הנושא החם – ספרו לנו על הבלוג שלכם

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על הבלוג שלנו, לפי מספר שאלות מנחות.
השאלות הועתקו ברובן מהצעה דומה בבלוגיה של תפוז ז"ל שפורסמה לפני יותר מ-13 שנים ולא הייתי מסכים לשתף פעולה עם ההעתקה הזאת לולא אני הייתי זה שמציע את הנושא…

לכאורה כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להעתיק את תוכן הרשומה המקורית שפרסמתי בתפוז, אבל במהלך השנים הרבה מהתשובות שלי השתנו, לכן אני מעתיק רק חלק קטן מהתשובות המקוריות ומוסיף תשובות עדכניות לשאר.

.

אז ללא הקדמות נוספות – השאלות מהמדור והתשובות שלי:

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

בדצמבר 2008, בהשפעת ההצלחה של הבלוג של עננת בת זוגי ובגלל השאיפה שלי להוכיח לעצמי שאני עדיין יודע לכתוב, החלטתי לפתוח בלוג ובו לפרסם רשימות יצירתיות ומקוריות מפרי עטי.

את הבלוג פתחתי בתפוז גם בגלל שהייתי פעיל בפורומים שם וגם בגלל שהבלוג של עננת היה שם.

הרשומה הראשונה שלי "בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה" קיבלה כמה תגובות מעודדות ולכן המשכתי לכתוב ללא הפסקה משמעותית מאז ועד היום (כבר למעלה מ-12 שנים).

2.  איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת… לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

הייתה לי תוכנית פעולה. דמיינתי בלוג בו אני מפרסם אחת לשבוע רשומה משעשעת על חיי, בסגנון הרשימות של רבי ומורי אפרים קישון זצוק"ל.

במהלך הזמן התחלתי לגוון ופרסמתי גם רשומות אישיות יותר וכמובן סיפורים לשבת. בשלב מסוים אפילו פתחתי בלוג מתכונים…
במהלך השנים האחרונות פרסמתי בעיקר את הסיפורים לשבת, כך שבעיקר עמדתי בתכנית המקורית לפרסם אחת לשבוע (אם כי לא רשומה על חיי).

3.  לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

אני לא יודע אם היה לי כוח היום להתחיל מחדש… בעצם כבר התחלתי מחדש כשעברתי ל- WORDPRESS ומאז חלק גדול מהרשומות שאני מפרסם הן רשומות שפורסמו בתפוז בעבר.

4.  איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

ממש על הבלוג שלי? לא חושב שיש כזה. אבל עולה בדעתי שירו של אריאל זילבר – " מיליארד סינים " בגלל ההרגשה שלי שיש מיליארד בלוגים ובלוגרים "ואני, מי אני? מה אני?"

5.  האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

לא קיימת כזו, אבל היו מקרים שבהם היססתי אם לפרסם (כמו במקרה שפרסמתי רשומה הקוראת להחליף את ההמנון), אך בסופו של דבר פרסמתי.

6.  כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה… ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

היו לי כמה משברים – בד"כ הם קרו בעקבות פרסום רשומה שלא זכתה למספר צפיות/תגובות ראוי להבנתי. זה גרם לי לחשוב שהכתיבה שלי "לא שווה". המשבר הגדול היה כשכל הבלוג בתפוז אבד והרגשתי שאין באמת טעם לכתיבה שלי. עדיין לא לגמרי יצאתי מהמשבר הזה…

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

 כמו שכתבתי קודם, פרסמתי ב- WORDPRESS מחדש הרבה רשומות שפרסמתי בעבר בתפוז. חלק לא קטן החלטתי לא לפרסם כי הן כבר לא רלוונטיות או פשוט לא מספיק טובות…   אבל יש כמה שלדעתי היו יותר מוצלחות מאחרות ולכן הייתי מפרסם אותן מחדש. לדוגמא את הסיפור לשבת – אץ קוצץ.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

לא רשומה אחת אלא בלוג שלם… בתפוז הייתה בלוגרית בכינוי "המיזנטרופית" שכתבה רשומות נהדרות. מאוד קינאתי בכישרון שלה ואני לא בטוח אם הרגשתי שאני יכול לכתוב את הרשומות שלה בעצמי או שמא קיוויתי שאוכל לכתוב כך. לצערי הרב הכותבת נפטרה (היא הייתה אישה מבוגרת) והבלוג אבד כמו כל תפוז.
פעם אחת כתבתי סיפור המחקה את הסגנון שלה – אולי אפרסם אותו מחדש בבלוג הנוכחי בהזדמנות.

9.  ושאלה אחרונה חביבה – פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

כידוע אני ממליץ בכל רשומה על רשומה של בלוגר אחר, אבל הגיוון הוא לא גדול כך שאפשר להבין בקלות איזה בלוגים אני אוהב.

אמליץ כאן על הבלוג של עדה ק. – בלוגיעדה – אבל כמובן שיש עוד רבים ראויים.

סיפור חכמים לחנוכה

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק לאחר הדלקת נר ראשון של חנוכה והיטיבו את ליבם ואת כרסם בלביבות תפוחי אדמה משובחות.

אמר רבי עקיבא: "מכל החגים אוהב אני את כולם אך פינה חמה שמורה בקיבתי לחג החנוכה בשל לביבות תפוחי האדמה החמות והמתוקות"

הנהנו כל הרבנים בהסכמה ורבי אלעזר הוסיף מיד: "אמנם גם סופגניות אוהב אני, אך בלביבות יש יתרון בריאותי כביר בשל היותן עשויות על טהרת הירקות"

הסיפור לשבת על האיש שזכר (כמעט) הכל

אמנון (שם בדוי כמובן) ניחן בזיכרון מעולה. כבר בתור ילד הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מכיוון שיכול היה לחזור בדייקנות על כל דבר שהמורה אמרה.

בייחוד עזרה לו תכונה זו במקצועות ההומאניים – ובעיקר בהיסטוריה. הוא תמיד ידע מהם התאריכים החשובים ואפילו מהם האירועים שקרו בהם.

(בחשבון המצב היה קצת פחות טוב מכיוון שזיכרון בלבד לא עזר לפתור תרגילים. אבל מכיוון שהמורים התעצלו בדרך כלל לייצר תרגילים חדשים, אמנון פשוט שינן את שיעורי הבית של המצטיינים בכיתה לפני המבחנים והצליח "לפתור" את רוב השאלות במבחנים מהזיכרון)

גם ביחסים האישיים הזיכרון שירת אותו נאמנה. במריבות (לא הפיזיות שבהן…) הוא יצא תמיד כשידו על העליונה מכיוון שהצליח להוכיח מהזיכרון כי הוא צודק. הוא הצליח לקנות את לב עמיתיו וחבריו בכך שהוא תמיד זכר את ימי ההולדת שלהם, ידע לצטט את הספרים (או הסרטים) האהובים עליהם וכמובן זכר מלאי בלתי נדלה של בדיחות משעשעות שהתאימו לכל אירוע.

לאחר שירות צבאי מוצלח כאפסנאי (שתמיד זכר איפה נמצא כל דבר  אבל תמיד זכר גם להגיד שאין לו) הוא מצא עבודה בתור מחסנאי במפעל גדול (שם עדיין זכר איפה נמצא כל דבר אבל הפעם גם הנפיק ציוד לדורשים – וכמובן זכר מה ניתן למי ומה צריך להזמין).

היה רק דבר אחד שאמנון לא הצליח לזכור מעולם – בהיותו גבר, הוא לא הצליח לזכור איזה בגדים לבשו הוא או אחרים. אם הוא לא היה מסתכל בראי (או על עצמו), הוא לא היה מסוגל לומר מה לבש הבוקר.

אמנון שם לב למוזרות הזאת שפגמה בזכרונו המושלם, אך לא ייחס לה חשיבות כלשהי מכיוון שלא הפריעה לו בדבר.

במקביל לעבודתו כמחסנאי התחיל אמנון לחשוב על קריירה מבטיחה יותר שתהיה משתלמת יותר גם מבחינה כספית וגם מבחינת יוקרה (אמנון זכר שבדרך כלל יש מתאם בין השתיים)

ראשית חשב אמנון ללמוד ראיית חשבון, אך זכר שהוא בעצם לא טוב בחשבון. הוא שקל ללמוד משפטים – לא תהיה לו בעיה לשנן פסקי דין רבים – אך הוא חשש שמקצוע זה דורש אסרטיביות שאינה מצויה אצלו (וחוץ מזה, למרות עברו כאפסנאי, הוא לא היה טוב בשקרים.)

המקצוע שבאמת התאים לו היה היסטוריה, אך במקצוע זה לא נמצאו כסף או יוקרה…

אמנון התחיל לחשוב על זכירת מספרי הלוטו הזוכים – אך גילה שאין כל טעם בלזכור את המספרים שזכו בעבר. יש לזכור את המספרים שיזכו בשבוע הבא – וזה היה מעבר ליכולתו
(כמו שאמרה פעם המלכה: " It’s a poor sort of memory that only works backwards”)

אמנון התחיל לשקול הימורים הדורשים זיכרון, אך גילה שעולם ההימורים כרוך ביותר מדי רמאויות.

אמנון החליט להמשיך לעת עתה בעבודתו כמחסנאי ולהתמקד בשאיפה נוספת שלו – מציאת בת זוג.

כזכור, לאמנון לא הייתה בעיה להקסים בנות זוג פוטנציאליות – לקח לו זמן קצר "ללמוד" את בת הזוג ואח"כ הוא כבר ידע איזו מחמאה ללחוש, איזה מתנה לקנות ולאיזה סרט ללכת.

לאחר סדרת דייטים וכמה בנות זוג שפשוט "לא היו זה" פגש אמנון את תמר (שם בדוי אך סמלי) והתאהב בה באמת. תמר הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומקסימה ואמנון ידע שהוא פגש את אהבת חייו.

הדרך לליבה של בחורה עוברת גם דרך משפחתה ואמנון למד מהר מאוד להכיר את הוריה, אחותה התאומה (הזהה), אחותה הבוגרת (הגדולה ממנה בשנתיים בלבד) ואחותה הצעירה (הצעירה ממנה בשנה בלבד).

אמנון מיהר לזכור את תאריכי ימי הולדתם, יום הנישואים של ההורים, התחביבים וההעדפות של כל אחד מבני המשפחה. כדרכו, הוא התחבב מהר מאוד על כל בני המשפחה והפך לבן בית שם.

העתיד נראה מבטיח. ואז קרה האירוע ששינה הכל…

יום אחד כשאמנון שהה בביתה של תמר, הוא נרדם על הספה בצהרים. כשהתעורר לאחר שעה קלה הוא הרגיש קצת מבולבל וראשו כאב. הוא רצה לבקש מתמר כדור נגד כאב ראש וניגש לחדר המשפחה שם ישבו תמר ושלוש אחיותיה.

כזכור, לתמר היתה תאומה זהה. ומסתבר שגם שתי אחיותיה האחרות היו דומות לה להדהים…

אמנון עמד לרגע מבולבל ותהה מי מהאחיות היא בעצם תמר. הוא קרא בקול חלוש: "תמר…"  ארבע האחיות הרימו את ראשן והסתכלו עליו בלי לומר מילה.

פתאום אמנון נזכר. תמר לבשה חולצה ירוקה שהוא קנה לה. הוא ניגש אליה, חיבק אותה בשמחה ולחש באוזנה "אני אוהב אותך".

כמובן שהוא בחר באחות הלא נכונה… זה עוד היה יכול לעבור בשלום אבל לאחר שאירועים דומים נשנו וחזרו יותר מדי פעמים התאהבו בו כל האחיות.

הסוף היה ברור. אמנון, תמר ושלוש אחיותיה התאסלמו. אמנון נשא את ארבעתן והן עברו לחיות באוהל גדול בנגב, שם אמנון תמיד זכר מי מהעיזים שלו ואת שמות כל עשרים ושניים ילדיו.

מוסר השכל: יש הפתעות גם בסיפורים לשבת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – לא מבקש סליחה – בבלוג של arikbenedek

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

שיעור היסטוריה – ישראל 2050 (סיפור לשבת)

"בוקר טוב לכולם" – אמר המורה. למורה הזה לא היה שם בדוי – הוא היה כולו בדוי, מכיוון שלא היה אדם אלא תוכנת בינה מלאכותית מתקדמת. כלומר, מתקדמת במושגים של ימינו, אבל די מפגרת במושגים של 2150, הזמן בה מתרחש סיפורנו. אבל אני לגמרי סוטה מהסיפור, אז אחזור אליו ואני מבטיח להשתדל לא להפריע (אבל לא מבטיח לקיים).

המורה בדק בזריזות (תוך פחות מננו-שנייה) שכל 5,231 התלמידים נמצאים בכיתה (הוירטואלית כמובן). 2 היו חסרים. אחד דיווח שהוא חולה והמורה בדק אותו, רשם לו כדורים ושיחרר אותו מהכיתה. השני הציג פתק מההורים הפוטר אותו מהשיעור אבל המורה זיהה שמדובר בזיוף מצוין ושלח אליו משטרה (וירטואלית).

כעת אפשר היה להתחיל בשיעור. הנושא היה היסטוריה עתיקה של מדינת ישראל.

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ג'

רשומה זאת היא המשך לחלק השני של הטיול .

את היום השלישי שלנו באמסטרדם החלטנו לבלות מחוץ לאמסטרדם, בזאנסה סכאנס (Zaanse Schans – שעד עכשיו אני לא בטוח איך לבטא את שמו).
למי שלא מכיר, זהו כפר הולנדי שהפך למוזיאון פתוח בו אפשר ללמוד על ההיסטוריה, התרבות והמסורת ההולנדית הכפרית והוא נמצא במרחק של כ-20 ק"מ מאמסטרדם.

הדרך המומלצת להגיע לכפר היא ברכבת לתחנת Zaandijk ומשם צעידה קצרה אל הכפר.

מכיוון שכך, התחלנו את הבוקר (לאחר ארוחת הבוקר כמובן) בצעידה לתחנת הרכבת שם שמנו לב לאחד מחניוני האופניים הרבים…

ארבעה ימים ברודוס – חלק א'

 

השנה עננת ואני חגגנו 30 שנות זוגיות (לא נישואים, אבל בהחלט זוגיות). מספר יפה ועגול שהחלטנו לציין בסוף שבוע ארוך וזוגי.

אחרי התלבטות קצרה החלטנו לטוס לרודוס לארבעה ימים (חמישי-ראשון) ובהחלט נהנינו מהבחירה.

החלטתי לתעד את הטיול בבלוג והסתבר שיש לי לא מעט לתעד, לכן אפרסם שתי רשומות על הטיול (זאת ועוד אחת).

עשרת השבטים האבודים – סיפור לשבת

 

הארכיאולוג, ההיסטוריון וחוקר התנ"ך הנודע דוקטור נתן "נתניה" כהן כינס אסיפת עיתונאים חשובה תוך פיזור רמזים והבטחות לתגלית הגדולה ביותר של המאה ה-21.

הוא גם הבטיח כיבוד נדיב ולכן הגיעו ביום המיועד עשרות עיתונאים ועוד כמה עוברי אורח והומלסים.

המגדל העקום

כשבונאנו פיזאנו (שם כלל לא בדוי) התחיל לבנות את מגדל הפעמונים המפואר, הייתה לו הרגשה ממש טובה בקשר לעתידו (של המגדל. וגם של בונאנו).
זה היה יום אוגוסט יפה בפיזה. מזג האוויר האיר פנים לבנאים – היום לא היה חם מדי וגם גשם לא ירד.

העבודה התקדמה בקצב יפה ותוך כמה שעות כבר סומנו פינות המגדל והחל דיון בשאלה החשובה מי יתחיל לחפור את היסודות.
בונאנו היה סבלני. הוא העריך שבכל מקרה בניית המגדל תארך בין שנה לשנה וחצי ולכן עיכוב של כמה דקות בחפירת היסודות לא יכול היה להיות משמעותי.