סיפור חיובי לשבת

כשחגי (שם בדוי) נולד, לא נראה בו שום דבר יוצא דופן. הוא היה תינוק ככל התינוקות.

אבל בסביבות גיל שנתיים שמה לב הגננת שלו לתופעה קצת מוזרה. בניגוד לכל שאר הילדים בני גילו, חגי תמיד ענה בחיוב לכל בקשה.

הוריו של חגי לא ממש הבינו את גודל הפלא – מכיוון שהיה הבן הבכור, לא היה להם מושג על השליליות הרבה של בני השנתיים והם קיבלו בטבעיות את המגמה החיובית של בנם.

בניגוד לציפיות, מגמה זו הלכה והתחזקה ככל שחגי התבגר. נראה היה שחגי פשוט לא יכול לומר "לא". התופעה יוצאת הדופן הטרידה מאוד את הוריו – הם חששו שזרים עלולים לנצל לרעה את הגישה החיובית של בנם. כדי להתגונן מפני איומים אפשריים הם מצאו קלינאית תקשורת שתמורת סכום סמלי הסכימה ללמד את חגי לומר לא.

חגי כמובן הסכים בחפץ לב ללכת אל קלינאית התקשורת ושיתף פעולה בצורה מדהימה בשיעורים – אבל לא אמר לא. כלומר – הוא ביטא את המילה "לא", אבל הוא עשה זאת בהתמדה בכל פעם שהתבקש לכך.

הוא הסכים לומר לא לאנשים זרים שיציעו לו ממתקים, אבל הוא גם הסכים לומר להם כן אם זה מה שביקשו ממנו.

לאחר כחמישים פגישות עם קלינאית התקשורת נאלצו הוריו של חגי לוותר על חלומם ופשוט להיזהר יותר (במידת האפשר).

חגי – כטבעם של ילדים – המשיך לגדול ובשעה טובה התחיל ללמוד בבית הספר. בהתחלה הכל היה בסדר. חגי היה תלמיד אהוב על המורים והילדים. למרות שלא היה חכם או מוכשר מהממוצע, נכונותו לבצע את כל המטלות, לעזור לכולם ובעיקר לא לריב עם אף אחד עזרה למורים להתעלם מטעויות שהוא עשה ולתלמידים להתעלם מהאיטיות וחוסר הקואורדינציה שלו.

אבל ככל שחלפו השנים, התחילו להתגלות יותר ויותר בעיות. היו מורים שחשבו שחגי הוא סתם ציני וכשהוא אומר שהוא מוכן (ואפילו בשמחה) לבצע מטלה זו או אחרת – ותהיה בלתי נעימה ככל שתהיה –  הוא בעצם צוחק עליהם ומנסה "להמריד את הכיתה".

חלק מהילדים הפיקו הנאה סדיסטית מבקשות שונות שביקשו מחגי – ביודעם שהוא לעולם לא יסרב. היו אלה דברים קטנים – כמו לבקש ממנו את כל האוכל שלו או לבקש שישאיל להם את הסווטשירט שלו ביום קר – אבל הם פגעו בחגי מאוד.

ההורים של חגי שהיו עדים למצוקתו החליטו לשלוח אותו לפסיכולוג ילדים מפורסם שהיה אמור לעזור לו להפוך לאסרטיבי יותר. הפסיכולוג עבד עם חגי כמה שנים קצרות והצליח להגיע להרבה פריצות דרך, חיזק את בטחונו העצמי, גרם לו להבין את שורש הבעיה והעלה רגשות מודחקים לפני השטח.

רק דבר אחד הוא לא הצליח – הוא לא הצליח לגרום לחגי לומר לא.

הרשו לי לעשות הפסקה קטנה בסיפור ולפנות אליכם הקוראים – האם אתם כבר מודאגים? האם אתם מודאגים שחגי לא יידע לעמוד על שלו? האם אתם מודאגים שאני לא אצליח לסיים את הסיפור? או אולי שלא אצליח למצוא סוף טוב לסיפור והוא לא יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו – "סיפור חיובי לשבת"?

ובכן, אני חייב לציין שגם אני קצת מודאג. המצב לא נראה טוב – לא עבור חגי, לא עבורי ולא עבור הקוראים. (האם שמתם לב כמה פעמים מופיעה המילה "לא" בהפסקה הקטנה הזאת? מסתבר שהיא מופיעה לא פחות מעשר פעמים! מרשים, לא?)

וכשהכל נראה רע – משרד החינוך נחלץ לעזרה. משרד החינוך הודיע כי התלמידים בכיתה ח` יתחילו ללמוד פרקי אבות. חגי כמובן הסכים לכך ובשיעור הראשון הוא למד את המשפט הנצחי: "אם אין אני לי – מי לי?" ופתאום הוא הבין מה שלא הצליחו להסביר לו הוריו, קלינאית התקשורת והפסיכולוג –  לא חייבים להגיד "לא". אפשר לומר – "אין".

ומאז השתמש חגי בתגלית החדשה שלו ביעילות. כאשר הוא התבקש לבצע משהו בניגוד לרצונו הוא ענה – "אין לי חשק" או "אין לי כח" ולפעמים פשוט "אין לי".

כמובן שבצבא הוא הפך להיות אפסנאי.

   מוסר השכל: אם לא אני לי – מי לי?

   שבת שלום!                                                 

מזל טוב לבתי שהיא בחורה צעירה מאוד חיובית, אבל היא גם יודעת לומר לא (לשמחתי).

והרשומה המומלצת היא – תראו מה שגשם יכול לעשות – בבלוג של עננת (שלא במקרה גם בתה חוגגת היום יום הולדת!)

האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

אופירה (שם בדוי) הייתה נערה חמודה, חכמה ויפה שהייתה כמעט מושלמת פרט לבעיה אחת קטנה: היא סבלה מחוסר ביטחון מסוים בקשר למראה החיצוני שלה.
כמו שציינתי במילה השמינית בסיפור, היא הייתה יפה, אבל לא האמינה בכך.
הוריה של אופירה ניסו לגרום לה להאמין שהיא באמת יפה, אבל היא טענה שהם משוחדים (מה שהיה נכון כמובן) ודרשה מימון לניתוחים פלסטיים מורכבים שבסופם היא תהיה יפה יותר משושנה דמארי (בעצם היא נקבה בשם של זמרת אחרת, אבל אני לא בטוח שכל הקוראים שמעו עליה. חוץ מזה חשוב לציין שכתבתי "יותר").

אחרי התייעצות קצרה בפורומים המובחרים הגיעו הוריה של אופירה למסקנה הברורה כי עליהם לקחת אותה למנתח פלסטי שיסביר לה שאין לה צורך באף ניתוח (ואף לא בניתוח אף).

להמשיך לקרוא האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

שפות בבית הוריי / עצות לעצמי המתבגר

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – אילו שפות דיברו בבית הוריכם והאם שימרו את תרבות המקור?

התשובה שלי היא לכאורה קלה מאוד:  שני הוריי נולדו בארץ.  בבית תמיד דיברנו רק עברית ושימרנו נהדר את "תרבות המקור"  שהיא ישראלית.

אבל אם מעמיקים קצת בנושא יש על מה לכתוב… אבי נולד למשפחה חרדית ועד גיל 14 דיבר בבית רק יידיש. בסביבות גיל זה הוא עבר לגור בארה"ב ושם למד לדבר שתי שפות נוספות – אנגלית ועברית. 

להמשיך לקרוא שפות בבית הוריי / עצות לעצמי המתבגר

יחסינו עם הכסף (לאן?)

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על היחסים שלנו עם כסף. מה אנחנו יודעים על הכסף שנכנס ויוצא אצלנו, מה היה היחס לכסף בבית ההורים ועוד.

כשקראתי את ההצעה חשבתי מיד על היחס לכסף בבית ההורים בילדותי. למיטב ידיעתי לא ממש היה לנו כסף.  אני זוכר מילדותי המוקדמת שההורים הרבה פעמים הזכירו שאנחנו "בחובות" ומצבנו ישתפר כשאותם "חובות" ייגמרו. כשגדלתי יותר למדתי שאותם חובות היו הלוואה גדולה שההורים לקחו כדי לקנות את הדירה אליה עברנו כשהייתי בן 3.
בשלב כלשהו כנראה "החובות" נגמרו אבל אני לא הרגשתי בשיפור ברמת החיים – אני לא יודע עד היום אם כי באמת לא היה מספיק כסף או כי התרגלנו לחיות בצמצום או בחסכנות.

להמשיך לקרוא יחסינו עם הכסף (לאן?)

הסיפור (לשבת) על האיש שפשפש בציציות

יעקב יצחק (שם בדוי) היה הילד הרביעי במשפחה של עשר נפשות (כולל ההורים) שהתגוררה בבני ברק.

כבר כשהיה תינוק רך היונק משדי אימו, שמו לב הוריו כי הוא חש משיכה עזה לציציות (והרי בכל בית יהודי – ובייחוד חרדי לא חסרות ציציות שיעסיקו תינוק רך).

כשיעקב יצחק גדל קמעא המשיכה שלו לציציות הפכה לאובססיה של ממש. הוא היה עסוק בלהשוות את הציציות שראה אלו לאלו ולתהות לגבי גודלן, צורתן, התחושה שמקבלים כשממששים אותן…

 כמובן שאת רוב הציציות שהוא ראה הוא לא יכול היה למשש באמת. זה ממש לא מקובל בחברה תרבותית – ובודאי חרדית. יעקב יצחק נאלץ להסתפק בדמיונות לגבי התחושה שבמישוש הציציות עפ"י מראן – ובעצם הוא גם בד"כ לא ראה הרבה מהן מכיוון שרוב הציצית היה תמיד מוסתר תחת שכבות מלבושים רבות ורק קצותיה הציצו החוצה.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על האיש שפשפש בציציות

הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

חן (שם בדוי – השם האמיתי שלה היה פוליאנה, אבל גם הוא היה בדוי) הייתה ידועה תמיד כבחורה אופטימית.

טוב, המשפט הזה לא מדויק כלל. עד גיל 17-18 אף אחד לא הכיר אותה כ"בחורה אופטימית". למעשה עד גיל 13 היא הייתה ידועה כ"ילדה אופטימית" ואילו בין הגילאים 13 ל-17 (בערך) היא הייתה ידועה כ"נערה אופטימית".

אבל זה לא חשוב- החשוב הוא שלחן הייתה היכולת המדהימה והנדירה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

סיפור לשבת הראשונה של שנת הלימודים

כמו בכל שנה, החופש הגדול של נועם ועומר(שמות בדויים) נגמר מהר מדי. רק אתמול (או לפני עשרה שבועות וקצת) הם עזבו את בית הספר והנה מחר כבר מתחילה שנת הלימודים!

הם ממש לא היו מתנגדים לעוד כמה ימים (או חודשים) של חופש…

אבל את המציאות אין לשנות ועוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן (והכדור הוא עגול וכן הלאה).

להמשיך לקרוא סיפור לשבת הראשונה של שנת הלימודים

פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כולם מכירים את סיפורו של פינוקיו – הבובה שנוצרה ע"י ג'פטו הנגר הבודד ולאחר תלאות רבות הפך לילד אמיתי.

רוב הילדים – וגם רוב המבוגרים – חושבים כי בכך הסתיים הסיפור והכל בא על מקומו בשלום.

לאחרונה גיליתי באופן כמעט מקרי ולאחר מאמץ מחשבתי מסוים את ההמשך האמיתי של הסיפור.

לכן, ללא הקדמות נוספות, אמשיך את הסיפור מהנקודה בה פינוקיו הפך לילד אמיתי.

היום הראשון בחייו החדשים של פינוקיו היה יום שבת. כל היום הוקדש לחגיגות. ג'פטו לקח את פינוקיו לפארק, שיחק איתו כדורגל, קנה לו פיצה וגלידה והם חיו באושר ובאושר כל אותו יום.

להמשיך לקרוא פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

להמשיך לקרוא היה היה בית ספר – סיפור לשבת

טיפים להורים לקראת החזרה ללימודים

ביום ראשון תתחיל שנת  הלימודים ולמעלה ממיליון ילדים נרגשים (או מבואסים) יחזרו (או יגיעו לראשונה) לבית הספר.
לחלק גדול מהתלמידים יש גם הורים (לחלקם שני הורים, אבל בימינו כל מספר קביל) וחלק מההורים גם מתרגשים.
מן הסתם ההורים המלווים את ילדם או ילדתם הבכור/ה לכיתה א' הם המתרגשים ביותר, אבל אני בטוח שגם הורים השולחים את בן/בת הזקונים שלהם ליום הראשון בכיתה י"ב לא נשארים אדישים.
אני כבר לא כל כך מתרגש, או אולי ההתרגשות שלי קצת שונה – לראשונה מזה 14 שנים, אני לא שולח ילדים לבית הספר באחד לספטמבר.

להמשיך לקרוא טיפים להורים לקראת החזרה ללימודים