אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

הנושא החם – בשר מתורבת

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הבשר המתורבת – בשר המגודל במעבדה ובעלי חיים לא נפגעים מגידולו. נשאלו שם השאלות האם טבעונים יאכלו אותו וגם האם הוא יהיה כשר לאכילה עם חלב.

הנושא הזה יחסית קרוב אליי. רבים מהקוראים בבלוג שלי יודעים שאני טבעוני. יש וודאי גם כאלה שעד  קריאת משפט זה לא ידעו על כך כי  -בניגוד לכמה טבעונים שאני מכיר – אני לא מנפנף בטבעונות שלי בכל הזדמנות.

הייתי צמחוני מגיל צעיר יחסית – 13-14 והפכתי לטבעוני לפני כשמונה שנים.  תהליך המעבר מצמחונות לטבעונות היה הדרגתי כך שההפיכה לטבעוני הייתה יותר הצהרה מאשר מהפך אמתי, אבל העובדה הברורה היא שלא אכלתי בשר כבר יותר מארבעים שנה.

יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.

סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק וחלקו מתכונים לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

אמרה הרבנית רחל: "בודאי חלק מהקוראים תוהים מדוע רבניות כשרות כמונו הנוהגות לפקוד את בני ברק בקביעות חוגגות את יום העצמאות שאינו חג מדאורייתא."

אמרה הרבנית שרה: "למעשה גם אני תהיתי לגבי זה, אך נזכרתי כי אנו רבניות ציוניות השמחות ביום חגה של מדינתנו, מי יתן ותאריך ימים ונזכה לראות את בית המקדש השלישי מוקם בה."

האריה שאהב תות (גרסה אלטרנטיבית)

ארי (שם בדוי) היה אריה אפריקאי צעיר ומגודל שנולד וגדל כל חייו בספארי שברמת גן. באופן עקרוני הוא היה אריה מאושר: הוא בילה את רוב חייו בשינה, מוקף בלביאות שהעריצו אותו (בכל אופן כך הוא חשב) והוא קיבל את ארוחותיו בזמנים קבועים ובשפע.

אבל דווקא אותן ארוחות היוו בעיה מסוימת. הן כללו רק בשר. הרבה בשר ורק בשר. ואפילו לא בשר צלוי, מטוגן או מבושל! הארוחות התבססו על בשר נא.

אמנם ארי שמע הרבה על נפלאות תזונת הפליאו, אבל מצד שני הוא התעניין גם בתזונה טבעונית וגם בתזונה המבוססת על ג'אנק פוד.

קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות

לקראת יום העצמאות הקרב ובא, חירות (שם בדוי אך מתבקש) הקדישה זמן רב למחשבה כיצד לחגוג.
בכל זאת, לא כל יום מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה – ולעיתים נדירות היא חוגגת את יום העצמאות ה-72!

חירות חשבה על דרכים שונות ומקוריות לחגוג את החג היפה כך שגם היא תשמח וגם החגיגה תסמל באופן סמלי את הרוח המיוחדת של החג המיוחד (והסמלי).

הפטריוט הגדול – סיפור ליום העצמאות ולשבת

ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.

אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.

ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.

לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.

כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל,  ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.

 

חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.

 

אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.

מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.

 

ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.

חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי  ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).

 

לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את  חוזה המדינה.

 

ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).

במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.

לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.

 

כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)

 

וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום  השבת שאחרי יום העצמאות.

 

מוסר השכל:  אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)

 

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות