סוף סוף, אחרי ימים גשומים רבים, יצאה השמש. הזאב שהיה מאוד רעב יצא ממאורתו וחיפש לו טרף.
למרבה הצער, הוא לא מצא דבר. הוא ראה ציפורים עפות בשמיים אך הם היו מחוץ להישג פיו.
הזאב המשיך להתקדם, מרחרח את האדמה, כשלפתע הוא הריח ריח מאוד לא נעים.
ברגע הראשון חשב הזאב שמדובר בשריפת יער והתכוון לנוס לכיוון השני, אך לאחר שבריר שנייה הוא הבין שמדובר במשהו גרוע עוד יותר: ריח של בני אדם.
עוד בהיותו גור למד הזאב מאמו החכמה כי הוא צריך להתרחק מבני האדם, אבל היום הוא היה כל כך רעב שהוא החליט להסתכן ולהתקרב למקור הריח.
אמנם בני האדם מאוד מסוכנים, אבל מצד שני הם גם מאוד בזבזנים כך שליד מאורותיהם אפשר למצוא כמויות אוכל ענקיות שנזרקו החוצה כאילו אין רעב בעולם.
כשהזאב התקרב למקור הריח הוא גילה מראה ששימח אותו מאוד: בין עצי היער לבין המאורה מטילת האימה של בני האדם היה אגם קטן. על שפת האגם הסתובבו כמה חיות קטנות שנראו טעימות למדי: ציפור קטנה (קצת קטנה מדי), ברווז שמן וגם חתול שמן עוד יותר שארב לציפור ולברווז.
הזאב החליט לחכות לחתול: אחרי שהחתול יתפוס את הציפור או הברווז ויהיה עסוק באכילתם, הזאב יזנק עליו ויאכל אותו ואת טרפו (שניים במחיר אחד).
אבל, למרבה הצער, יצא מהמאורה אדם קטן ומפחיד שצעק משהו בשפתו הבלתי מובנת.
למשמע הרעש המפחיד הזאב נסוג חזרה כמה מטרים אל תוך היער, הציפור הקטנה עפה והתיישבה על העץ והברווז שחה ללב האגם הקטן.
רק החתול נותר במקומו כשהבעה מאוכזבת על פניו.
הזאב החליט לחכות בסבלנות להיעלמותו של האדם הקטן ואכן אחרי זמן מה (שנראה כנצח בעיניו של הזאב הרעב) יצא מהמאורה אדם גדול עוד יותר שסילק את האדם הקטן מהשטח.
כעת הדרך הייתה פנויה. הזאב חישב את המרחק, התגנב לאיטו וכשנותרו רק עוד כמה מטרים בינו לבין החתול הוא הסתער עליו במהירות.
הזאב היה בטוח שלחתול השמן והטיפש אין סיכוי נגדו, אבל לפעמים הגורל מתאכזר אפילו לזאב נזר הבריאה.
שורש של עץ בלט מהצמחייה הנמוכה והכשיל את הזאב. תוך שניות ספורות החתול (שאמנם היה שמן אבל בהחלט לא טיפש) טיפס על העץ הקרוב – רחוק מהישג פיו של הזאב.
הזאב היה מאוד מתוסכל וכבר חשב לוותר ולהסתלק מהמקום לפני שבני האדם יצאו מהמאורה ויהרגו אותו, כשלפתע הוא הבין מי הטיפש האמיתי בסביבה: מסתבר שהברווז, מסיבות השמורות עימו, יצא מהאגם ורץ אל עבר הזאב.
האם הוא חשב שהוא יבריח את הזאב או יטרוף אותו? לזאב לא היה הרבה זמן לחשוב. הוא ראה שהברווז כמעט מתנגש בו, לכן הוא פתח את הפה והברווז (הבאמת טיפש) רץ היישר אל תוך פיו ומשם לבטנו של הזאב.
זה היה משביע, אבל לא טעים במיוחד. יותר מדי נוצות.
הזאב התיישב מתחת לעץ כדי לעכל (תרתי משמע) את מה שקרה לו.
הוא הסתכל למעלה וגילה שהחתול והציפור יושבים על העץ (על ענפים רחוקים זה מזה) ומסתכלים עליו.
הזאב הבין שאין לו סיבה לחכות שם, אבל הברווז שמילא את בטנו גרם לו לעייפות רבה והוא החליט לשבת במקומו רק עוד כמה דקות, בתקווה שבני האדם האיומים לא ייצאו אליו.
לאחר כמה דקות מנוחה, כשהוא כבר כמעט עמד לחזור ליער הבטוח, קרה דבר מאוד מוזר: הציפור הקטנה ירדה מהעץ ועפה לכיוונו. האם היא קינאה בברווז ורצתה לשחזר את מעשיו?
הזאב פתח את פיו בשמחה אבל הציפור כנראה שינתה את דעתה ברגע האחרון: במקום להצטרף לברווז היא התחילה לעוף במעגלים סביב ראשו של הזאב.
זה היה מאוד מרגיז וגם מתסכל. הזאב התחיל להתרוצץ במעגלים, מנסה לתפוס את הציפור. הוא ניסה להסביר לה איך להגיע לבטנו בדרך המהירה ביותר, אך היא לא הקשיבה לו.
לפתע הרגיש הזאב שיד נעלמה אוחזת בזנבו. הוא קפץ וניסה לנשוך את היד (שבוודאות לא האכילה אותו) אבל הוא לא הצליח למצוא אותה. הוא התרוצץ והתרוצץ בניסיון להיחלץ מהצרה הזאת אבל הלחץ על זנבו רק גדל.
לפתע נשמעו קולות רעמים איומים מכיוון היער ושלושה בני אדם נוספים יצאו משם.
הזאב ניסה לברוח, אבל היד שהחזיקה בזנבו הידקה את אחיזתה. הוא הבין שסופו קרוב.
כאילו לא הספיקו לו הצרות עם היד הבלתי נראית ובני האדם המרעישים, האדם הקטן הופיע לפתע על העץ ושוב התחיל לצעוק.
לפתע השתתקו הרעמים. הזאב שכבר היה בטוח שהוא מת מצא את עצמו מובל/נגרר בתהלוכה גדולה של כל בני האדם המעורבים (כולל הגדול שיצא מהמאורה שוב), החתול והציפור.
הזאב מלמל לעצמו: "הייתי צריך להקשיב לאמא" והתעלף.
כשהוא התעורר, הוא מצא את עצמו כלוא בשטח קטן, אך למרבה השמחה היו לידו אוכל ומים.
במהלך הימים הקרובים הוא גילה שהוא כבר לא צריך לצאת לציד ואין סכנה שירעב יותר. אוכל עשיר סופק לו באופן קבוע.
הוא היה יכול להיות מאושר לולא בני האדם הרבים שהסתובבו ממש קרוב אליו והפחידו אותו כמעט עד מוות. בכל זאת, מדובר ביצורים המסוכנים ביותר על כדור הארץ.
מוסר השכל: אם אתה זאב באגדה, עדיף להיות הזאב מפטר והזאב ולא הזאב מכיפה אדומה
שבת שלום!
תודה ל- tootrees3 שהציע לי לכתוב על פטר והזאב לקראת ה-5.3 (יום ראשון הקרוב) ביו יחול יום השנה ה-70 לפטירתו של סרגיי פרוקופייב ותודה לעננת שכבר לפני שנים הציעה לי לכתוב גרסה של הסיפור מנקודת ראותו של הזאב.
הסיפור מוקדש באהבה לבן שלי שמאוד אהב את הסיפור כשהיה צעיר מאוד.
והרשומה המומלצת היא – שחומה או כחלחלה? – בבלוג של עננת
החיים שלי (או של אחרים) 