היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

"נכון מאוד" – אישרה אמא בשמחה – "כשאני הייתי ילדה עוד היו ספרים בעולם. פעם אפילו קראתי אחד. אז אם את יודעת מה זה בית ומה זה ספר, די ברור מה זה בית ספר"
"כן"- אישרה טלי – "בית ספר זה בית כמו שלנו אבל גרים בו ספרים שהם סיפורים שאפשר להחזיק ביד. אבל מה הקשר לבית ספר שאני לומדת בו?"

"זה קצת מסובך" – הסכימה אמא – "השם בית ספר הוא בעצם שם היסטורי. את יודעת מה זה היסטוריה?"
"בטח!" – ענתה טלי בחיוך גדול – "כבר למדתי היסטוריה! היסטוריה זה מה שהיה פעם – אפילו לפני אתמול. למדתי בהיסטוריה למשל על זה שפעם אנשים יכלו לטוס באוויר כמעט כמו ציפורים!  את טסת באוויר פעם אמא?"

"כשהייתי ילדה קטנה קטנה ההורים שלי – סבא וסבתא שלך – לקחו אותי לטיול בארץ רחוקה שהייתה קיימת אז שקראו לה איטליה. ככה הם סיפרו לי. אני לא זוכרת הרבה מהטיול הזה אבל הם אמרו לי שטסנו לשם…".  אמא שקעה בהרהורים אבל התנערה מהם למשמע השאלה הבאה של טלי: "את מתכוונת לסבא וסבתא שאנחנו תמיד פוגשים בזום ביום שישי?"

"כן, בוודאי" – ענתה אמא – "ההורים שלי. את יודעת".
"אני יודעת" – אמרה טלי – "אבל עוד לא יודעת למה קוראים לבית ספר בית ספר".

אמא נאנחה וחזרה להווה – או אולי בעצם לעבר: "פעם כשילדים היו צריכים ללמוד, הם היו צריכים לצאת מהבית שלהם ולהכנס לבית גדול אחר שם הם היו לומדים. בבית הזה היו הרבה ספרים ולכן הוא נקרא 'בית ספר'. איכשהו גם היום כשהילדים לומדים דרך המחשב בבית שלהם, בלי ספרים, השם נשאר"

טלי הייתה המומה לנוכח המידע המדהים הזה. היא שתקה במשך כמה דקות שלמות בניסיון לעכל אותו. לבסוף היא שאלה: "גם המורים הלכו לבית הגדול הזה?"

"ברור"- אמרה אמא – "הם היו צריכים ללמד את הילדים"
"אבל זה קצת מוזר" – הרהרה טלי בקול רם – "שהם היו צריכים לצאת מהבית שלהם וללכת לבית אחר כדי לשדר שם את השיעורים. הם לא יכלו לעשות את זה מהבית שלהם?"
אמא צחקה קצת והסבירה: "אז לא 'שידרו' שיעורים. המורים עמדו קרוב לילדים והסבירו להם את החומר פנים מול פנים. ממש כמו שאנחנו מדברות כעת"

טלי נבהלה מאוד וקראה בהתרגשות: "אז הילדים היו צריכים להיות ממש ליד אנשים זרים חיים! איחס! מזל שלא הייתי אז בעולם!"
אמא ניסתה להסביר שלפגוש אנשים זרים זה לא בהכרח מגעיל – זה יכול להיות אפילו מעניין – אבל באמצע המחשבה היא נזכרה שהוריה תמיד הזהירו אותה לא לדבר עם זרים (ולא לקחת מהם ממתקים) והיא נאלצה להסכים עם טלי שהעולם המודרני הרבה יותר מוצלח מהעבר הפרימטיבי מלא הסכנות.

 

מוסר השכל: ללמוד מהבית זה לא בהכרח רע. אבל עד מתי יימשך המצב הזה???

 

שבת שלום ובריאות לכולם!

 

והרשומה המומלצת היא – יצירה בעקבות תמונה ושיר – כלניות – בבלוג של כתוממה

 

טיפים להורים לקראת החזרה ללימודים

ביום ראשון תתחיל שנת  הלימודים ולמעלה ממיליון ילדים נרגשים (או מבואסים) יחזרו (או יגיעו לראשונה) לבית הספר.
לחלק גדול מהתלמידים יש גם הורים (לחלקם שני הורים, אבל בימינו כל מספר קביל) וחלק מההורים גם מתרגשים.
מן הסתם ההורים המלווים את ילדם או ילדתם הבכור/ה לכיתה א' הם המתרגשים ביותר, אבל אני בטוח שגם הורים השולחים את בן/בת הזקונים שלהם ליום הראשון בכיתה י"ב לא נשארים אדישים.
אני כבר לא כל כך מתרגש, או אולי ההתרגשות שלי קצת שונה – לראשונה מזה 14 שנים, אני לא שולח ילדים לבית הספר באחד לספטמבר.

להמשיך לקרוא טיפים להורים לקראת החזרה ללימודים

הברווזון המכוער – סיפור לשבת

כשהביצים של משפחת הברווזים בקעו, אבא ברווז ואמא ברווזה שמחו מאוד. (האמת היא שהם היו ברכיות אבל לצורך הסיפור הם הרשו לי לקרוא להם ברווזים.)

ולמה שלא ישמחו? מהביצים בקעו חמישה ברווזונים צהבהבים וחמודים שמילאו את ליבם של ההורים השמחים והגאים שמחה וגאווה.
אבל היה גם ברווזון שישי… הוא היה אמנם גבוה יותר מאחיו ואחיותיו, אבל גם אפור יותר ומסורבל יותר וללא ספק מכוער.
למרות כיעורו הבולט ההורים כמובן קיבלו אותו – הוא הרי היה ילד שלהם, נוצה מנוצותיהם. הם שמחו על כך שהוא זכר (כי אצלם היופי חשוב פחות והגובה חשוב יותר) וקיוו לגלות שהוא חכם יותר או ספורטיבי יותר משאר אחיו ואחיותיו.

להמשיך לקרוא הברווזון המכוער – סיפור לשבת

העצלנות משתלמת

צילי (שם בדוי) הייתה עדיין גורה צעירה כאשר הוריה שמו לב (בדאגה כמובן, כטבעם של הורים) שהיא שונה מכל אחיה ואחיותיה. בעוד כל אחיה ואחיותיה השתוללו, רצו וקפצו (כמו שמצופה מגורים צעירים), צילי הקפידה לישון הרבה וגם כשהייתה ערה היא הקפידה לעשות הכל לאט. אפילו מאוד לאט. היא הלכה לאט, אכלה לאט ושיחקה לאט מאוד.

בהתחלה ההורים ניסו לדבר איתה כדי להבין מה הבעיה. צילי טענה שאין כל בעיה. היא הדגישה ש"החיפזון מן השטן" וגם "דברי חכמים בנחת נשמעים". היא סיפרה להוריה על הצב שניצח את הארנב והזכירה כי הסבלנות משתלמת.

ההורים קצת כעסו על עצמם מכיוון שהם לימדו אותה את כל הפתגמים האלה וסיפרו לה על הצב והארנב. הם מיהרו (!) לקחת אותה לרופא שבדק אותה היטב במשך זמן רב (רק לחכות עד שהיא תשתעל לקח למעלה מעשר דקות) והגיע למסקנה שהכל בסדר. הוא ציין שהגורה בריאה כמו שור אבל לדעתו קצת עצלנית. הוא גם המליץ לקחת אותה לפסיכולוג גורים ידוע.

הפסיכולוג אבחן מיד שאכן יש בעיה. הוא אמר שהטיפול ייקח זמן רב (במיוחד בהתחשב בכך שבשיחת ההיכרות הצליחה צילי לומר שני משפטים במשך 45 דקות) וגם יעלה הרבה כסף.

בנקודה זאת נקלעו ההורים לדילמה קשה: מצד אחד הם רצו את הטוב ביותר לבתם. מצד שני, לא היה להם כסף. הם אפילו לא היו בטוחים מהו כסף: הם חיו ביער, טיפסו על עצים ואכלו עלים. מאיפה הם יוכלו להשיג כסף?

אבל הם לא היו מוכנים לוותר בקלות. הם ישבו בערב בקרחת היער החביבה עליהם וניסו לטכס עצה – כיצד יוכלו להשיג כסף.
הדיון כמעט הגיע למבוי סתום כאשר אמא של צילי נזכרה שביער צומח עץ בשם המשונה מעט "צרקופיה כסופה". אם העץ הוא כסוף, עליו או פירותיו ודאי עשויים מכסף, או לפחות מכילים כסף, או שווים כסף.

כל המשפחה שיבחה את אמא על חוכמתה הרבה וכולם (פרט לצילי) הסתערו על עץ הצרקופיה במהירות ושמחה מתוך כוונה ברורה לאסוף כמה שיותר עלים ופירות בזמן קצר.

ואכן תוך זמן קצר להדהים ירדה כל המשפחה מהעץ. אבל, באופן מפתיע, במקום לרדת ממנו בצהלות שמחה עמוסים בהרבה פירות ועלים השווים הרבה כסף, הם ירדו בצרחות כאב, בידיים ריקות, מתגרדים בכל גופם.

מסתבר שעל העץ (או למעשה בתוכו) חיו נמלים מרושעות במיוחד. ברגע שמשפחתה של צילי טיפסה על העץ, הנמלים יצאו להגנתו ונשכו את בני המשפחה באופן מכאיב מאוד.

בעוד בני המשפחה מתגלגלים סביב העץ ומנסים להיפטר מהנמלים שנצמדו אליהם, הם שמו לב לצילי שצעדה לאיטה לכיוון העץ. אמא ואבא התחילו לצעוק לכיוונה אזהרות שונות, אבל היא לא שעתה אליהם (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת בסיפור!) והמשיכה באיטיות אך בנחישות לצעוד אל העץ.

אבא של צילי כמעט הצליח לעצור בעדה, אך ברגע האחרון ננשך שוב ע"י נמלה והתקפל בכאב.

צילי טיפסה על העץ ולתדהמת כולם התחילה לאכול (לאט כמובן) מהפירות והעלים של העץ.

לאחר שאכלה ושבעה היא ירדה מהעץ והודיעה לבני המשפחה כי החיפזון מן השטן – כמו הנמלים שעל העץ – אך נראה שהן לא מטרידות את מי שמתייחס לעץ בסבלנות.

מאז ועד היום בני המשפחה של צילי ניגשים לעץ בסבלנות ובאיטיות וידועים בכל העולם כעצלנים.

מוסר השכל: אם החיפזון מהשטן, האיטיות היא ללא ספק מן המלאכים

שבת שלום!

הסיפור מבוסס על עובדות מעניינות: העץ אכן קיים והוא חי בסימביוזה עם נמלים המתגוררות בגזעו וממהרות לתקוף כל מי שמנסה לפגוע בו. אבל העצלנים הולכים על העץ מאוד לאט ובעדינות, כך שהנמלים לא חשות בהם ולא תוקפות אותם.

ניתן לקרוא על העץ, הנמלים והעצלנים כאן (באנגלית).

תודה לעננת שסיפרה לי על העץ המיוחד והיתרון של עצלנים על חיות אחרות בהקשר לעץ זה וסיפקה לי גם קישורים מתאימים.

והרשומה המומלצת היא – Migrating to See the Birds at the Lower Klamath National Wildlife Refuge – בבלוג של Mamma Quail

חתימה טובה – סיפור ליום כיפור

כמה שבועות לפני יום כיפור, כשחזי (שם בדוי) היה כמעט בן עשר, הוא גילה את קיום ה"חתימה": הוא ראה את אביו מקשקש בקצה של דף כלשהו ושאל אותו לפשר הדבר. אבא הסביר לו שמדובר ב"חתימה"- כתיבת שמו בדרך ייחודית שרק הוא (אבא) יכול לחזור עליה.
חזי החליט שגם הוא צריך חתימה.
במשך ימים רבים הוא הקדיש כל יום זמן לעיצוב החתימה שלו. הוא ניסה אינסוף גרסאות: שם המשפחה לפני ואחרי השם הפרטי, שם פרטי מלא או כינוי (או אפילו שניהם יחד), שם המשפחה והשם הפרטי בגבהים שונים, שימוש רק באות הראשונה של השם הפרטי, הוספת ציורים שונים ועוד.

להמשיך לקרוא חתימה טובה – סיפור ליום כיפור