ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.
אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.
ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.
לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.
כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל, ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.
חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.
אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.
מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.
ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.
חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).
לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את חוזה המדינה.
ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).
במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.
לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.
כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)
וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.
הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום השבת שאחרי יום העצמאות.
מוסר השכל: אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)
חג עצמאות שמח ושבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות
החיים שלי (או של אחרים) 