סיפור ספרותי לשבת

בדרך לעין חרוד פגשתי את מיכאל שלי. מאוד שמחתי לראותו כי לא נפגשנו כבר המון זמן. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה נפגשנו – הרגשתי כאילו עברו כבר מאה שנים (של בדידות) מאז פגישתנו האחרונה.
חיבקתי אותו בחום והצעתי שאם יש לו זמן נשב לדבר קצת. הוא הסכים בשמחה רבה (שקצת הזכירה לי את דודי שמחה). לא רחוק משם ראיתי פאב בשם המסקרן "אהובת הקצין הצרפתי" אז התיישבנו שם על כוס בירה והתחלנו לדבר על מה שעבר עלינו מאז פגישתנו האחרונה.

מיכאל סיפר לי על הילדות שלו. למעשה הן כבר לא ילדות (האם קיים דבר כזה כמו קץ הילדות?) אלא ממש נשים קטנות.
פתאום הוא הרצין ואמר לי שאנני, הגדולה, סובלת מאנקת גבהים.
אמרתי לו שהוא ודאי מתכוון ל-"פחד גבהים", אבל הוא התכוון למה שהוא אמר: אנני, שמאוד אוהבת לקרוא, קוראת כעת את "אנקת גבהים" ומזדהה יותר מדי עם הגיבורים לדעתו. הוא היה עסוק בשאלה כיצד לעזור לה להתמודד עם הספר.

אמרתי שלדעתי הוא צריך לתת לה להתגבר על הספר בעצמה. סיפרתי לו איך אני מאוד הושפעתי פעם מהספר "אייבנהו" אבל בסופו של דבר הספר פשוט חלף עם הרוח.
האמירה שלי לא ניחמה אותו. הוא אמר ש"אייבנהו" הוא ממש יריד ההבלים בהשוואה ל"אנקת גבהים" והוא חושש שבתו יותר מדי מרוכזת בספר. לדעתו היא מזניחה את עצמה: אם לא הייתה שקועה כל כך בקריאה היא הייתה יכולה להיות מלכת היופי של ירושלים, אבל כרגע היא יותר נראית כמו אסופית מוזנחת.

לא כל כך אהבתי את הכיוון של השיחה. בתור חובב ספרים מושבע תמיד העדפתי חובבות ספרים על מלכות יופי. למעשה, אפילו בתקופה בה הייתי חבר במועדון גרנזי לספרות ופאי תפודים העדפתי באופן ברור את הספרות על פאי קליפות התפודים. תיאורטית העדפתי גנבת ספרים על קוסם מארץ ים.

אמרתי לו שהוא צריך לשמוח על כך שבתו אוהבת ספרים ואינה עוסקת בתעלוליה של ילדה רעה כמו בנות אחרות. הוא נאנח והודה שהחשש האמיתי שלו הוא שאנני לא תמצא שידוך הולם. אמרתי לו שזאת לא בעיה משמעותית ואני בטוח שבסופו של דבר היא תמצא את אהבת חייה (אולי זה יהיה בחור בשם ציון ואז זאת תהיה אהבת ציון) אבל אם הוא רוצה לזרז את העניינים הוא יכול לקחת אותה למסע תענוגות בארץ הקודש או אפילו למסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש.

רציתי להחליף נושא אז התחלתי לספר לו על מעשה בטבעת ועל האמריקאי השקט שמצא אותה.
הוא בהחלט התעניין בסיפור אבל מאוד לא התרשם מדמותו של האמריקאי: לדעתו היה לו לב של כלב, או אולי אף גרוע מכך הוא היה אדם בן כלב. שאלתי בחיוך אם לדעתו הוא היה הכלב היהודי והוא ענה לי שבעצם הסיפור כולו יותר הזכיר לו את המקרה של הכלב בשעת לילה מאוחרת.

אגב שעת לילה מאוחרת, מיכאל הודיע לי שכבר מאוחר והוא צריך לצאת לדרך. התפלאתי על כך כי מבחינתי היום איננו כלה, אבל מבט חטוף בשעון הקסמים הוכיח לי כי הייתה זאת כבר שעת העכביש.

ביקשתי ממיכאל שימסור ד"ש למר מאני, לנערה מהדואר ולזקן בן המאה אבל הוא בישר לי שאותו זקן בן המאה יצא מהחלון ונעלם ובמקומו גר כעת בדירה להשכיר איש ושמו אובה.
הבטחנו זה לזה להפגש שוב בקרוב (אולי כבר בשש אחרי המלחמה, כדברי החייל האמיץ שוויק)  ומיכאל העמיס את שנים עשר הכסאות שלו ויצא לדרכו. נעלתי את נעלי הסוכרייה שלי ויצאתי גם לדרכי.

  מוסר השכל:  ספר – זה כל הסיפור

שבת שלום!

אני מניח שלא צריך להסביר את הרעיון בסיפור זה. מקווה שנהניתם לקרוא. (אני יודע שאני אוהב לקרוא).

והרשומה המומלצת היא – הר השלג של דרקון הירקן – בבלוג של adiad

נתניה לוי ואוצר הפסח

פרופסור נתי "נתניה" לוי (שם בדוי) היה בשלבים האחרונים של הרצאתו על נרות החרס שנמצאו בפיר עמוק במערת התאומים והעידו כנראה על פולחן לאלה דמטר שהתקיים במערה במאות הראשונה והשנייה לספירה.

הנושא היה מעניין והסטודנטים היו מרותקים, אבל דעתו של נתניה הוסחה מפעם לפעם שלא באשמתו – בשורה הראשונה ישבה סטודנטית בלונדינית יפיפיה בלבוש לא לחלוטין צנוע.

הסטודנטית תלתה בו מבטים מעריצים ומדי פעם שרבבה את לשונה החוצה כשהתאמצה לכתוב את נקודות המפתח מההרצאה.

להמשיך לקרוא נתניה לוי ואוצר הפסח

שירבו זכויותינו כרימון – סיפור לשבת ולקראת ראש השנה

 

הסוכן החשאי העשוי ללא חת ובעל הרישיון לאופנוע קל (עד 125 סמ"ק) גיא אג"ח הגיע למשרדו השכם בבוקר (בסביבות 10:30), מזג לעצמו כוס נסטי אפרסק מנוער ולא מעורבב והתיישב ליד שולחנו לבדוק כיצד יוכל להציל את העולם היום.

 

הוא בדק את המיילים שלו ומיד שם לב שבין כמה מיילים לא חשובים במיוחד (בענייני הסוכנות) הסתתר אימייל חשוד. הכותרת שלו הייתה: "רק גאונים אמיתיים מצליחים לענות נכון על השאלות הקשות האלה".
לכאורה זה היה קליק-בייט פשוט, אבל גיא הבין מיד באמצעות שכלו המחודד כי מדובר במבחן מסוג אחר: לאחר שיצליח לענות נכונה על השאלות הקשות (כי הוא ללא ספק גאון) – שלפחות אחת מהן תכיל בוודאי פרטים שרק הוא יידע לענות עליהם – הוא יקבל את המשימה האמיתית שלו.

 

הוא נכנס מיד לקישור. בתחילה עלה מספר גדול יחסית של פרסומות .דבר זה חיזק את ביטחונו של גיא כי מדובר במבחן המיועד אישית לו, מכיוון שהיה ברור לו שהפרסומות נועדו להרחיק אנשים אחרים מהמבחן.

 

הסבלנות המפורסמת של גיא שוב השתלמה. לאחר שסגר במיומנות ובהצלחה כמה עשרות פרסומות מעצבנות, הוא הגיע לשאלות.
לעין הבלתי מקצועית היה נראה שמדובר בשאלות טריוויה פשוטות למדי (שלא לומר טריוויאליות), אבל גיא הבין מיד שהמבחן נבנה במיוחד עבורו.  מי עוד חוץ ממנו יכול היה לדעת שהציפור הלאומית של ישראל היא דוכיפת???

לאחר שהוא ענה על 20 שאלות וצפה בעוד כמה פרסומות הוא קיבל בקור רוח את התוצאות: "כל הכבוד! אתה גאון אמיתי! אין ספק שתמיד הצטיינת בכל!"
גיא חייך לעצמו בסיפוק וחיכה להוראות נוספות לגבי המשימה האמיתית.

ואכן, לאחר כעשרים דקות הופיעה בדלת חדרו הגברת כספית-מצחיקה וקראה: "גיא, בוא לחדר הישיבות! יש רימון!"
גיא לא נלחץ, אבל באופן נדיר הוא היסס לרגע. מצד אחד הוא היה ידוע כמומחה לטיפול בכל כלי הנשק הידועים לאנושות (וגם כמה חייזריים). מצד שני (או למעשה בזכות אותו צד בדיוק) הוא ידע שיש מעט מאוד דרכים לטפל ברימון חי ולצאת מזה בשלום.

 

אם הוא ימהר מאוד (והרי הוא תמיד היה ידוע במהירותו), הוא בוודאי יספיק לתפוס את הרימון לפני שיתפוצץ ולזרוק אותו דרך החלון. אבל לתוכנית הזאת היו שני חסרונות גדולים: הראשון היה שהרימון עלול לפגוע באנשים חפים מפשע הנמצאים מחוץ לחלון – וגיא תמיד שמר ככל יכולתו על העיקרון של לא לפגוע בחפים מפשע. החיסרון השני היה שלחדר הישיבות לא היו חלונות… אם כך הוא ייאלץ לרוץ דרך המסדרון לחדר הקרוב ולהשליך את הרימון מהחלון שם. ואז חוזרים לבעיה הראשונה.

 

כמובן שהוא יכול פשוט להסתער על הרימון, לכסות אותו בגופו ולספוג את הרסיסים. כך הוא יציל את כולם אבל בסבירות גבוהה ייהרג בעצמו – כמו גיבור אמיתי. הוא באמת היה גיבור, אבל לא כל כך רצה למות. לא כעת. יש לו עוד כל כך הרבה משימות והישגים לפניו. כל כך הרבה סוכנות אויב סקסיות…

את מחשבותיו קטעה עוד קריאה של גברת כספית-מצחיקה: "גיא! איפה אתה? יש רימון בחדר הישיבות!"
פתאום גיא הבין שאם הרימון לא התפוצץ עד עכשיו, יש בדיוק שתי אפשרויות: או שמדובר ברימון נפל אותו גיא יכול לסלק מחדר הישיבות בגבורה וללא חשש, או שהנצרה עדיין בתוך הרימון ואולי בכלל מדובר בשיעור על רימון או (סביר יותר) שמבקשים ממנו ללמד את שאר הסוכנים על הרימון.

בחיוך בוטח צעד גיא אל חדר הישיבות ושם גילה שלמרות גאונותו הוא לא חשב על האפשרות השלישית: בחדר ישבו כל הסוכנים והסוכנות וזללו גרגירי רימון אדום ומתוק.

 

מוסר השכל: גם גאונים יכולים להתבלבל לפעמים

 

 

שבת שלום!

 

תודה ל- tootrees3  שנתן לי את הרעיון לסיפור.

 

והרשומה המומלצת היא – שוויץ – מפלי הריין – בבלוג של יעל כהן

 

בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)

כשדני (שם בדוי) נכנס לחדרו של רופא העיניים בליווי אימו נבהל הרופא לראות כי מעיניו של דני זולגות הדמעות ללא הפסקה – כאילו מעצמן. דני לא בכה אבל עיניו (ולחייו) היו מוצפות דמעות.
הרופא שאל מיד את אמו של דני כמה זמן נמשך המצב המוזר הזה. אמא סיפרה לו כי זה נמשך מאז אתמול בצהרים וביקשה מדני להסביר מה קרה.
"אינני בוכה אף פעם! אינני תינוק בכיין!" אמר דני.

להמשיך לקרוא בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)