גברים מכים (סיפור לשבת)

לשם שינוי היה זה דווקא יום אביבי אפור בעיר הגדולה וורשה. כשיצאתי מביתי השכם בעשר בבוקר (מיד לאחר זריחת החמה ואכילת ארוחת בוקר קלה) הייתי אחוז בשרעפים. חשבתי כמובן על פרשה שחקרתי על טבעת שאבדה ונמצאה. המיוחד באותה טבעת היה שהיא אבדה בארץ התורכים ונמצאה בפלסטינה א"י.

הכיצד ייתכן כי טבעת נישואים פשוטה נדדה לבדה את המרחק הרב הזה בדרך לא דרך ובלא שנפלה בידי שודדים רצחניים שכידוע שרצו בדרכי הלבנט?

עצרתי כהרגלי בבית הקפה שבאמצע הדרך בין ביתי לבין תחנת הפוליציה והמשכתי להרהר בפרשת הטבעת על כוס קפה. דמיינתי לי את הטבעת כמעין סופגנייה גדולה עם חור באמצעה (שמעתי שיש כאלה סופגניות באמריקה!) ולכן הזמנתי לי שתי סופגניות לצד הקפה.

לפתע פרצה מהומה מחוץ לבית הקפה. אנשים החלו לרוץ ולצעוק. בזווית העין קלטתי גבר צעיר מנופף במקל גדול. זה חייב פעולה מיידית! סיימתי את הקפה והסופגניות ויצאתי בחיפזון תוך שאני מסביר לבעל בית הקפה כי אני נקרא לפעילות משטרתית דחופה ואסלק את החשבון בהזדמנות אחרת.

בינתיים מוקד המהומה התרחק קמעא, אך תוך דקות ספורות מצאתי את האנשים המתקהלים מסביב לספסל קטן עליו ישבו אותו גבר ומקלו ועוד זוג צעיר. שני שוטרי המקוף שתחקרו אותם מיהרו להצדיע לי ולדווח.

מסתבר כי הפרשה החלה בכך שהזוג הצעיר ישב על אחד מספסלי הגן שמול בית הקפה כשלפתע פרץ לגן בצעקות אותו בחור צעיר והכה במקלו את הזוג.

לפי עדותם של עוברי האורח נראה היה כי הצעיר המכה הינו בעלה של האישה הצעירה ואילו הבחור שישב איתה לא היה בעלה, לא אחיה ולא דודה כי אם – שומו שמיים – מאהבה.

ובכן, הזוג נמלט כאשר הבעל דולק אחריהם וממשיך להכות על ימין ועל שמאל ואחריהם כל יושבי הגן והרחובות הסמוכים. למהומה הצטרפו שני שוטרי המקוף שסיירו באזור והם הצליחו להפריד בין הנצים ולהרגיע את הבעל הזועם.

אך כאן הגיעה התפנית המדהימה בעלילה: הבעל המכה טען כי אינו בעלה של האישה כלל. המאהב טען שאיננו מאהב והאישה… היא באמת הייתה אישה,אך לדבריה לא היה לה כל קשר רומנטי או זוגי עם אף אחד משני הגברים. שלושת החשודים (שהפכו ברגע זה לחשודים מאוד!) טענו כי הינם ארטיסטים וכל מה שעשו היה לשם קינומטוגרף. שאלתי את שוטרי המקוף האם הציגו החשודים הוכחה כלשהי לטענתם והשוטרים הצביעו על איש עם מכונה פוטוגרפית שעמד מנגד וצילם את המחזה.

למרבה המזל, אני מבין קצת בקינומטוגרפים. הזדמן לי כבר מספר פעמים לבקר בקינומטוגרפים ולראות תמונות מגרות את העצבים ומעוררות את התאוות. אצלי הן עוררו בעיקר את התאווה לאותו דמוי-מזון חדש מאמריקה הנקרא בלשונם "פופ-קורן" ונמכר בדליים רחבי מידות כל כך שבקושי הצלחתי לגמור שניים מהם במהלך קינומטוגרף אחד.

ומכיוון שהבנתי לא מעט בקינומטוגרפים ידעתי שעצם הימצאותו של אותו איש עם מכונה פוטוגרפית לא בהכרח מעיד על נכונות טענתם של החשודים.

פניתי אליהם ישירות והצגתי את השאלה המכרעת: "אם באמת ארטיסטים הנכם, ואם משתתפים אתם בקינומטוגרף ברגעים אלו ממש, היכן היא התקרובת המוגשת לארטיסטים הידועה באמריקה בשם 'קייטרינג'?"

החשודים החווירו קלות ונראה כי הבחורה עומדת על סף עילפון. כשהם טוו את שקריהם המתוחכמים הם וודאי לא לקחו בחשבון הימצאותו של בלש בעל ידע נרחב כל כך בעסקי הקינומטוגרפיה כאן בוורשה שלנו!

"הבעל" פתח את פיו והסביר כי הקייטרינג נמצא ליד אתר הצילומים הראשון – בגן שמול בית הקפה. בקשתי ממנו להציג את ההוכחה וכך מצאנו את עצמנו צועדים בשיירה – "הבעל" בראש (כבר לא מנופף במקלו) צועד בין שני שוטרי המקוף (עליהם ציוויתי כי ישגיחו פן ימלט), אחריו "הזוג הצעיר", אחריהם אני – כשאיני נותן לישבנה של הבחורה לצאת מטווח ראייתי פן תמלט (ופרט לכך הוא הזכיר לי לחמנייה טעימה) ובמאסף בעל המכונה הפוטוגרפית ושאר האספסוף הנלווה תמיד לכל חקירה משטרתית.

כשהגענו לפתח הגן פגשנו שם עוד חבורת אנשים שהמתינו להם. אחד מהם מיהר להציג את עצמו בתור הדירקטור ונשבע בכל היקר לו כי שלושת התכשיטים הינם אכן ארטיסטים (או להיפך).

"הבעל" מיהר להציג בפניי את הקייטרינג האגדי.

מה אוכל לומר? התאכזבתי מאוד. תמיד דמיינתי לי את הקייטרינג הקינומטוגרפי כשולחן ארוך עמוס עופות צלויים, ברבורים אבוסים, פוטיות משמנאיות, עוגות קצפת, פירות אקזוטיים ורפרפות שוקולד.

באופן מעשי השולחן היה קצר למדי ועליו היו רק מספר לחמניות, כריכים, עוגות שטרודל ועוגיות ריבה.

דגמתי כל אחד מהמוצגים והחלטתי כי למרות האכזבה היה זה ללא ספק קייטרינג.

הודעתי לארטיסטים כי הם משוחררים על תנאי – והתנאי היה שהקייטרינג יישלח למעבדה המשטרתית שליד משרדי לחקירה מעמיקה יותר.

מוסר השכל:   בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר לא תפסתי שום דבר.

שבת שלום!

סיפור זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל מבוסס על כתבה מעיתון הצפירה מ- 27.9.1911

והרשומה המומלצת היא – זהבית החולות – בבלוג של עננת

חלוקת התפקידים בבית – או מי עוזר למי?

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על נושא התפקידים במשפחה.

הניסוח של הכותרת גרם לי לחשוב (מסתבר שבטעות) שההשראה לנושא באה מהרשומה שלי בנושא הבקשות  שם כתבתי –

 אני כמעט לא מבקש מבני המשפחה שיעזרו לי בעבודות הבית (ולמה בכלל ש"יעזרו לי"? למה שלא סתם "ישתתפו"?)

אז אני אכן כמעט לא מבקש עזרה גם בבית. אבל כמה אני באמת עושה?  האם יותר מדי?

תמיד האמנתי בשוויון בין בני הזוג. כשהייתי ילד אמי הייתה "עקרת בית" ואבי עבד ופרנס את המשפחה. בכל זאת ראיתי אותו משתתף בעבודות הבית בזמן המועט יחסית בו הוא היה בבית. כשגדלתי באמת לא הבנתי למה הרבה פעמים מצפים מנשים שעובדות במשרה מלאה גם לטפל בבית ובילדים אבל מגברים מצפים רק "לעזור" לנשים.
אני חושד שפרט להנקה גברים מסוגלים לבצע את כל המטלות הקשורות לבית ולילדים לא פחות טוב מנשים.

להמשיך לקרוא חלוקת התפקידים בבית – או מי עוזר למי?

הסיפור לשבת על האיש שזכר (כמעט) הכל

אמנון (שם בדוי כמובן) ניחן בזיכרון מעולה. כבר בתור ילד הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מכיוון שיכול היה לחזור בדייקנות על כל דבר שהמורה אמרה.

בייחוד עזרה לו תכונה זו במקצועות ההומאניים – ובעיקר בהיסטוריה. הוא תמיד ידע מהם התאריכים החשובים ואפילו מהם האירועים שקרו בהם.

(בחשבון המצב היה קצת פחות טוב מכיוון שזיכרון בלבד לא עזר לפתור תרגילים. אבל מכיוון שהמורים התעצלו בדרך כלל לייצר תרגילים חדשים, אמנון פשוט שינן את שיעורי הבית של המצטיינים בכיתה לפני המבחנים והצליח "לפתור" את רוב השאלות במבחנים מהזיכרון)

גם ביחסים האישיים הזיכרון שירת אותו נאמנה. במריבות (לא הפיזיות שבהן…) הוא יצא תמיד כשידו על העליונה מכיוון שהצליח להוכיח מהזיכרון כי הוא צודק. הוא הצליח לקנות את לב עמיתיו וחבריו בכך שהוא תמיד זכר את ימי ההולדת שלהם, ידע לצטט את הספרים (או הסרטים) האהובים עליהם וכמובן זכר מלאי בלתי נדלה של בדיחות משעשעות שהתאימו לכל אירוע.

לאחר שירות צבאי מוצלח כאפסנאי (שתמיד זכר איפה נמצא כל דבר  אבל תמיד זכר גם להגיד שאין לו) הוא מצא עבודה בתור מחסנאי במפעל גדול (שם עדיין זכר איפה נמצא כל דבר אבל הפעם גם הנפיק ציוד לדורשים – וכמובן זכר מה ניתן למי ומה צריך להזמין).

היה רק דבר אחד שאמנון לא הצליח לזכור מעולם – בהיותו גבר, הוא לא הצליח לזכור איזה בגדים לבשו הוא או אחרים. אם הוא לא היה מסתכל בראי (או על עצמו), הוא לא היה מסוגל לומר מה לבש הבוקר.

אמנון שם לב למוזרות הזאת שפגמה בזכרונו המושלם, אך לא ייחס לה חשיבות כלשהי מכיוון שלא הפריעה לו בדבר.

במקביל לעבודתו כמחסנאי התחיל אמנון לחשוב על קריירה מבטיחה יותר שתהיה משתלמת יותר גם מבחינה כספית וגם מבחינת יוקרה (אמנון זכר שבדרך כלל יש מתאם בין השתיים)

ראשית חשב אמנון ללמוד ראיית חשבון, אך זכר שהוא בעצם לא טוב בחשבון. הוא שקל ללמוד משפטים – לא תהיה לו בעיה לשנן פסקי דין רבים – אך הוא חשש שמקצוע זה דורש אסרטיביות שאינה מצויה אצלו (וחוץ מזה, למרות עברו כאפסנאי, הוא לא היה טוב בשקרים.)

המקצוע שבאמת התאים לו היה היסטוריה, אך במקצוע זה לא נמצאו כסף או יוקרה…

אמנון התחיל לחשוב על זכירת מספרי הלוטו הזוכים – אך גילה שאין כל טעם בלזכור את המספרים שזכו בעבר. יש לזכור את המספרים שיזכו בשבוע הבא – וזה היה מעבר ליכולתו
(כמו שאמרה פעם המלכה: " It’s a poor sort of memory that only works backwards”)

אמנון התחיל לשקול הימורים הדורשים זיכרון, אך גילה שעולם ההימורים כרוך ביותר מדי רמאויות.

אמנון החליט להמשיך לעת עתה בעבודתו כמחסנאי ולהתמקד בשאיפה נוספת שלו – מציאת בת זוג.

כזכור, לאמנון לא הייתה בעיה להקסים בנות זוג פוטנציאליות – לקח לו זמן קצר "ללמוד" את בת הזוג ואח"כ הוא כבר ידע איזו מחמאה ללחוש, איזה מתנה לקנות ולאיזה סרט ללכת.

לאחר סדרת דייטים וכמה בנות זוג שפשוט "לא היו זה" פגש אמנון את תמר (שם בדוי אך סמלי) והתאהב בה באמת. תמר הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומקסימה ואמנון ידע שהוא פגש את אהבת חייו.

הדרך לליבה של בחורה עוברת גם דרך משפחתה ואמנון למד מהר מאוד להכיר את הוריה, אחותה התאומה (הזהה), אחותה הבוגרת (הגדולה ממנה בשנתיים בלבד) ואחותה הצעירה (הצעירה ממנה בשנה בלבד).

אמנון מיהר לזכור את תאריכי ימי הולדתם, יום הנישואים של ההורים, התחביבים וההעדפות של כל אחד מבני המשפחה. כדרכו, הוא התחבב מהר מאוד על כל בני המשפחה והפך לבן בית שם.

העתיד נראה מבטיח. ואז קרה האירוע ששינה הכל…

יום אחד כשאמנון שהה בביתה של תמר, הוא נרדם על הספה בצהרים. כשהתעורר לאחר שעה קלה הוא הרגיש קצת מבולבל וראשו כאב. הוא רצה לבקש מתמר כדור נגד כאב ראש וניגש לחדר המשפחה שם ישבו תמר ושלוש אחיותיה.

כזכור, לתמר היתה תאומה זהה. ומסתבר שגם שתי אחיותיה האחרות היו דומות לה להדהים…

אמנון עמד לרגע מבולבל ותהה מי מהאחיות היא בעצם תמר. הוא קרא בקול חלוש: "תמר…"  ארבע האחיות הרימו את ראשן והסתכלו עליו בלי לומר מילה.

פתאום אמנון נזכר. תמר לבשה חולצה ירוקה שהוא קנה לה. הוא ניגש אליה, חיבק אותה בשמחה ולחש באוזנה "אני אוהב אותך".

כמובן שהוא בחר באחות הלא נכונה… זה עוד היה יכול לעבור בשלום אבל לאחר שאירועים דומים נשנו וחזרו יותר מדי פעמים התאהבו בו כל האחיות.

הסוף היה ברור. אמנון, תמר ושלוש אחיותיה התאסלמו. אמנון נשא את ארבעתן והן עברו לחיות באוהל גדול בנגב, שם אמנון תמיד זכר מי מהעיזים שלו ואת שמות כל עשרים ושניים ילדיו.

מוסר השכל: יש הפתעות גם בסיפורים לשבת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – לא מבקש סליחה – בבלוג של arikbenedek

בלדה לנאיבית (סיפור ושיר לשבת)

המטופלת של שעה ארבע הייתה חדשה – הגיעה למפגש היכרות ראשוני ללא תשלום – אבל משום מה היא נראתה לי מוכרת מאיפשהו.
ניסיתי לאמץ את זכרוני ולמקם אותה באירוע כלשהו מחיי, ללא הצלחה.
חייכתי אליה, הסתכלתי בדף ואמרתי: "תמימה, נכון? שבי בבקשה"

להמשיך לקרוא בלדה לנאיבית (סיפור ושיר לשבת)

איך להיות יפה

אחד הנושאים המטרידים אותי מאוד בעשר השניות האחרונות הם איך להיות יפה.

יש שיאמרו שלגבר בגילי לא יאה לעסוק במחשבות כאלה והוא צריך להתמקד בשאלה איך לעשות כסף. אחרים יאמרו שבין כה אין לי סיכוי אז חבל לבזבז את הזמן בהזיות.

אבל אני לא חושב ולא כותב על השאלה הפרטית  "איך אני יכול להיות יפה" אלא על השאלה האוניברסלית המטרידה רבים מבני האדם ואולי עוד יותר מבנותיו.

מצאתי כ-3,200,000 תוצאות בגוגל לחיפוש "איך להיות יפה"  ולפחות התוצאות הראשונות מדברות על חפיפת השערות, משיחת לק ושימוש נכון באיפור.

אני רוצה לענות על השאלה באופן קצת שונה.

(הערה חשובה: ברור לי שאת/ה יפה וקורא/ת את הרשומה רק מתוך עניין אקדמאי. כל הקוראים וחלק מהכותבים בבלוג שלי יפים).

להמשיך לקרוא איך להיות יפה

פטריק קים איש הקרטה (סיפור לשבת)

פטריק (שם בדוי כמובן) התעורר בבוקר עם קצת כאב ראש. הוא ידע כבר אתמול שהוא שתה יותר מדי ושיהיו תוצאות לכך, אבל הכל היה בשליטה.
אחרי כוס קפה שחור הוא כבר התאושש כמעט לחלוטין, אבל כדי להרגיש אדם מושלם שוב הוא נכנס  למקלחת זריזה.
הוא התפשט והביט על עצמו במראה. הוא אהב את מה שהוא ראה.
אם אפשר היה לתאר במילה אחת את מראהו של פטריק המילה היתה כמובן "מסוקס".
אבל למה להסתפק במילה אחת כשניתן להכביר מילים?
פטריק היה גבוה – בגובה של כמעט שני מטרים. גופו היה שרירי ומסוקס. עיניו היו עזות הבעה וסנטרו הגברי היה… מאוד גברי.
הוא היה דוגמא מצוינת לגבר המושלם. חזק, מוכשר ועשוי ללא חת.

להמשיך לקרוא פטריק קים איש הקרטה (סיפור לשבת)

ארבעת המינים (סיפור לסוכות ולשבת)

מעשה בלולב, אתרוג, ערבה והדס שישבו להם בלילה בסוכה וחיכו לאושפיזין שיגיעו. מזג האוויר אמנם היה נעים, אבל חוסר הוודאות לגבי עתידם הטרידה אותם.
לאחר דקות ארוכות של שתיקה משותפת פתח הלולב ואמר: "מתגעגע אני לימים בהם הייתי מחובר לעץ הדקל הגבוה. בחלומותיי הגרועים ביותר לא חשבתי שאנותק ממנו ולא אזכה לראות אותו שוב וליהנות מפריו"
מיהרו לנחם אותו חבריו לצרה והאתרוג אמר: "הסתכל על הצד טוב: כולנו זכינו לבקר בסוכה ירוקה – ואם אני לא טועה מדובר בסוכת שלום! מעודי לא חשבתי שאזכה לשהות בסוכת שלום"

להמשיך לקרוא ארבעת המינים (סיפור לסוכות ולשבת)