כנגד ארבעה בנים – סיפור לשבת ולפסח

לפני הרבה שנים, בהגדה רחוקה רחוקה, חיו ארבעה בנים: חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול.

החכם היה מאוד חכם. הוא ידע הרבה מאוד על הרבה דברים, אבל בעיקר על דברים לא חשובים במיוחד. הוא ידע לצטט מערכונים של מונטי פייתון (שהיו דווקא שישה בנים), לדקלם מילים של שירים ולספר מי אמר למי ומתי.
אבל הוא לא ידע מהם העדות, החוקים והמשפטים שאלוהינו ציווה.

מכיוון שהיה חכם הוא לא התבייש לשאול (כי אין הביישן למד) ומיהר לשאול את השאלה הזאת.   הרב  אותו הוא שאל שמח שמישהו שואל אותו משהו, אבל לא יכול היה שלא לשים לב לניסוח התמוה – "אשר ציווה אלוהינו אתכם".

ברגע הראשון רצה הרב להקהות את שיניו של החכם (או אולי אפילו החוכמולוג) מכיוון שהוציא את עצמו מהכלל, אך הוא נזכר שהקהיית השיניים שמורה לרשעים ולכן החליט להחזיר לחכם במטבע שלו ושלף את ההלכה הפחות ברורה עליה הוא יכול היה לחשוב: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

החכם הודה לו בנימוס (כי הוא היה מספיק חכם לדעת שאין טעם להקים לעצמו אויבים) אבל לא התעמק יותר מדי בתשובה כי הוא ידע שאין כל סיכוי בעולם שאלוהים ציווה על בני ישראל "לא להפטיר אחרי הפסח אפיקומן". הוא פשוט הלך לחפש רב מציאותי יותר (כמו למשל הרב גוגל המפורסם).

הרשע למעשה לא היה רשע כל כך. הוא בסה"כ היה אתיאסט למחצה ואפיקורס להכעיס. בעצם הכעסה היא די מרושעת… במיוחד אם פונים לרב ושואלים אותו: "מה העבודה הזאת לכם?"
למעשה הרשעות הייתה טמונה בכך שלדעתו של הרשע הרב לא עבד כלל אלא רק למד גמרא וענה לשאלות חסרות טעם, אבל הרב שעדיין היה רגיש מה-"אתכם" של החכם נפגע מה-"לכם" של הרשע והבין שזוהי ההזדמנות להקהות שיניים. תשובתו הצפויה הייתה: "בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".
הרב כמובן התכוון שאם הרשע היה שם לא היה נגאל, אבל הרשע (ברשעותו הרבה) לא הבין את העוקץ וחשב שהרב מנסה לומר שמכיוון שבמצריים בני ישראל עבדו עבודת פרך אלוהים הבטיח להם שלא יצטרכו לעבוד יותר לעולם (וגם לא לשרת בצבא) ויחיו על חשבון הרשעים.

התם נחשב למאוד תמים, אבל בעצם היה מומחה ביחסי אנוש וביחסי ציבור. הוא ידע איך לדבר עם כל אדם בלשונו ואיך לגרום לכל אדם להרגיש בנוח. כשהוא פגש את הרב הוא רצה לגרום לו להרגיש חכם (ולא רשע)  ובטוח בעצמו ולכן שאל אותו שאלה מאוד פשוטה: "מה זאת?".

זאת שאלה שכל אדם יכול לענות עליה בחכמה ובהרחבה בלי לחשוב הרבה.
הרב באמת לא חשב הרבה וענה מיד: "בחוזק יד הוציאנו אלוהים ממצרים, מבית עבדים".
התשובה לא הייתה מאוד אינפורמטיבית, אבל התם לא באמת חיפש אינפורמציה. הוא שמח על כך שהרב הרגיש חכם והלך לשמח אנשים אחרים.

ושאינו יודע לשאול? הוא לא באמת לא ידע לשאול, הוא פשוט לא רצה לשאול. כל נושא הפסח הזה לא עניין אותו (מעבר לכך שיש חופשה). לכן שהוא נתקל ברב הוא לא שאל כלום. הרב חשד מיד שלא מדובר במי שאינו ידוע לשאול אלא בעוד סוג של רשע ולכן מיהר לחזור על התשובה שהוא נתן לרשע: ""בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".

שאינו יודע לשאול לא נעלב כלל. הוא הודה לרב על התשובה הלא מחכימה והלא שימושית ומיהר לנצל בחכמה את הזמן שנותר לו לחופשת הפסח.

מוסר השכל:  לא תמיד ברור מי חכם, מי רשע, מי תם ומי אינו יודע לשאול

שבת שלום וחג שמח!

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – סיפורי שמות – בבלוג של empiarti

סיפור חכמות לשבת שלפני פסח

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בבית קפה בבני ברק ודנו בהתקדמות ההכנות לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט.

אמרה הרבנית רחל: "אצלי בבית כבר הכל כשר לפסח פרט למטבח ולשירותים"

אמרה הרבנית שרה: "אצלי בבית אפילו השירותים כבר כשרים לפסח – נשאר לי רק להכשיר את המטבח"

אמרה הרבנית רבקה: "אצלי בבית גם רוב המטבח כשר לפסח פרט לשולחן האוכל, המקרר, התנור והשיש עליהם אנו עדיין מכינים ואוכלים חמץ"

אמרה הרבנית חסיה: "ואצלי בבית כל המטבח כשר פרט לשולחן האוכל – עד לליל הסדר נאכל רק פיצות כך שאין לנו צורך להשתמש בתנור, במקרר או בשיש"

שאלה לה הרבנית כרוביה: "אבל היכן את אופה את הפיצות אם אינך משתמשת בתנור?"

הסתכלו עליה כל הרבניות בפליאה והרבנית חסיה אמרה: "ברור שאינני אופה את הפיצות אלא קונה אותן!"

מלמלה הרבנית כרוביה כאילו לעצמה: "אבל חשבתי שאת כזאת טבחית טובה וכל האוכל בביתך הוא תמיד מעשה ידייך להתפאר…"

קפצה הרבנית מושית להגנתה של הרבנית חסיה ואמרה: "בטוחני שכבוד הרבנית חסיה היא טבחית מצוינת (כמעט כמוני) אבל מובן לכולנו כי לקראת פסח הבעל"ט אין אפשרות לאפות פיצות בבית!"

נחלצה גם הרבנית רינה להגנתה של הרבנית חסיה והוסיפה: "ואין לי כל ספק בדבר שהפיצות העולות על שולחנה של הרבנית חסיה (בלי לגעת ברצפה או בכל חלק אחר בבית) הוכשרו בכשרות המהודרת ביותר המקובלת על בעלי רבי שמעון ומאושרת על ידו"

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה.

רגע לפני שכל היושבות בבית הקפה נפוצו לכל עבר בבהלה העירה הרבנית רחל את תשומת ליבו של הבלוגר וביקשה ממנו להשלים את המשפט לפני הגעת כוחות ההצלה.

חייכה הרבנית חסיה במבוכה וגם הסמיקה קלות, אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה הטילה הרבנית כרוביה פצצה לחלל בית הקפה באומרה: "אצלנו בבית אני אופה את הפיצות במו ידיי עד לליל הסדר ממש וכל המסובים בסדר גומרים עליהן את ההלל"

אמרה הרבנית רחל: "אינני מאמינה למשמע אוזניי. את מגישה פיצות בסדר?".
קראה הרבנית שרה בהתרגשות: "הסיפור הזה הוא כנראה אגדה ולא הגדה!"

אמרה הרבנית רינה: "הירגעו נא בבקשה. ודאי יש הסבר הגיוני למשפט התמוה הזה."

שאלה הרבנית רבקה: "כמו למשל שכולנו לא רחצנו את האוזניים? אבל ברור שרחצנו אותן במסגרת הכשרת הגוף לפסח – כנאמר: 'לא ימצא לכן חמץ בכל אוזניכן!"

שאלה הרבנית חסיה: "איפה זה נאמר? אני לא זוכרת פסוק שכזה."
ענתה לה הרבנית רבקה בשאלה: "איך את לא זוכרת? הפסוק נאמר אך לפני שניות ספורות פה!"

קטעה הרבנית כרוביה את השיחה לפני שהיא תדרדר למהלומות ואמרה: "מכובדותיי, תנו לי להסביר. ההתרגשות שלכן מובנת כי ודאי אתן חושבות על כך שפיצה הינה חמץ. אבל את הפיצות שלי אני מכינה מקמח תופח כשר לפסח בהכשר מהודר אותו קיבלתי לסקירה תמורת אזכורו בבלוג"

נשמו הרבניות לרווחה אבל לאחר רגע קצר התחילו שוב לתמוה על כל הפרשה.

אמרה הרבנית מושית: "לא ידעתי שיש לך בלוג…"
הוסיפה הרבנית רינה: "ואיך את יודעת שההכשר של הקמח מהודר מספיק?"

ענתה הרבנית כרוביה: "נכון הדבר שאין לי בלוג משלי, אך אני מתארחת מספיק פעמים בבלוג הזה, כך שאני רואה בו את הבלוג שלי במידה מסוימת. ולגבי הכשרות – בדף שקיבלתי יחד עם הקמח היה כתוב בבירור שיש לו כשרות מהודרת ועל כן נכון הדבר!"
הסכימה איתה הרבנית רחל ואמרה: "ידוע לכולן כי כל מה שנכתב בפרסומות המתלוות למוצרים לסקירה נכון הוא בחזקת תורה למשה מסיני ואין להרהר בדבר"

הנהנו כל הרבניות בהסכמה אבל באמצע ההנהון שאלה הרבנית רחל: "האם את מגישה ארוחה חלבית בליל הסדר?   זה גובל בחילול השם!"
נבהלה הרבנית כרוביה ואמרה: "מאין עלה לך הרעיון המוזר הזה? ברור שאני מגישה ארוחה בשרית!"
אמרה הרבנית רחל: "אבל פיצה היא חלבית! אינני  מאמינה כי את מערבת בשר וחלב בארוחה!"
חייכה הרבנית כרוביה והרגיעה את חברותיה: "על הפיצות הכשרות לפסח שלי אני מפזרת גבינה צהובה פרווה שכולה סויה"

שאלה הרבנית רבקה בפקפוק: "וזה טעים?"
ענתה הרבנית כרוביה: "ברור שזה טעים! זה כתוב בפרסומת שקיבלתי יחד עם גבינת הסויה לסקירה!"

מוסר השכל:  אין מוצר טוב יותר ממוצר שהתקבל לסקירה

 וקושיה למתקדמים: למה קמח לבן הוא חמץ גם אם לא תפח אבל ניתן לאפות מאכלים כשרים לפסח מקמח תופח כשר לפסח?

שבת שלום וכמעט חג שמח!

והרשומה המומלצת היא – אטלנטה – חלק ראשון – בבלוג של adiad

תעלומת אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).