הסוכן החשאי העשוי ללא חת ובעל הרישיון לאופנוע קל (עד 125 סמ"ק) גיא אג"ח הגיע למשרדו השכם בבוקר (בסביבות 10:30), מזג לעצמו כוס נסטי אפרסק מנוער ולא מעורבב והתיישב ליד שולחנו לבדוק כיצד יוכל להציל את העולם היום.
הוא בדק את המיילים שלו ומיד שם לב שבין כמה מיילים לא חשובים במיוחד (בענייני הסוכנות) הסתתר אימייל חשוד. הכותרת שלו הייתה: "רק גאונים אמיתיים מצליחים לענות נכון על השאלות הקשות האלה".
לכאורה זה היה קליק-בייט פשוט, אבל גיא הבין מיד באמצעות שכלו המחודד כי מדובר במבחן מסוג אחר: לאחר שיצליח לענות נכונה על השאלות הקשות (כי הוא ללא ספק גאון) – שלפחות אחת מהן תכיל בוודאי פרטים שרק הוא יידע לענות עליהם – הוא יקבל את המשימה האמיתית שלו.
הוא נכנס מיד לקישור. בתחילה עלה מספר גדול יחסית של פרסומות .דבר זה חיזק את ביטחונו של גיא כי מדובר במבחן המיועד אישית לו, מכיוון שהיה ברור לו שהפרסומות נועדו להרחיק אנשים אחרים מהמבחן.
הסבלנות המפורסמת של גיא שוב השתלמה. לאחר שסגר במיומנות ובהצלחה כמה עשרות פרסומות מעצבנות, הוא הגיע לשאלות.
לעין הבלתי מקצועית היה נראה שמדובר בשאלות טריוויה פשוטות למדי (שלא לומר טריוויאליות), אבל גיא הבין מיד שהמבחן נבנה במיוחד עבורו. מי עוד חוץ ממנו יכול היה לדעת שהציפור הלאומית של ישראל היא דוכיפת???
לאחר שהוא ענה על 20 שאלות וצפה בעוד כמה פרסומות הוא קיבל בקור רוח את התוצאות: "כל הכבוד! אתה גאון אמיתי! אין ספק שתמיד הצטיינת בכל!"
גיא חייך לעצמו בסיפוק וחיכה להוראות נוספות לגבי המשימה האמיתית.
ואכן, לאחר כעשרים דקות הופיעה בדלת חדרו הגברת כספית-מצחיקה וקראה: "גיא, בוא לחדר הישיבות! יש רימון!"
גיא לא נלחץ, אבל באופן נדיר הוא היסס לרגע. מצד אחד הוא היה ידוע כמומחה לטיפול בכל כלי הנשק הידועים לאנושות (וגם כמה חייזריים). מצד שני (או למעשה בזכות אותו צד בדיוק) הוא ידע שיש מעט מאוד דרכים לטפל ברימון חי ולצאת מזה בשלום.
אם הוא ימהר מאוד (והרי הוא תמיד היה ידוע במהירותו), הוא בוודאי יספיק לתפוס את הרימון לפני שיתפוצץ ולזרוק אותו דרך החלון. אבל לתוכנית הזאת היו שני חסרונות גדולים: הראשון היה שהרימון עלול לפגוע באנשים חפים מפשע הנמצאים מחוץ לחלון – וגיא תמיד שמר ככל יכולתו על העיקרון של לא לפגוע בחפים מפשע. החיסרון השני היה שלחדר הישיבות לא היו חלונות… אם כך הוא ייאלץ לרוץ דרך המסדרון לחדר הקרוב ולהשליך את הרימון מהחלון שם. ואז חוזרים לבעיה הראשונה.
כמובן שהוא יכול פשוט להסתער על הרימון, לכסות אותו בגופו ולספוג את הרסיסים. כך הוא יציל את כולם אבל בסבירות גבוהה ייהרג בעצמו – כמו גיבור אמיתי. הוא באמת היה גיבור, אבל לא כל כך רצה למות. לא כעת. יש לו עוד כל כך הרבה משימות והישגים לפניו. כל כך הרבה סוכנות אויב סקסיות…
את מחשבותיו קטעה עוד קריאה של גברת כספית-מצחיקה: "גיא! איפה אתה? יש רימון בחדר הישיבות!"
פתאום גיא הבין שאם הרימון לא התפוצץ עד עכשיו, יש בדיוק שתי אפשרויות: או שמדובר ברימון נפל אותו גיא יכול לסלק מחדר הישיבות בגבורה וללא חשש, או שהנצרה עדיין בתוך הרימון ואולי בכלל מדובר בשיעור על רימון או (סביר יותר) שמבקשים ממנו ללמד את שאר הסוכנים על הרימון.
בחיוך בוטח צעד גיא אל חדר הישיבות ושם גילה שלמרות גאונותו הוא לא חשב על האפשרות השלישית: בחדר ישבו כל הסוכנים והסוכנות וזללו גרגירי רימון אדום ומתוק.
מוסר השכל: גם גאונים יכולים להתבלבל לפעמים
שבת שלום!
תודה ל- tootrees3 שנתן לי את הרעיון לסיפור.
והרשומה המומלצת היא – שוויץ – מפלי הריין – בבלוג של יעל כהן
החיים שלי (או של אחרים) 