הזאב ופטר  – סיפור לשבת

סוף סוף, אחרי ימים גשומים רבים, יצאה השמש. הזאב שהיה מאוד רעב יצא ממאורתו וחיפש לו טרף.
למרבה הצער, הוא לא מצא דבר. הוא ראה ציפורים עפות בשמיים אך הם היו מחוץ להישג פיו.

הזאב המשיך להתקדם, מרחרח את האדמה, כשלפתע הוא הריח ריח מאוד לא נעים.

ברגע הראשון חשב הזאב שמדובר בשריפת יער והתכוון לנוס לכיוון השני, אך לאחר שבריר שנייה הוא הבין שמדובר במשהו גרוע עוד יותר: ריח של בני אדם.
עוד בהיותו גור למד הזאב מאמו החכמה כי הוא צריך להתרחק מבני האדם, אבל היום הוא היה כל כך רעב שהוא החליט להסתכן ולהתקרב למקור הריח.

אמנם בני האדם מאוד מסוכנים, אבל מצד שני הם גם מאוד בזבזנים כך שליד מאורותיהם אפשר למצוא כמויות אוכל ענקיות שנזרקו החוצה כאילו אין רעב בעולם.

כשהזאב התקרב למקור הריח הוא גילה מראה ששימח אותו מאוד: בין עצי היער לבין המאורה מטילת האימה של בני האדם היה אגם קטן. על שפת האגם הסתובבו כמה חיות קטנות שנראו טעימות למדי: ציפור קטנה (קצת קטנה מדי), ברווז שמן וגם חתול שמן עוד יותר שארב לציפור ולברווז.

הזאב החליט לחכות לחתול: אחרי שהחתול יתפוס את הציפור או הברווז ויהיה עסוק באכילתם, הזאב יזנק עליו ויאכל אותו ואת טרפו (שניים במחיר אחד).

אבל, למרבה הצער, יצא מהמאורה אדם קטן ומפחיד שצעק משהו בשפתו הבלתי מובנת.

למשמע הרעש המפחיד הזאב נסוג חזרה כמה מטרים אל תוך היער, הציפור הקטנה עפה והתיישבה על העץ והברווז שחה ללב האגם הקטן.
רק החתול נותר במקומו כשהבעה מאוכזבת על פניו.

הזאב החליט לחכות בסבלנות להיעלמותו של האדם הקטן ואכן אחרי זמן מה (שנראה כנצח בעיניו של הזאב הרעב) יצא מהמאורה אדם גדול עוד יותר שסילק את האדם הקטן מהשטח.

כעת הדרך הייתה פנויה. הזאב חישב את המרחק, התגנב לאיטו וכשנותרו רק עוד כמה מטרים בינו לבין החתול הוא הסתער עליו במהירות.

הזאב היה בטוח שלחתול השמן והטיפש  אין סיכוי נגדו, אבל לפעמים הגורל מתאכזר אפילו לזאב נזר הבריאה.

שורש של עץ בלט מהצמחייה הנמוכה והכשיל את הזאב. תוך שניות ספורות החתול (שאמנם היה שמן אבל בהחלט לא טיפש) טיפס על העץ הקרוב – רחוק מהישג פיו של הזאב.

הזאב היה מאוד מתוסכל וכבר חשב לוותר ולהסתלק מהמקום לפני שבני האדם יצאו מהמאורה ויהרגו אותו, כשלפתע הוא הבין מי הטיפש האמיתי בסביבה: מסתבר שהברווז, מסיבות השמורות עימו, יצא מהאגם ורץ אל עבר הזאב.

האם הוא חשב שהוא יבריח את הזאב או יטרוף אותו? לזאב לא היה הרבה זמן לחשוב. הוא ראה שהברווז כמעט מתנגש בו, לכן הוא פתח את הפה והברווז (הבאמת טיפש) רץ היישר אל תוך פיו ומשם לבטנו של הזאב.

זה היה משביע, אבל לא טעים במיוחד. יותר מדי נוצות.

הזאב התיישב מתחת לעץ כדי לעכל (תרתי משמע) את מה שקרה לו.

הוא הסתכל למעלה וגילה שהחתול והציפור יושבים על העץ (על ענפים רחוקים זה מזה) ומסתכלים עליו.

הזאב הבין שאין לו סיבה לחכות שם, אבל הברווז שמילא את בטנו גרם לו לעייפות רבה והוא החליט לשבת במקומו רק עוד כמה דקות, בתקווה שבני האדם האיומים לא ייצאו אליו.

לאחר כמה דקות מנוחה, כשהוא כבר כמעט עמד לחזור ליער הבטוח, קרה דבר מאוד מוזר: הציפור הקטנה ירדה מהעץ ועפה לכיוונו. האם היא קינאה בברווז ורצתה לשחזר את מעשיו?
הזאב פתח את פיו בשמחה אבל הציפור כנראה שינתה את דעתה ברגע האחרון: במקום להצטרף לברווז היא התחילה לעוף במעגלים סביב ראשו של הזאב.

זה היה מאוד מרגיז וגם מתסכל. הזאב התחיל להתרוצץ במעגלים, מנסה לתפוס את הציפור. הוא ניסה להסביר לה איך להגיע לבטנו בדרך המהירה ביותר, אך היא לא הקשיבה לו.

לפתע הרגיש הזאב שיד נעלמה אוחזת בזנבו. הוא קפץ וניסה לנשוך את היד (שבוודאות לא האכילה אותו) אבל הוא לא הצליח למצוא אותה. הוא התרוצץ והתרוצץ בניסיון להיחלץ מהצרה הזאת אבל הלחץ על זנבו רק גדל.
לפתע נשמעו קולות רעמים איומים מכיוון היער ושלושה בני אדם נוספים יצאו משם.
הזאב ניסה לברוח, אבל היד שהחזיקה בזנבו הידקה את אחיזתה. הוא הבין שסופו קרוב.

כאילו לא הספיקו לו הצרות עם היד הבלתי נראית ובני האדם המרעישים, האדם הקטן הופיע לפתע על העץ ושוב התחיל לצעוק.
לפתע השתתקו הרעמים. הזאב שכבר היה בטוח שהוא מת מצא את עצמו מובל/נגרר בתהלוכה גדולה של כל בני האדם המעורבים (כולל הגדול שיצא מהמאורה שוב), החתול והציפור.

הזאב מלמל לעצמו: "הייתי צריך להקשיב לאמא" והתעלף.

כשהוא התעורר, הוא מצא את עצמו כלוא בשטח קטן, אך למרבה השמחה היו לידו אוכל ומים.

במהלך הימים הקרובים הוא גילה שהוא כבר לא צריך לצאת לציד ואין סכנה שירעב יותר. אוכל עשיר סופק לו באופן קבוע.

הוא היה יכול להיות מאושר לולא בני האדם הרבים שהסתובבו ממש קרוב אליו והפחידו אותו כמעט עד מוות. בכל זאת, מדובר ביצורים המסוכנים ביותר על כדור הארץ.

מוסר השכל: אם אתה זאב באגדה, עדיף להיות הזאב מפטר והזאב ולא הזאב מכיפה אדומה

שבת שלום!

תודה ל- tootrees3 שהציע לי לכתוב על פטר והזאב לקראת ה-5.3 (יום ראשון הקרוב) ביו יחול יום השנה ה-70 לפטירתו של סרגיי פרוקופייב ותודה לעננת שכבר לפני שנים הציעה לי לכתוב גרסה של הסיפור מנקודת ראותו של הזאב.

הסיפור מוקדש באהבה לבן שלי שמאוד אהב את הסיפור כשהיה צעיר מאוד.

והרשומה המומלצת היא – שחומה או כחלחלה? – בבלוג של עננת

הברווז והברווזן (סיפור לשבת)

בערבות אוסטרליה הסתובב לו בארי (שם בדוי) הברווז שמח וטוב לב.

הוא היה שמח בחלקו וחשב שאין בעל חיים יפה ומוכשר ממנו בכל אוסטרליה (וכנראה גם בשאר העולם). אל הקנגורו התייחס בביטול כי לא היה לה מקור יפה ושימושי כמו שלו.

את הקואלות בכלל לא החשיב כי הם לא ידעו להטיל ביצים.

וכלבי הדינגו? הם קצת הפחידו אותו אבל הם לא ידעו לשחות יפה כמוהו. הם הכירו רק שחיית כלב.

אכן, בארי נהנה מכל העולמות ותמיד בירך את עצמו על מזלו הטוב.

יום אחד הסתובב בארי באזור שהוא עדיין לא הכיר. היו שם נחל חביב והרבה צמחיה כך שבארי העריך שזהו מקום אידיאלי לברווז מושלם כמוהו.

לפתע הוא הבחין ביצור חום קטן חומק בין השיחים אל תוך המים.

הוא לא הספיק לראות הרבה ממנו, אבל מהמעט שהוא ראה היה לו ברור שזה לא היה קנגורו, לא קואלה, לא דינגו וגם לא ברווז.

אז מה כן?

בארי קרא בקול בוטח: "היי! אתה שם! מי אתה ומה אתה?"

קרוב לגדת הנחל, בין השיחים נשמע קול: "אני ברווזן"

"ברווזון?" – שאל בארי בפליאה – "אתה ברווז קטן? בוא נראה אותך!"

"לא, אני לא ברווזון" – ענה הקול – "אני ברווזן"

"איזה מין ציפור זו ברווזן?" שאל בארי – ספק את עצמו, ספק את היצור המוזר. לראשונה בחייו הוא התחרט על כך שאין לו סמארטפון והוא לא יכול לבדוק מהו הברווזן בויקיפדיה.

"אני לא ציפור" – ענה הקול – "אני יונק"

בארי היה מוכן להישבע שמעט נימת גאווה התגנבה לקולו של היצור. זה היה מוזר ובארי היה נחוש להעמיד את היצור במקומו הנכון.

"יונקים הם יצורים עלובים" – קבע בארי – "אפילו מקור אין להם!"

"אבל לי יש מקור" – ענה הקול ורגע אח"כ הציץ בין השיחים מקור. אולי לא מאוד מקורי, אבל בהחלט מקור.

יונק בעל מקור? על זה בארי עוד לא שמע.

"אתה בטוח שאתה יונק?" הוא שאל בזהירות והיצור ענה מיד: "ככה אמא שלי אמרה כשהיא הניקה אותי!"

"יונקים…" – אמר בארי בזלזול – "צמודים לאמא שלהם מבפנים ואח"כ מבחוץ במשך זמן רב כל כך. תלותיים שכאלה. אין כמו בקיעה מביצה כדי ללמד אותך אחריות ועצמאות. יונקים לעולם לא יבינו זאת!"

"אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר" – אמר הקול – "כי אני בקעתי מביצה".

"אתה בטוח שאתה יונק?" – שאל בארי שוב בפליאה הולכת וגוברת.  

"כשבקעתי מהביצה" – אמר הקול – "אמא שלי הבהירה לי שעליי לינוק.כי אני לא ציפור"

"ואתה עוד גאה בכך?" שאל בארי בהשתאות. אחרי מחשבה הוא הוסיף: "ראיתי שקפצת למים. אתה יודע לשחות בכלל?"

"בוודאי שאני יודע לשחות" – אמר הברווזן (אנחנו הרי כבר יודעים שהקול שייך לברווזן).

"אבל אין לך קרומי שחיה יפים כמו שלי" –קבע בארי.

בתגובה הציג הברווזן רגל קטנה עטויה בקרומי שחייה מפוארים.

בארי הרגיש מאוד מתוסכל. הוא מעולם לא נתקל ביצור חי שאתגר כל כך את עליונותו.

"ונוצות – יש לך?" הוא שאל בזהירות, מוכן לעוד אכזבה.

:מה פתאום שיהיו לי נוצות?" – שאל הברווזן לשמחתו של בארי, אבל הוסיף – "יש לי פרווה נהדרת!"

"פרווה לא יכולה להיות שווה כמו נוצות!" – קרא בארי בהתרגשות.

הברווז והברווזן החלו להתווכח בשאלה האם  פרווה עדיפה על נוצות או להיפך. הם היו שקועים כל כך בוויכוח עד שלא שמו לב לצייד שהתגנב מאחוריהם ובידו רובה.

ברגע האחרון ממש קרא הברווזן: "זהירות! צייד!" וקפץ למים.

בארי המריא מיד לשמיים ובגעגוע ניצחון קרא: "כמעט שכחתי! אני יודע לעוף!"

הברווזן הוציא לרגע את ראשו מהמים לרגע וענה: "אני אמנם לא יודע לעוף, אבל אני בטוח שבגוגל אפשר למצוא הרבה יותר מתכוני ברווז ממתכוני ברווזן!"

מוסר השכל: אם זה הולך כמו ברווז ויש לו מקור כמו של ברווז זה אולי ברווזן

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כלך דו דורי – בבלוג של עננת

הברווזון המכוער – סיפור לשבת

כשהביצים של משפחת הברווזים בקעו, אבא ברווז ואמא ברווזה שמחו מאוד. (האמת היא שהם היו ברכיות אבל לצורך הסיפור הם הרשו לי לקרוא להם ברווזים.)

ולמה שלא ישמחו? מהביצים בקעו חמישה ברווזונים צהבהבים וחמודים שמילאו את ליבם של ההורים השמחים והגאים שמחה וגאווה.
אבל היה גם ברווזון שישי… הוא היה אמנם גבוה יותר מאחיו ואחיותיו, אבל גם אפור יותר ומסורבל יותר וללא ספק מכוער.
למרות כיעורו הבולט ההורים כמובן קיבלו אותו – הוא הרי היה ילד שלהם, נוצה מנוצותיהם. הם שמחו על כך שהוא זכר (כי אצלם היופי חשוב פחות והגובה חשוב יותר) וקיוו לגלות שהוא חכם יותר או ספורטיבי יותר משאר אחיו ואחיותיו.

להמשיך לקרוא הברווזון המכוער – סיפור לשבת