סיפור לשבת הראשונה של שנת הלימודים

כמו בכל שנה, החופש הגדול של נועם ועומר(שמות בדויים) נגמר מהר מדי. רק אתמול (או לפני עשרה שבועות וקצת) הם עזבו את בית הספר והנה מחר כבר מתחילה שנת הלימודים!

הם ממש לא היו מתנגדים לעוד כמה ימים (או חודשים) של חופש…

אבל את המציאות אין לשנות ועוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן (והכדור הוא עגול וכן הלאה).

להמשיך לקרוא סיפור לשבת הראשונה של שנת הלימודים

פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כולם מכירים את סיפורו של פינוקיו – הבובה שנוצרה ע"י ג'פטו הנגר הבודד ולאחר תלאות רבות הפך לילד אמיתי.

רוב הילדים – וגם רוב המבוגרים – חושבים כי בכך הסתיים הסיפור והכל בא על מקומו בשלום.

לאחרונה גיליתי באופן כמעט מקרי ולאחר מאמץ מחשבתי מסוים את ההמשך האמיתי של הסיפור.

לכן, ללא הקדמות נוספות, אמשיך את הסיפור מהנקודה בה פינוקיו הפך לילד אמיתי.

היום הראשון בחייו החדשים של פינוקיו היה יום שבת. כל היום הוקדש לחגיגות. ג'פטו לקח את פינוקיו לפארק, שיחק איתו כדורגל, קנה לו פיצה וגלידה והם חיו באושר ובאושר כל אותו יום.

להמשיך לקרוא פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

להמשיך לקרוא היה היה בית ספר – סיפור לשבת

טיפים להורים לקראת החזרה ללימודים

ביום ראשון תתחיל שנת  הלימודים ולמעלה ממיליון ילדים נרגשים (או מבואסים) יחזרו (או יגיעו לראשונה) לבית הספר.
לחלק גדול מהתלמידים יש גם הורים (לחלקם שני הורים, אבל בימינו כל מספר קביל) וחלק מההורים גם מתרגשים.
מן הסתם ההורים המלווים את ילדם או ילדתם הבכור/ה לכיתה א' הם המתרגשים ביותר, אבל אני בטוח שגם הורים השולחים את בן/בת הזקונים שלהם ליום הראשון בכיתה י"ב לא נשארים אדישים.
אני כבר לא כל כך מתרגש, או אולי ההתרגשות שלי קצת שונה – לראשונה מזה 14 שנים, אני לא שולח ילדים לבית הספר באחד לספטמבר.

להמשיך לקרוא טיפים להורים לקראת החזרה ללימודים

הברווזון המכוער – סיפור לשבת

כשהביצים של משפחת הברווזים בקעו, אבא ברווז ואמא ברווזה שמחו מאוד. (האמת היא שהם היו ברכיות אבל לצורך הסיפור הם הרשו לי לקרוא להם ברווזים.)

ולמה שלא ישמחו? מהביצים בקעו חמישה ברווזונים צהבהבים וחמודים שמילאו את ליבם של ההורים השמחים והגאים שמחה וגאווה.
אבל היה גם ברווזון שישי… הוא היה אמנם גבוה יותר מאחיו ואחיותיו, אבל גם אפור יותר ומסורבל יותר וללא ספק מכוער.
למרות כיעורו הבולט ההורים כמובן קיבלו אותו – הוא הרי היה ילד שלהם, נוצה מנוצותיהם. הם שמחו על כך שהוא זכר (כי אצלם היופי חשוב פחות והגובה חשוב יותר) וקיוו לגלות שהוא חכם יותר או ספורטיבי יותר משאר אחיו ואחיותיו.

להמשיך לקרוא הברווזון המכוער – סיפור לשבת

העצלנות משתלמת

צילי (שם בדוי) הייתה עדיין גורה צעירה כאשר הוריה שמו לב (בדאגה כמובן, כטבעם של הורים) שהיא שונה מכל אחיה ואחיותיה. בעוד כל אחיה ואחיותיה השתוללו, רצו וקפצו (כמו שמצופה מגורים צעירים), צילי הקפידה לישון הרבה וגם כשהייתה ערה היא הקפידה לעשות הכל לאט. אפילו מאוד לאט. היא הלכה לאט, אכלה לאט ושיחקה לאט מאוד.

בהתחלה ההורים ניסו לדבר איתה כדי להבין מה הבעיה. צילי טענה שאין כל בעיה. היא הדגישה ש"החיפזון מן השטן" וגם "דברי חכמים בנחת נשמעים". היא סיפרה להוריה על הצב שניצח את הארנב והזכירה כי הסבלנות משתלמת.

ההורים קצת כעסו על עצמם מכיוון שהם לימדו אותה את כל הפתגמים האלה וסיפרו לה על הצב והארנב. הם מיהרו (!) לקחת אותה לרופא שבדק אותה היטב במשך זמן רב (רק לחכות עד שהיא תשתעל לקח למעלה מעשר דקות) והגיע למסקנה שהכל בסדר. הוא ציין שהגורה בריאה כמו שור אבל לדעתו קצת עצלנית. הוא גם המליץ לקחת אותה לפסיכולוג גורים ידוע.

הפסיכולוג אבחן מיד שאכן יש בעיה. הוא אמר שהטיפול ייקח זמן רב (במיוחד בהתחשב בכך שבשיחת ההיכרות הצליחה צילי לומר שני משפטים במשך 45 דקות) וגם יעלה הרבה כסף.

בנקודה זאת נקלעו ההורים לדילמה קשה: מצד אחד הם רצו את הטוב ביותר לבתם. מצד שני, לא היה להם כסף. הם אפילו לא היו בטוחים מהו כסף: הם חיו ביער, טיפסו על עצים ואכלו עלים. מאיפה הם יוכלו להשיג כסף?

אבל הם לא היו מוכנים לוותר בקלות. הם ישבו בערב בקרחת היער החביבה עליהם וניסו לטכס עצה – כיצד יוכלו להשיג כסף.
הדיון כמעט הגיע למבוי סתום כאשר אמא של צילי נזכרה שביער צומח עץ בשם המשונה מעט "צרקופיה כסופה". אם העץ הוא כסוף, עליו או פירותיו ודאי עשויים מכסף, או לפחות מכילים כסף, או שווים כסף.

כל המשפחה שיבחה את אמא על חוכמתה הרבה וכולם (פרט לצילי) הסתערו על עץ הצרקופיה במהירות ושמחה מתוך כוונה ברורה לאסוף כמה שיותר עלים ופירות בזמן קצר.

ואכן תוך זמן קצר להדהים ירדה כל המשפחה מהעץ. אבל, באופן מפתיע, במקום לרדת ממנו בצהלות שמחה עמוסים בהרבה פירות ועלים השווים הרבה כסף, הם ירדו בצרחות כאב, בידיים ריקות, מתגרדים בכל גופם.

מסתבר שעל העץ (או למעשה בתוכו) חיו נמלים מרושעות במיוחד. ברגע שמשפחתה של צילי טיפסה על העץ, הנמלים יצאו להגנתו ונשכו את בני המשפחה באופן מכאיב מאוד.

בעוד בני המשפחה מתגלגלים סביב העץ ומנסים להיפטר מהנמלים שנצמדו אליהם, הם שמו לב לצילי שצעדה לאיטה לכיוון העץ. אמא ואבא התחילו לצעוק לכיוונה אזהרות שונות, אבל היא לא שעתה אליהם (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת בסיפור!) והמשיכה באיטיות אך בנחישות לצעוד אל העץ.

אבא של צילי כמעט הצליח לעצור בעדה, אך ברגע האחרון ננשך שוב ע"י נמלה והתקפל בכאב.

צילי טיפסה על העץ ולתדהמת כולם התחילה לאכול (לאט כמובן) מהפירות והעלים של העץ.

לאחר שאכלה ושבעה היא ירדה מהעץ והודיעה לבני המשפחה כי החיפזון מן השטן – כמו הנמלים שעל העץ – אך נראה שהן לא מטרידות את מי שמתייחס לעץ בסבלנות.

מאז ועד היום בני המשפחה של צילי ניגשים לעץ בסבלנות ובאיטיות וידועים בכל העולם כעצלנים.

מוסר השכל: אם החיפזון מהשטן, האיטיות היא ללא ספק מן המלאכים

שבת שלום!

הסיפור מבוסס על עובדות מעניינות: העץ אכן קיים והוא חי בסימביוזה עם נמלים המתגוררות בגזעו וממהרות לתקוף כל מי שמנסה לפגוע בו. אבל העצלנים הולכים על העץ מאוד לאט ובעדינות, כך שהנמלים לא חשות בהם ולא תוקפות אותם.

ניתן לקרוא על העץ, הנמלים והעצלנים כאן (באנגלית).

תודה לעננת שסיפרה לי על העץ המיוחד והיתרון של עצלנים על חיות אחרות בהקשר לעץ זה וסיפקה לי גם קישורים מתאימים.

והרשומה המומלצת היא – Migrating to See the Birds at the Lower Klamath National Wildlife Refuge – בבלוג של Mamma Quail

חתימה טובה – סיפור ליום כיפור

כמה שבועות לפני יום כיפור, כשחזי (שם בדוי) היה כמעט בן עשר, הוא גילה את קיום ה"חתימה": הוא ראה את אביו מקשקש בקצה של דף כלשהו ושאל אותו לפשר הדבר. אבא הסביר לו שמדובר ב"חתימה"- כתיבת שמו בדרך ייחודית שרק הוא (אבא) יכול לחזור עליה.
חזי החליט שגם הוא צריך חתימה.
במשך ימים רבים הוא הקדיש כל יום זמן לעיצוב החתימה שלו. הוא ניסה אינסוף גרסאות: שם המשפחה לפני ואחרי השם הפרטי, שם פרטי מלא או כינוי (או אפילו שניהם יחד), שם המשפחה והשם הפרטי בגבהים שונים, שימוש רק באות הראשונה של השם הפרטי, הוספת ציורים שונים ועוד.

להמשיך לקרוא חתימה טובה – סיפור ליום כיפור