אילן (שם בדוי) היה עץ די בודד. כלומר, הוא היה בודד כי לא היו בקרבתו עצים אחרים, אבל הוא לא היה לגמרי בודד כי לשמחתו כל יום הייתה קבוצה של ילדים וילדות מגיעה לשחק אתו.
אילן אהב את הילדים והם אהבו אותו. הם לא הגיעו כל יום, אבל כשהם הגיעו הם היו אוספים את העלים שלו ועושים מהם כתרים, שמלות מפוארות וכסף דמיוני (גם הכתרים והשמלות היו דמיוניים, אבל קצת פחות מהכסף) ושיחקו בלהיות עשירים (ומאושרים).
ואילן היה מאושר.
אבל הזמן חלף והילדים והילדות גדלו ולעיתים קרובות אילן נשאר לבדו.
ואז, יום אחד הם פתאום הגיעו. אילן מאוד שמח ואמר: "בואו! תאספו את העלים שלי ותשחקו בלהיות עשירים ומאושרים!"
אבל אחת הילדות אמרה: "אנחנו כבר יותר מדי גדולים בשביל לדמיין שאנחנו עשירים (ומאושרים). אנחנו יודעים היום שיש הרבה עוני במדינה והחלטנו להקים עמותה שתאסוף תרומות למען העניים. כבר חילקנו את כל התפקידים (אני הדוברת כמובן), אבל כסף לא הצלחנו לגייס. אתה יכול לתת לנו קצת כסף (אמיתי)?”
"אני מצטער" – אמר אילן – "אין לי כסף , יש לי רק עלים ותפוחים. קחו את התפוחים שלי, תמכרו אותם ויהיה לכם כסף!"
הילדים טפסו על העץ בשמחה, קטפו תפוחים והלכו.
ואילן היה מאושר.
אבל הילדים הלכו ולא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב.
ואז יום אחד הם חזרו ואילן רעד מרוב שמחה ואמר: "בואו ילדים! בואו תשחקו בעלים שלי ותהיו מאושרים!". "אנחנו יותר מדי עסוקים ואין לנו זמן לשחק" – אמרה הדוברת. אנחנו מקימים את התשתית לעמותה שלנו ואנחנו מחפשים משרד מתאים, אבל הכל כל כך יקר! אתה יכול לתת לנו משרד?"
"אין לי משרד" – אמר אילן – "אבל אתם יכולים לקצץ את הענפים שלי ולבנות מהם משרד ואז תהיו מאושרים".
הילדים מיהרו לקצץ את הענפים ולקחו אותם לבנות משרד.
ואילן היה מאושר.
ושוב הילדים לא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב. וכשהם חזרו יום אחד הוא היה כל מאושר שבקושי הצליח לדבר. (לא ברור איך הוא הצליח לדבר כשהוא לא היה כל כך מאושר, אבל זה רק סיפור).
"בואו ילדים" – לחש אילן – "בואו לשחק".
"אנחנו יותר מדי עצובים בשביל לשחק"- אמרה הדוברת – "העמותה שלנו מאוד הצליחה וקיבלנו תמיכה ותרומות מהרבה גופים. בכסף שכרנו משרדים מפוארים ולקחנו לנו משכורות יפות ופתאום מבקר המדינה התחיל לחקור למה רק 10% מהתקציב שלנו (לכל היותר) הולך לעניים. אנחנו חוששים להגיע למשרדים שלנו כי המשטרה עלולה להגיע כל יום לעצור אותנו. אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר ואנחנו רוצים סירה כדי שנוכל להפליג לקפריסין בלי לעבור בביקורת הגבולות (יש נגדנו צו עיכוב יציאה מהארץ). אתה יכול לתת לנו סירה?"
"כרתו את הגזע שלי ובנו לכם סירה" – אמר אילן – "כך תוכלו לברוח לקפריסין ולהיות מאושרים"
הילדים כרתו את הגזע ובנו להם סירה והפליגו לקפריסין.
ואילן היה מאושר, אבל לא מאושר ממש.
ואחרי הרבה זמן הילדים חזרו שוב.
"אני מצטער ילדים" – אמר אילן – "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לכם. התפוחים שלי כבר אינם".
"מחיר התפוחים ירד מאוד בגלל שהממשלה פתחה את השוק ליבוא" – אמרה הדוברת.
"הענפים שלי כבר אינם" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות משרד"
"אנחנו לא רוצים משרד עלוב" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפתוח דף חדש"
"הגזע שלי כבר איננו" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות סירה ולברוח מפה שוב"
"אנחנו לא מתכוונים לברוח" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפנות לפוליטיקה ולמחות על השחיתות של מערכת המשפט"
"אני מצטער" – אמר אילן – "הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות וזקן… אני מצטער".
"גזע כרות זה מצוין!" – קרא אחד הילדים. הדוברת הסתכלת עליו במבט מאיים אבל הוא המשיך – "אנחנו יכולים לעמוד עליו ולצעוק סיסמאות נגד הפרקליטות!"
"אם כך" – אמר אילן וזקף את עצמו כמה שרק הצליח – "אם כך גזע כרות וזקן יכול להועיל בפוליטיקה! בואו ילדים, עמדו עליי וצעקו סיסמאות!"
הילדים טיפסו עליו והתחילו לצעוק ואילן היה מאושר.
מוסר השכל: יש הרבה מוסרי השכל בסיפור הזה. אבחר בכך שגם אנשים שלכאורה לא מסוגלים לעשות כלום יכולים בכל זאת להצליח בפוליטיקה
שבת שלום!
תודה לשל סילברסטיין על הסיפור המקורי.
והרשומה המומלצת היא – הסופרים שמשוחחים איתי – בבלוג של דני קרמן
התמונה באדיבת ויקיפדיה
החיים שלי (או של אחרים) 