט דה ג'וב. זה לא שזה היה ביג סורפרייז – היה לי ברור שהם לא ירצו אותי וזאת אפליה מתקנת.
אז בקיצור, יו סי, אני רוצה טו סו דם פעמיים – פעם ראשונה על סקסואל הארסמנט ופעם שניה על אפליה מתקנת.
וט יו סיי? איי דונט הב א קייס?  איי ויל סו יו טו! חרא של מדינה פה! אני יחזור לסטייטס ועוד נראה איך המדינה המחורבנת הזותי תסתדר בלעדיי!
מוסר השכל: יו קנו, נוט אול דה יורדים הם נפולת של נמושות – חלק הם בריחת מוחות!
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – הרחוב בכפר הדונג – בבלוג של צלמת טבע