בלוגנאורי – השבוע השלישי

קצת פחות מתאים לי, אבל התחייבות היא התחייבות, אז גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

1. איזה פחד הצלחת לנצח?
   
   אני לא חושב שיש איזה  "פחד שהצלחתי לנצח". למרבה המזל מעולם לא היו לי פוביות רציניות כלשהן. מצד שני אני הרבה פעמים מצליח לנצח פחדים קטנים כמו הפחד לצאת מהבית ולנהוג בכבישים המסוכנים שלנו, הפחד לדבר מול קהל, הפחד לקנות משהו גדול יחסית ועוד

16.1  האם יש לך זיכרון הקשור לריח?

כשהייתי נער צעיר,  הייתה תקופה שאחי הגדול (המבוגר ממני בשש שנים וקצת) נהג להכין לו לארוחת ערב טוסט עם עגבניות. יש לי זיכרון קצת מוזר בו אני קורא את הספר "תותחי נברון"   מאת אליסטר מקלין ומריח את הטוסט שאחי הכין. כל פעם שאני חושב על הספר הזה (זה לא קורה הרבה) אני כמעט יכול להריח את הטוסט…

17.1  תאר את היום המאושר בחייך

יש שתי דרכים אפשריות לחשוב על הנושא הזה – אפשר לתאר את היום שהיה המאושר בחיי (עד כה) ואפשר לתאר את היום העתידי (שלא לומר הדמיוני) שיהיה המאושר בחיי.

אם מתייחסים לאפשרות הראשונה, קשה לי לומר מה היה היום המאושר בחיי. אני יכול לחשוב על כמה ימים בהם הייתי מאושר, אבל קשה לי לומר מי מהם היה "המאושר בחיי". בין הימים האלה אני יכול למנות את הדייט הראשון שלי עם עננת  (ומכיוון שזה היה בערב, אולי את היום שאחרי), את הבוקר הראשון בו נשארתי לבד בבית עם בתי התינוקת, את היום בו סיימתי את בה"ד 1, את היום בו קיבלתי הודעה שהתקבלתי לעתודה במדעי המחשב ואת היום הראשון של בני בגן כשהוא רץ כל הדרך לגן ואני מיהרתי אחריו.

אם מתייחסים לאפשרות השנייה, זה די קל: התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית בתשע וחצי. בזמן שאכלתי ארוחת בוקר טעימה קראתי בחדשות שמצאו תרופה לכל סוגי הסרטן והוכרז על שלום כלל עולמי. לאחר שסיימתי את הארוחה קיבלתי טלפון שמבשר לי שזכיתי במיליארד דולר וזאת לא הייתה מתיחה…

18.1 מהי הארוחה שאתה הכי אוהב לבשל או לאכול?

למרות שלכאורה אני מגביל את עצמי משמעותית במבחר האוכל (מטעמי טבעונות), אני אוהב לא מעט סוגי אוכל שונים. בתור ילד לא נחשפתי למגוון אוכל מעניין ורק לאחר שיצאתי מהבית התחלתי לצאת לאכול במסעדות וגם לבשל בבית. אני זוכר למשל את הפעם הראשונה בה אכלתי סושי – זה היה בניו יורק ב-1997.
אני חושב שמבין כל מטעמי העולם אני אוהב ביותר לאכול ולבשל אוכל הודי, או אולי בסגנון הודי. כמעט כל שבוע אני מכין לפחות מאכל אחד בסגנון הודי.

19.1 איזה צבע מתאר את האישיות שלי ולמה?

זאת שאלה מאוד מוזרה… איך צבע יכול לתאר אישיות? אבל אם כבר הייתי אומר שאפור בגלל שאני לא אוהב להתבלט.

 .

20.1. מה מפריע לי בבית בו אני גר?

הרבה דברים… בלגן, לכלוך, בעיות רטיבות, שכנים מעצבנים וגם שהוא לטעמי גדול מדי.
אבל יש יותר דברים בו שאני מרוצה מהם, כמו לדוגמא המיקום.

21.1 מיהו הסופר או הסופרת האהובים עלייך ולמה?

אני חושב שהתשובה הראשונה שלי היא אפרים קישון. אמנם מזמן לא קראתי משהו שהוא כתב, אבל אני מניח שזה קשור לכך שאני יודע הרבה ממה שהוא כתב בעל פה. אני אוהב את ההומור שלו.

סופרים נוספים שאני אוהב הם טרי פראצ'ט   מחבר סדרת ספרי עולם הדיסק, דגאלס אדאמס מחבר סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ולהבדיל (כי אצלו אין ממש הומור)  את ג'. ר. ר. טולקין מחבר סדרת ספרי שר הטבעות.

למה אני אוהב אותם? פשוט, כי אני נהנה לקרוא את הספרים שהם כתבו.

והרשומה המומלצת היא – מילים אהובות ומילים שנואות בספרות – בבלוג של שלומית עוזיאל

הסיפור לשבת על הפיל המפולפל

ערב אחד צלצל הטלפון בביתו של פיליפ הפיל (שם בדוי כמובן). על הקו הייתה פיליס מפילדלפיה שבפיה הייתה הצעה יוצאת דופן: היא הזמינה את פיליפ להתארח בתכנית מאסטר שפיל, בה הוא יבשל את הפלפלים הממולאים המפורסמים שלו.

פיליפ התפלא מאוד על ההצעה. ראשית הוא לא הכיר אף פיליס, ושנית הוא לא ידע לבשל פלפלים ממולאים. למען האמת הוא ניסה זאת פעם אחת בחייו אך משום מה הוא מילא את הפלפלים בצמר פלדה ולא היה זה פלא שהפלפלים לא היו להיט גדול.

הסיפור לשבת על ההחמצה הגדולה

נוחם (שם בדוי) חי תמיד בתחושה גדולה של החמצה. הוא הסתובב לו בפנים חמוצות ונטר טינה לעולם על ההחמצות הגדולות שהיו מנת חייו.

בעצם זה לא היה תמיד.  בצעירותו נוחם קיבל את העולם בשמחה. הוא היה קם כל בוקר בתחושה שהיום הוא היום הראשון של שארית חייו. הוא דגל באמרה האמריקאית הידועה כי אם החיים מזמנים לך רק לימונים – הכן לימונדה.

ובאמת, כבר בגיל 12 הוא פתח ביוזמה העסקית הראשונה שלו- כמו בסרטים האמריקאים הוא פתח דוכן לימונדה מול ביתו.

להפתעתו ולאכזבתו היוזמה לא הצליחה כל כך. הקונים הלא רבים התלוננו על איכות הלימונדה שלו. פלוני טען כי אין בה מספיק סוכר ואלמוני התלונן כי איננה קרה מספיק. בסופו של יום האשים נוחם את טעמו של הציבור ונותר עם הרבה לימונדה ועם טעם חמוץ בפה.

אבל טעמה של ההחמצה הראשונה הזאת לא ריפה את ידיו. בגיל 14 הוא פתח ביוזמה עסקית חדשנית – מכירת תפוזים בתחנת הרכבת. התוכנית הייתה גאונית בפשטותה – הוא קנה קילו תפוזים בחמישה שקלים ומכר כל תפוז בחמישה שקלים.

ביום הראשון ליוזמתו החדשה הוא התייצב בתחנת הרכבת בשמונה בבוקר אך לאכזבתו הרבה הוא גילה שהוא החמיץ את הרכבת – מסתבר שבמקום מגוריו הקטן הרכבת יצאה בשבע וחמישים ולאחריה לא היו עוד רכבות במשך שלוש שעות.

ברוב ייאושו נוחם קילף תפוז והתחיל לאכול אותו. הוא ממש לא הופתע לגלות שהתפוז היה חמוץ.

בגיל 16 התאושש נוחם סוף סוף מכישלון יוזמותיו העסקיות הקודמות ופתח ביוזמה חדשה – צביעת דירות. מכיוון שהחליט לחשוב צעד אחד קדימה הוא ניגש לטמבוריה הרחוקה (הקרובה הייתה מאוד יקרה) וקנה עשרים גלון של צבע צהוב לימוני (עם נטייה לזרחני) שהיה במבצע משתלם במיוחד. לאחר מכן הוא פרסם ברחבי העיר את שירותיו המקצועיים אך נדהם לגלות כי הביקוש לצביעת דירות בצבע לימון היה במגמת ירידה מזעזעת יחסית לשיא של שנת תחמ"צ.

בסופו של דבר הוא השתמש בצבע כדי לצבוע את דירתו (ללא ידיעת הוריו שהיו בחופשה בצמח).

שוב חלפו להן שנתיים ושוב עלה במוח של נוחם רעיון מקורי מאין כמוהו – הוא ייכנס לעסקי קניית ומכירת החמץ. להבנתו הרבנות החמיצה הזדמנות של ממש בכך שלא עשתה רווחים נאים ממכירת החמץ. הוא הכין תוכנית עסקית מפורטת עליה הוא שקד ימים ולילות . לאחר שהתוכנית הייתה מושלמת לדעתו הוא רץ לפגישה עם הרבה הראשי הספרדי. בכניסה למשרד הרב הוא גילה שהוא שוב החמיץ את ההזדמנות – הוא פגש שם את אחמד שבדיוק קנה את כל החמץ של העיר במחיר הרגיל.

שבע מרורים (או בעצם מחמצים) וכישלונות החליט נוחם כי די לו ביוזמות אלה. יותר לא יראה את פרצופו החמוץ בעיר. הוא הסתגר בבית הוריו כשהחלטתו נחושה לא לעבוד יותר כל חייו.

הוריו לא קיבלו את היוזמה החדשה בעין יפה. לא מספיק שבנם הסתובב בפרצוף חמוץ בבית 24 שעות ביממה, הוא גם לא תרם דבר לכלכלת המשפחה. לאחר ויכוחים רבים החליטה אמו כי על נוחם לכל הפחות ללמוד לבשל ולהיות אחראי לארוחות בבית.

בימים הראשונים להסדר החדש נטה נוחם להוסיף לאוכל יותר מדי חומץ. אך לאט לאט הוא גילה שהוא אוהב להכין אוכל ויש לו כישרון לכך. במשך הזמן למד נוחם להכין עוד ועוד סוגי מאכלים ותוך זמן קצר הוא למד (כצפוי) להחמיץ מלפפונים.

המלפפונים החמוצים של נוחם היו מצוינים. כל מי שטעם אותם שיבח את טעמם החמצמץ בדיוק במידה הנכונה.

לאחר שנתיים של הסתגרות בבית יצא נוחם ביוזמה חדשה – הוא פתח דוכן חמוצים בשוק. הפעם זו לא הייתה החמצה.

 עסקיו של נוחם שגשגו ותוך שנים ספורות הוא זכה לתואר הנכסף – מלך החמוצים.

מוסר השכל: כל המחמיץ מלפפון אחד כאילו החמיץ בעיטת עונשים מאחד עשר מטר

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כחול – בבלוג של Jud

השריטות הקטנות שלי

כשראיתי שהשרביט החם בקהילת הפרפרים הוא "השריטות שלי", נזכרתי מיד שכבר לפני הרבה שנים זה היה הנושא החם בתפוז ז"ל ואני כתבתי אז רשומה מתחכמת בנושא.
בדקתי ומצאתי שהרשומה המקורית נכתבה במאי 2009 – הרבה לא השתנה מאז, אבל קצת עדכנתי את הרשומה (בכל זאת עברו יותר מעשר שנים).
ללא הקדמות נוספות, הנה הרשומה המקורית: