הפושטקים מהמעברה (סיפור לשבת)

ברשומה האחרונה הזכרתי ונזכרתי ברשומה שכתבתי (או ניסיתי לכתוב) בסגנון של בלוגרית שמאוד אהבתי בכינוי המיזנטרופית.

להלן הסיפור:

בקצה עיר ילדותי בת-ים עמדה לה המעברה המקומית כשכונה שאין לה הופכין.
סבתא ויקי תמיד הייתה מזהירה אותנו מהפושטקים שגרו שם. היא הייתה אומרת: "דעו לכם נכדיי היקרים כי הפושטקים של מעברת בת ים גרועים הם אפילו מהפושטקים של מעברת חולון! אם תתקרבו אליהם אתם עלולים למצוא את עצמכם ערומים באמצע הרחוב תוך שניות!"

אני ואחי יאצק מעולם לא הבנו כיצד אנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב תוך שניות. גם לא הבנו מאיזה כיוון סבתא ויקי היא סבתא שלנו: הייתה לנו סבתא שמחה, אמא של אמא, סבתא מגדה אמא של אבא, סבתא שורה, דודה של אמא, סבתא דודה (שנקראה על שם דוד בן גוריון בגלל הדמיון הרב ביניהם) שהייתה שכנה של סבתא של הבן דוד של אבא וכמובן סבתא רוזי שבאה מסיפור אחר. (אותו עליי לספר בהזדמנות אחרת מן הסתם).

בכל מקרה נזהרנו לא להתקרב למעברה של בת ים, גם בגלל האזהרות של סבתא ויקי וגם בגלל שהמעברה הייתה רחוקה והקיץ היה חם ובאוטו של אבא לא היה מזגן. בעצם לא היה לו אוטו בכלל. רק עשירים גדולים יכלו להרשות לעצמם אוטו באותם ימים ואבא שלנו לא היה עשיר גדול, למרות – ואולי בגלל – שהוא שתה כמויות מסחריות של בירה שחורה.

יום אחד פנה אליי אחי יאצק – שהיה מבוגר ממני בשלושה חודשים ולכן נחשב למנהיג הטבעי בביתנו – ואמר: "אורי. יש לי רעיון".

אני שתקתי. ידעתי שיאצק מצפה שאשאל אותו מה הרעיון והשתיקה שלי תעצבן אותו ובסוף זה ייגמר כמו תמיד במכות.

אבל יאצק החליט לוותר על כמה שלבים. הוא נתן לי צ'אפחה אדירה ואמר: "אורי – בוא נצא למסע מים לים!"

באותם ימים מסע מים לים היה פסגת השאיפות של בני הנוער השריריים והחטובים, יפי הבלורית והתואר. אצלינו בכיתה היה ילד אחד שבאמת יצא למסע מים לים והוא התפרנס מהמסע הזה במשך שנה שלמה בה הקיפו אותו כל יפיפיות השכבה (שתיהן) וגם חלק גדול משאר הילדות.

הים הראשון לא היה בעייתי. הרי גרנו בבת-ים ולכן קבענו את נקודת המוצא של המסע בחוף הסלע. הבעיה הייתה איך להגיע לים השני. אבל יאצק כבר חשב על הכל: במקום לפנות מזרחה לכיוון המשוער של הכינרת הוא הציע שנפנה צפונה לחוף אחר שגם הוא חוף ים.

מאוד התלהבתי למשמע הרעיון כי יכולנו להרוג פה שני חלזונות במקל מחודד אחד: גם נעשה מסע מים לים כמו מיטב הנוער החלוצי וגם מסע מחוף לחוף כמו גיבורי הסרטים האמריקאיים אותם זכינו לראות לפעמים בקולנוע אורנים בהצגה יומית אם הסדרן היה משתהה מספיק זמן בשירותים.

כבר למחרת יצאנו לדרך. חלקו הראשון של המסע עבר ללא תקלות מיוחדות. אבל בשלב מסוים שמנו לב כי הנוף סביבנו השתנה: במקום שיכוני הבלוקים המכוערים של מחוזות ילדותנו עמדו מסביבנו צריפים ופחונים מכוערים ובלתי מוכרים.

"יאצק" – אמרתי ומשכתי בשרוולו של אחי הגדול – "אני חושב שהגענו ל… ל… מעברה של בת ים!"

יאצק עצר במקומו אחוז אימה.

העצירה הייתה פתאומית ואני המשכתי להתקדם בלי להרפות משרוולו של יאצק, כך שתוך דקה מצאתי את עצמי אוחז את השרוול בלבד כשיאצק והשרוול השני שלו עומדים כמה צעדים מאחורי.

הסתובבתי אליו כדי להתנצל. תוך כדי הסיבוב נתפס המכנס השמאלי שלי במסמר שבלט מאחד הצריפים והמכנס נקרע לכל אורכו.

שנינו החוורנו כסיד. עוד רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב כמו שסבתא ויקי הזהירה אותנו!

יאצק התעשת ראשון. הוא תמיד היה ילד שקול ורגוע. הוא קרא: "הצילו! קרא לעזרה!"

מכיוון שבימים ההם עוד לא היו טלפונים סלולאריים ולא לקחנו איתנו יוני דואר למסע פשטתי מהר את חולצתי והתחלתי לנופף בה כדי להזעיק עזרה.

מהצריף הקרוב אלינו יצא גבר קשיש בעל פני מלאך. הוא חייך אלינו חיוך חסר שיניים, פרש את זרועותיו לקראתנו והחל לצעוק: "מה זה פה??? מופע סטריפטיז??? תסתלקו מכאן פושטקים! אתם הורסים כל חלקה טובה בשכונה היפה שלנו! אם עוד פעם אחת אראה אתכם פה זה יהיה סופכם!"

יאצק ואני התחלנו לרוץ בכיוון ההפוך היישר לתוך זרועותיה החסונות של גברת קשישה כבת 250 שנה. הייתה לה פאה בלונדינית ומחרוזת פנינים ג'ינג'יות.

היא הרגיעה אותנו, אספה אותנו אל ביתה, מזגה לנו לימונדה קרירה וחמוצה ובזמן שתיקנה את בגדינו הקרועים סיפרה לנו את סיפורו של הגבר הקשיש מהצריף ממול.

שמו היה יאשה והוא היה נשוי לאישה יפיפייה שנחשבה לבחורה היפה ביותר בכל רחבי חולון, בת-ים וחלקים מראשון לציון.

יאשה היה אדם יציב בעל עבודה קבועה כפקיד נמוך בעירייה.

יום אחד הוא החליט להפתיע את אשתו בארוחת צהריים רומנטית.  הוא הופיע באחת בצהריים מול דלתו כשהוא אוחז זר פרחים גדול אבל כשהוא פתח את הדלת הוא שמע קולות מוזרים ומפתיעים מכיוון חדר השינה.

יאשה מיהר פנימה בצעקות שבר כאשר מולו חלפו במהירות שתי דמויות מטושטשות שיצאו לרחוב.

חדר השינה היה ריק מאנשים אך בגדים ושמיכות היו מפוזרים בכל הכיוונים. יאשה יצא לרחוב בחיפזון והופתע מאוד לראות שם את אשתו ויקי עומדת עירומה כביום היוולדה.
הוא דרש הסברים והיא מיהרה להסביר שהפושטקים במעברה גרמו לכך.

מאז אותו יום יאשה לא חזר לעצמו.  גם ויקי לא חזרה אליו ולא נראתה במעברה יותר.

מוסר השכל:  גיליתי (בדרך הקשה) שיותר קל לי לחקות את הסגנון שלי מאשר את הסגנון של המיזנטרופית

שבת שלום!

תודה למיזנטרופית ז"ל שנתנה לי השראה לרשומה.

והרשומה המומלצת היא – על הבלוגים שלי – עבר, הווה ותעלומה שלפענוחה יש לקרוא פוסט זה מההתחלה ועד לסוף – בבלוג (או אחד הבלוגים) של קנקן התה

איפה אנחנו כעת?  – סיפור (ושיר) לשבת

לקחתי אוטובוס מבית נבאללה לחיפה

ועוד אחד מתחנה מרכזית לאחוזה

מעולם לא ידעת שאני יכול לעשות את זה

רק מוציא את המתים לטיול

יושב לי בבית התה "המזרקה"

במדרחוב נחלת שבעה

אדם אבוד בזמן

לא רחוק מבר אילן

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

עשרים אלף אנשים

מסתובבים סביב המצבה בבת ים

קונים בורקס ופלאפל

ומחזיקים אצבעות – ליתר בטחון

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

כל עוד יש לנו שמש

כל עוד יש שמש

וכל עוד יורד לנו גשם

יורד לנו גשם

והאש עוד בוערת

לפחות בלב היא בוערת

כל עוד אני כאן

וכל עוד את כאן

עוד נדע

מוסר השכל:   לא תמיד צריך להיות מוסר השכל

שבת שלום!

מבוסס על השיר העצוב של דיוויד בואיwhere are we now  לרגל יום הולדתו ויום מותו שחלו השבוע

והרשומה המומלצת היא –  כהן – בבלוג של טל גוטמן