מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

שבעה שבועות – סיפור לשבת ולחג השבועות

כבר ביום הראשון של חול המועד הפסח התחיל עומר (שם בדוי) לספור את הימים עד לחג השבועות המיוחל. בכל יום בבוקר הוא מיהר להכריז איזה יום זה בספירה וכיצד הוא מתורגם לשבועות וימים.

בני משפחתו וחבריו של עומר תהו מדוע הספירה הזאת חשובה לו כל כך. אביו של עומר שמאוד רצה שבנו ילך בעקבותיו ויהיה רואה חשבון ראה באלמנט הספירה הכנה ראויה למקצועות הריאליים בכלל, למתמטיקה בפרט ולראיית חשבון במיוחד ולכן שמח מאוד על דבקותו של עומר בספירה ועודד אותו להמשיך בה.

דודו של עומר שחזר בתשובה שלמה לפני זמן קצר ראה בספירה הזאת סימן טוב (וגם מזל טוב) להתקרבותו של עומר לדת. כמו שכעת הוא מקפיד על ספירת העומר, וודאי בעתיד הוא יקפיד על קיום מצוות נוספות. על כן גם הוא עודד את עומר להמשיך בספירה כהלכה.

להמשיך לקרוא שבעה שבועות – סיפור לשבת ולחג השבועות

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

להמשיך לקרוא ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת

ג'ף (שם בדוי) פנה יום אחד לאמו בארוחת הצהרים ושאל אותה: "אמא, למה לג'ירף יש צוואר ארוך כל כך?"
אמא, שהייתה רגילה לשאלות מוזרות בזמן הארוחה ענתה מיד: "לג'ירף יש צוואר ארוך כדי שהוא יוכל להגיע לעלים על עצים גבוהים"

אמא קיוותה שבזאת הסתיים הנושא וג'ף ימשיך לאכול, אבל הוא חשב קצת על התשובה ושאל: "אז אם אני ארצה לקחת את העוגיות מהמדף הגבוה אני גם אקבל צוואר ארוך או ידיים ארוכות?"
"שאלה מצוינת" – ענתה אמא – "והתשובה היא כמובן 'לא'. אתה מבין? יש דבר שנקרא אבולוציה ולפיו לוקח הרבה מאוד שנים כדי ששינויים כמו הצוואר הארוך של הג'ירפה יתרחשו."
"אז תוך כמה שנים הצוואר והידיים שלי יתארכו מספיק כדי להגיע למדף העליון?" – שאל ג'ף את השאלה המתבקשת.

להמשיך לקרוא איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת