השרביט החם – מאכלי שבועות

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על מאכלי שבועות.  הנושא הוא די פתוח, יש שיחשבו שמן הסתם אבחר באפשרות הרביעית המוצעת, בגלל קרבתי הבלתי מוכחשת לעורך:

" אפשר (כמו שאני עושה כמעט כל שנה) להתלונן על המיתוג של שבועות כ"חג החלב" ועל ניצול החג ע"י חברות מוצרי החלב הגדולות ועל ניצול הפרות"

אבל אבחר בדרך הקשה והמקורית ולא אכתוב אף מילה על נושא זה, אלא אחלק את הרשומה – כמקובל בצה"ל – לשלושה חלקים:

חלק ראשון: מאכלי שבועות מילדותי

בתור ילד גדלתי במשפחה דתית, שהפכה פחות ופחות דתית ככל שהתבגרתי. כמובן שאכלנו ארוחת שבועות.

כמובן שלא אכלנו בשר בארוחת שבועות – אבל למען האמת ברוב הארוחות לא אכלנו בשר.

אני זוכר בבירור שלשבועות אמי הייתה אופה עוגת גבינה. לא מדהימה, אבל מתוקה ככה שזה היה טעים.

נדמה לי, אבל אני לא בטוח לחלוטין שבארוחות שבועות אצל סבתי היינו אוכלים גם בלינצ'ס במילוי גבינה ואיכשהו זכורה לי גם עוגת ביסקוויטים שאמי הייתה מכינה – משכבות של ביסקוויטים וגבינה לבנה בתוספת סוכר.

מה אכלנו חוץ מזה בשבועות? אני ממש לא בטוח… די ברור לי שלא מאכלי חלב. לא פסטה ברוטב שמנת, לא פיצה ואפילו לא בורקס גבינה…   אבל אני די בטוח ששבענו בארוחות אלה.

חלק שני – ומרכזי – מדוע נהוג לאכול מאכלי חלב בשבועות?

כולם, או לפחות הרבה אנשים, יודעים שאנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות כי התורה נמשלה לחלב ושבועות הוא חג מתן תורה.

לפני שנים קראתי בתפוז ברשומה שפירטה את שש הסיבות המסורתיות לאכילת מאכלי חלב בשבועות. כן, יש לפחות שש סיבות לכך. כתבתי אז סיפור חכמים שתהה לגבי ההיגיון בסיבות אלה.

יש לי הזדמנות כעת לחזור על כך וכמובן שאעשה זאת…

הנה מאמר שמסכם את שש הסיבות הנ"ל. לא חייבים להיכנס לקישור, להלן הסיבות ומה שאני חושב עליהן:

1. הסיבה הראשונה היא שרק בעת קבלת התורה קיבלנו את חוקי הכשרות ולכן מרגע זה כל כלי הבישול והבשר הפכו ללא כשרים. לא נותרה ברירה לעם אלא לאכול מאכלי חלב.

ואני אומר… כיצד בישלו ואכלו בני ישראל את מאכלי החלב האלה? האם באותם כלים בהם בישלו ואכלו קודם בשר? זה הופך את מאכלי החלב ללא כשרים גם כן!

אבל מגדיל לעשות המאמר וקובע כי   " מדהים להיווכח, שאותו יום בהר סיני היה הפעם הראשונה שבני ישראל אכלו מאכלי חלב. יש איסור כללי של "אכילת איבר מן החי" (חלק מחיה שלא מתה), שלכאורה כולל גם חלב, תוצר הנובע מבהמה חיה. 'איסור איבר מן החי' הוא משבע מצוות בני נח, שאותן שמרו בני ישראל גם לפני מעמד הר סיני (ואשר חלות על כל בני האדם מאז ימי נח)."

אני אכן נדהם. המאמר הזה בעצם קובע באופן חד משמעי שאסור באיסור חמור לאכול מוצרי חלב לכל בני האדם בעולם. קשה לי להבין את ההיגיון האומר כי  עד למתן תורה היה אסור לנו לאכול חלב כי זה "איבר מן החי" אבל מרגע שניתנה התורה מותר לאכול את אותו איבר מן החי…

2. הסיבה השנייה היא המוכרת ביותר לדעתי – התורה נמשלה לחלב. אבל למה? שוב אצטט את המאמר – "בדיוק כפי שהחלב יכול לסעוד ולקיים את הגוף האנושי (הנקת תינוק), כך גם התורה מספקת את התזונה הרוחנית הדרושה לנשמת האדם."

גם על כך יש לי השגות. השאלה הראשונה העולה בדעתי היא מדוע אנו צריכים לאכול את התורה ביום חגה. אבל השאלה היותר חשובה היא מדוע אנו לא יכולים לאכול מאכלים אחרים היכולים לסעוד ולקיים את  הגוף האנושי בעת בגרותו. אנחנו (לפחות רובנו) כבר לא תינוקות. ואם כבר מזכירים תינוקות יש לי גם שאלה קנטרנית – מדוע אוכלים מוצרים מחלב פרה בשבועות ולא מחלב אם?

3. הסיבה השלישית היא מקורית במיוחד: חלב בגימטרייה = 40. משה שהה על הר סיני 40 ימים ולילות לפני שקיבל את התורה ולכן הגיוני לאכול מאכל שבגימטרייה הוא 40.

אני חושב שאני לא צריך לכתוב הרבה על חוסר ההיגיון שבנימוק זה אבל אכתוב שגם "גזל" = 40 בגימטרייה ולכן לפי אותו הגיון נהוג לגזול בשבועות.

4. הסיבה הרביעית היא ההזויה שבהן לדעתי. מסתבר שעפ"י הזוהר כל אחד מימי השנה שקול לאחת משס"ה (365) מצוות לא תעשה שבתורה ויומו של חג השבועות שקול למצוות לא תבשל גדי בחלב אימו.

קודם כל, קשה לי עם המספר הזה. 365 ימים יש בשנת שמש ולא בשנת ירח. בשנה עברית (לא מעוברת) יש כידוע 354 ימים (שישה חודשים של שלושים יום ושישה של עשרים ותשעה יום).

האם הזוהר נוהג למנות את הימים לפי שנת שמש?

אבל נניח לרגע שהנימוק הזה נכון וחג השבועות הוא היום של מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו".  יש כל כך הרבה מאכלים שאנחנו יכולים לאכול ביום זה שאינם גדי בחלב אמו… אפילו גדי (לא בחלב אמו). אז למה דווקא מאכלי חלב?

5. הסיבה החמישית גם היא מוזרה קצת. מסתבר שאחד השמות של הר סיני הוא "הר גבנונים". המילה גבנונים מזכירה כמובן גבינה ולכן לכבוד קבלת התורה על הר גבנונים מומלץ לאכול גבינה.

אבל אחד השמות היותר מוכרים של הר סיני הוא כמובן "הר סיני" ולכן נראה לי יותר הגיוני לאכול בשבועות אוכל סיני או לכל הפחות סינייה (בשר עם טחינה).

6. הסיבה האחרונה היא מעט מסובכת וגם מדהימה לא פחות מסיבות 3 ו-4. להלן התקציר:
משה רבנו נולד בשביעי באדר ונשאר בבית עד גיל שלושה חודשים  בו הונח בתיבה על הנילוס – בדיוק ביום ו' בסיון שהוא חג שבועות.
לאחר שנמצא ע"י בת פרעה משה סירב לינוק חלב של נשים מצריות (בגלל שפיו היה חייב להישאר טהור!) ולכן נמצאה לו מינקת יהודיה כשרה – אמו הביולוגית. כך יוצא שמשה רבינו ינק חלב בשבועות ולכן גם אנחנו אמורים לאכול מאכלי חלב בשבועות.

חלק מוזר אחד בהסבר הוא הסירוב של משה לינוק חלב של אישה לא יהודייה. לא ידעתי שחלב אם של אישה לא יהודייה הוא טמא אבל מחיפוש קצר באינטרנט מצאתי שיש דעות (גזעניות ומטופשות) האוסרות על חלב אם לא יהודייה.

אבל החלק המוזר באמת בהסבר הוא עניין הקשר בין הנקתו של משה ב-ו' בסיון לאכילת מאכלי חלב ביום זה. סביר להניח שמשה ינק חלב אם גם בשלושת החודשים בהם שהה בבית – כלומר גם בפורים, בפסח, ביום העצמאות ובל"ג בעומר. אם כך, אנו יכולים לאכול מאכלי חלב בחגים אלה באותה מידה של היגיון.

(אולי תאמרו שבזמן שמשה היה תינוק עדיין לא נחגגו פורים, פסח, יום העצמאות ול"ג בעומר ותצדקו בכך, אבל גם שבועות עדיין לא נחגג).

לנושא זה הוסיפה בתי במקור עוד טענה הגיונית – מאכל מתאים לשבועות הוא "משה בתיבה" (נקניקיות בבצק).

עד כאן מדוע אוכלים מאכלי חלב בשבועות.

חלק שלישי: מתכון ל"עוגת גבינה" טבעונית

פטור בלי כלום אי אפשר. מכיוון שאחת ההצעות שלי הייתה לפרסם מתכון למאכל שבועות, אני מפרסם פה מתכון למאכל שבועות שהכנתי כמה פעמים בשנים האחרונות. זה לא בדיוק עוגה ובטח לא גבינה, אבל זה מתוק וטעים ועגול וגם לא טבעונים אהבו לאכול.

את המתכון המקורי קיבלתי ממישהי שעבדה אתי כך שאני לא יכול לתת קרדיט למי שיצר את המתכון במקור. אני חייב לציין שאם הייתי מקבל את המתכון בלי לראות ולטעום קודם את התוצאה הסופית לא הייתי מנסה אפילו להכין אותה כי המתכון נראה קצת הזוי, אבל התוצאה נהדרת.

להלן המתכון:

לתחתית

1.5 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

8 תמרים (מג'הול)

1/4 כוס שמן קוקוס

1 כף מיץ לימון טרי

קורט מלח

לטחון במעבד מזון לעיסה. לשטוח בתבנית. להקפיא בזמן הכנת המלית.

למלית

3 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

3/4 כוס מיץ לימון
3/4 כוס סירופ מייפל 
3/4 כוס שמן קוקוס
1 כפית תמצית וניל
1/4 כוס מים

לטחון את כל המרכיבים בבלנדר, למרוח על התחתית ולהחזיר למקפיא לשעה

שכבה עליונה

  2 כוסות תות שדה
1/2 כוס תמרים

טוחנים בבלנדר, מורחים על העוגה ומחזירים למקפיא עד שקופא (המתכון המקורי אמר 5 שעות אבל לקח הרבה פחות זמן)

קישטתי בפרוסות תות לפני שקפא

תוספת 26.5.23 – הכנתי את העוגה לארוחת שבועות וצילמתי (תמונה לא מאוד מוצלחת)

חג שבועות שמח לכולם!

.

והרשומה המומלצת היא – ניו אורלינס – בבלוג של adiad

השרביט החם – הסביבה ואני

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על היחס שלנו לסביבה, על הפעולות שאנחנו עושים או לא עושים כדי לשמור עליה.

מה אני יכול לכתוב? חשוב לי לשמור על הסביבה, אבל אני יודע שעצם חיי כאדם מודרני פוגעים בה.  בני האדם התנתקו מהטבע לפני זמן רב ועשו ככל יכולתם לא להיות חלק ממנו. אנחנו לא ציידים ולא מלקטים וגם לא טרף (של בעלי חיים בכל אופן). בנוסף, בני אדם משתדלים לנצל כל מה שהם יכולים לטובתם וזה כולל כמובן ניצול של הטבע ו/או של הסביבה – כרייה, חקלאות, בנייה ועוד ועוד. אפילו השמיים הם לא הגבול.

אני חי בעיר (שיש בזה יתרונות לסביבה), נוסע במכונית, טס לחו"ל מפעם לפעם וקונה מוצרים ארוזים בפלסטיק ובמתכת שחלקם לפחות יוצרו במקומות רחוקים והרבה מאמצים (לא ידידותיים לסביבה כלל) הושקעו בשינועם אליי.

ובכל זאת, אני משתדל לצמצם את הפגיעה שלי בסביבה:

אני טבעוני. אני טבעוני מטעמי "מוסר", אבל להיות טבעוני זה גם לפגוע פחות בסביבה כי גידול תעשייתי של בעלי חיים לחקלאות הוא מהגורמים הפוגעים יותר בסביבה.

אני כמעט ולא משתמש בכלים חד פעמיים. אני לא יכול לומר שאני כלל לא עושה זאת, אבל אני משתדל שלא. בוודאי אני לא קונה כלים חד פעמיים ולא משתמש בהם בבית. משתדל גם לא להשתמש בכאלה בעבודה או באירועים אבל לא תמיד זה אפשרי.

אני גם כמעט ולא לוקח שקיות פלסטיק בחנויות – תמיד יש לי סל (או סלים) רב-פעמי(יים).

המכונית העיקרית שלנו היא היברידית – צמצום מסוים של זיהום אויר. אולי היינו קונים חשמלית, אבל אין לנו אפשרות כיום לעמדת טעינה (והאמת שאני לא בטוח כמה מכונית חשמלית מצמצמת זיהום, אבל זה סיפור אחר).

אני משתדל לשים למיחזור כל מה שניתן למחזר – פלסטיק, זכוכית, נייר… יותר טוב היה להשתמש פחות בחומרים האלה ואני גם לא בטוח כמה באמת ממוחזר, אבל אני לפחות מנסה.

אני משתדל לא לצרוך יותר מדי – וזה כולל גם חשמל ומים.

השתתפתי כמה פעמים במבצעי ניקוי חופים ומלחמה במיני צמחים פולשים.

והבן שלי מוסיף – אני לא נותן לחתולים שלנו לצאת מהבית (שם הם מן הסתם יטרפו מגוון בעלי חיים קטנים…).

מה אני לא עושה? הרבה. אני נוסע במכונית ולא בתחבורה ציבורית. יש לי תירוצים טובים (לדוגמא עצמאות וחיסכון בזמן) אבל אני יודע שמבחינת הסביבה נסיעה בתחבורה ציבורית עדיפה.
אני ממשיך לקנות גם ירקות ופירות ארוזים בהרבה יותר מדי פלסטיק ומוצרים שמיוצרים ומשונעים לא בהכרח בדרכים הידידותיות ביותר לסביבה.
אני יכול לעבור לדירה קטנה יותר – לתפוס פחות מקום ולצרוך פחות משאבים לאחזקתה. אני אומר לעצמי שזה יקרה כשהילדים  יעזבו את הבית.

ובכלל, אני חי (לעת עתה).

.

והרשומה המומלצת היא – איך עושים הבדל – בבלוג של אמאל'א

השרביט החם – שירים ישראליים אהובים

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על השירים הישראליים האהובים עליינו.  כתבתי שם ש"איכשהו ברור לי" ש"עטור מצחך" הוא השיר הישראלי האהוב עליי ביותר וזה הזמן והמקום הסביר…

לפני כמה שנים שמעתי ברדיו על סקר שנערך בין אמנים ישראלים (העוסקים במוזיקה) בשאלה מהו השיר הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. ברוב גדול זכה במקום הראשון "עטור מצחך".
אני לא ממש אדם של "הטוב ביותר", "האהוב ביותר" וכדומה. אבל כששמעתי על הסקר הזה אמרתי לעצמי שאכן יש בזה משהו. לא רק שמדובר בשיר נהדר, אלא הביצוע של אריק איינשטיין עם יהודית רביץ, קורין אלאל ויוני רכטר הוא פשוט מושלם.

מאז אני יודע מהו השיר הישראלי האהוב עליי ביותר…

למקום השני באותו סקר הגיע השיר "שיר שחלמתי על פראג". גם הוא שיר מצוין למרות שאני לא יודע בבירור שהוא השיר השני האהוב עליי ביותר…

מעבר לשני השירים האלה יש הרבה שירים והרבה אמנים ישראלים אהובים עליי. כמו בהרבה תחומים אחרים בחיים, רובם ותיקים… אפשר למנות ביניהם (ללא סדר מסוים) את שלום חנוך, דני סנדרסון וכל יוצאי כוורת יחד ולבד, שלמה ארצי (של פעם), אריק איינשטיין (כמובן), החלונות הגבוהים, דני ליטני, מתי כספי  (מאוד מוכשר אבל כבר הוכיח יותר מפעם שהוא לא מאוד חכם…), משינה, תיסלם, בנזין (ופוליקר בפרט), אהוד בנאי, איפה הילד, גן חיות (הפחות מוכרים ברשימה אני מניח), רמי פורטיס, אריאל זילבר, תמוז, טיפקס, יהודית רביץ,  קורין אלאל, דני רובס (והאלטר אגו שלו ג'ימי אוחנה), מאיר אריאל, החברים של נטאשה ועוד רבים וטובים (או אולי פחות טובים) – ויסלחו לי אלה ששכחתי כרגע.
הדוגמא היחידה שעולה בדעתי להרכב ישראלי חדש יחסית שאני אוהב הוא ג'יין בורדו.

אוסיף פה עוד שמונה שירי ישראליים אהובים עליי, שוב בלי סדר מסוים:

החלונות הגבוהים – כל השבוע לך

אהוד בנאי – טיפ טיפה:

תיסלם – כלניות:

שלום חנוך – ככה וככה:

החברים של נטאשה – בדקה אחת שפויה:

דני ליטני  (וגם מתי כספי…) – לא ידעתי שתלכי ממני:

תמוז – ככה את רצית אותי:

כוורת מדינה קטנה:

זהו… יש מניין. יכולתי להוסיף עוד המון אבל אעצור כאן.

והרשומה המומלצת היא – לשרביט החם – שירים ישראלים אהובים – בבלוג של empiarti

השרביט החם – האם אתם בעד או נגד פדרציה בישראל?

במדור השרביט החם  הוצע לנו רעיון מעניין: לחלק את מדינת ישראל למספר מדינות (כמו לדוגמא ה- states בארה"ב) שכל אחת מהן תשמור על עצמאותה בענייני פנים אך יהיה לה שלטון מרכזי שיקבע נושאים כמו מדיניות חוץ, ביטחון וכדומה.

רעיון כזה אמור לעזור לפתור את המשברים שאנו חווים כאן בחודשים האחרונים (ובעצם כבר הרבה שנים).

האסוציאציה הראשונה שעלתה לי למקרא הנושא הייתה סיפור ישן של אפרים קישון – הוא ניסה לפתור בעיה אחרת אבל הגיע לאותו רעיון בערך. בסיפורו קישון מדבר על הבעיה שיש לישראל בייצוג באו"ם ומתאר כיצד הרבה ערים בישראל מכריזות על עצמן כמדינות עצמאיות כך שלכל אחת מהן יש ייצוג באו"ם  וישראל זוכה לקולות רבים.

אבל כמובן הוא מסיים את הסיפור בשאלה קשה: כיצד למנוע מהמדינות/ערים האלה להצביע זאת נגד זאת?

האסוציאציה השנייה שלי הייתה הפילוג בקיבוץ המאוחד שהתרחש בתחילת שנות ה-50 על רקע פוליטי (במונחים של היום אפשר לראות בזאת פילוג בין השמאל והימין אבל זה היה פילוג בין השמאל והשמאל השמאלי יותר).

בפילוג הזה קיבוצים רבים התפלגו לשניים על רקע הדעות הפוליטיות של חברי הקיבוצים. (אגב, במקרה יוצא לי לפרסם את הרשומה הזאת בחג הפועלים… אחד במאי. מעניין).

שתי האסוציאציות האלה גורמות לי לחשוב על השאלה כיצד יוקמו המדינות במסגרת הפדרציה. יש בארץ ישובים או אזורים בהם באופן יחסי הדעות הן הומוגניות (המחשבה הראשונה היא כמובן על ערים חרדיות), אבל בהרבה מאוד בארץ יש הטרוגניות יחסית. אם נניח למשל שכמו בהרבה אמירות תקום "מדינת תל אביב" שתהיה חילונית וליברלית, מה יעשו תושבי תל אביב החרדים, הדתיים או המסורתיים הלא-ליברליים? האם הם יעברו למדינת בני-ברק? החרדים אולי יסתדרו בה, אבל מה יעשו הכיפות הסרוגות או המסורתיים? האם הם יעברו למדינת גבעת שמואל או שייאלצו להרחיק לכת עוד יותר למדינת אריאל?

בקיצור, כמו בפילוג של התנועה הקיבוצית, הרבה אנשים ייאלצו (או סתם ירצו) לעזוב את ביתם כדי לעבור למקום בו דעותיהם מקובלות יותר. אני מניח שגם משפחות יתפרקו על רקע זה ויהיה פה שמח – במובן העצוב של המילה.

אבל מה שיותר מטריד אותי הוא עצם ההגדרה של פדרציה – כל המדינות שיקומו יהיו כפופות לשלטון מרכזי אחד שיקבע את מדיניות החוץ, הביטחון, הכלכלה ועוד.

איך זה בדיוק יעבוד? האם הצבא הפדרלי ימהר להגן על מדינת בני ברק (שכנראה תושביה לא יתגייסו לצבא) כאשר היא תותקף ע"י מדינת רמת גן (סתם דוגמא). האם החיילים ממדינת אריאל יסכימו להשתתף בפינוי ישובים יהודיים בלתי חוקיים?

ומה לגבי מדיניות החוץ? מי יתמוך ברוסים, מי באמריקאים? מי יסכים לקלוט פליטים מאזורי סכסוך בעולם ומי יתנגד לכך?  השלטון הפדרלי יצטרך להיבחר ע"י כל המדינות בפדרציה ולכן בעצם ייראה דומה מאוד למה שקורה בארץ (כלומר בכנסת) בשנים האחרונות.

לדעתי כל הנושא לא באמת ישים. אבל החשש הגדול הוא שאם תקום פדרציה שכזאת היא לא תחזיק מעמד זמן רב – המדינות השונות בפדרציה לא יסכימו לשתף פעולה זאת עם זאת ובשלב מסוים – די מהר – הפדרציה  תתפרק לאוסף של מדינות נפרדות שלא בהכרח יחיו בשלום זאת עם זאת.

אז לסיכום – אני נגד…

והרשומה המומלצת היא – עיניים של בובה – בבלוג של עמי בן בסט

השרביט החם – כלב או חתול? (או אולי דג זהב?)

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  חיות המחמד שלנו.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה. 

החתולה הראשונה שלנו הייתה אספרגוס. חתולה מנומרת אפורה חמודה וחכמה. לא הרבה זמן אחרי שאימצנו אותה התגלגלה אלינו (אני כבר לא זוכר איך בדיוק) חתלתולה שחורה צעירה שזכתה לשם סעדיה. (בגלל מבטה מוכה ההלם, שגרם לעננת לחשוב על הכלב סעדיה מהתכנית "מה יש") אבל אספרגוס מאוד לא אהבה את סעדיה ולנו היה קשה עם שני חתולים והצלחנו למצוא לה בית אחר.

אחרי זמן מה אמצנו את פטל – חתלתולה חמודה שהצלנו מכמה ילדים ששיחקו בה (ולא איתה). אספרגוס כן הסתדרה איתה וחיינו באושר עד לילה אחד שבו פטל חזרה הביתה בזחילה ויבבות…
באותה תקופה גרנו בקומת קרקע והחתולות יצאו מהבית וחזרו כרצונן. אבל באותו לילה פטל כנראה נפגעה ע"י מכונית ושברה את האגן. זה היה מאוד עצוב, אבל אחרי כמה שבועות ארוכים האגן שלה התאחה והיא חזרה לתפקוד מלא.

ב-1997 עמדנו לעבור ל- RELOCATION בארה"ב. לא רצינו לקחת את החתולות אתנו למסע ארוך ולא נוח (להן ולנו). אחי הגדול הסכים לשמור על אספרגוס כל עוד לא נהיה בארץ, לפטל מצאנו משפחה מאמצת אחרת.

גרנו שנתיים וחצי בארה"ב – התקופה הארוכה ביותר בה חייתי עם עננת וללא חתולים. כשחזרנו לארץ אספרגוס זכרה אותנו ושמחה לחזור אלינו, אבל לצערנו אחרי פחות משנה היא מתה בנסיבות טרגיות.

עננת הייתה אז בהריון עם בננו הצעיר והחלטנו שזה לא זמן טוב להכניס חתול חדש הביתה אבל היה לנו ברור שזמן כלשהו אחרי הלידה נאמץ חתול חדש. אחותה של עננת מצאה בשלב כלשהו חתולה יפיפה שננטשה במוזיאון הפתוח של תפן ולקחה אותה אליה מתוך כוונה להעביר אותה אלינו. קיבלנו אותה אחרי כמה חודשים והיא זכתה לשם סיסילי על שם העיירה מתוך הסדרה "חשיפה לצפון".

אחרי כמה שנים עננת מצאה יום אחד ברחוב גור חתולים ג'ינג'י מסכן ובוכה. היא פיתתה אותו לביתנו והוא קיבל את השם בילבו (על שם בילבו בגינס). הוא גדל להיות חתול יפה וחכם למדי שלא הסתדר יותר מדי עם סיסילי אבל הם חיו ביחד בשלום.

אחרי כמה שנים של חיים עם שני חתולים החלטנו להרחיב את המשפחה. כלומר לא בדיוק החלטנו… חברים של אחי (אותו אחד שטיפל באספרגוס כשגרנו בארה"ב) עברו לאוסטרליה וחיפשו משפחה מאמצת לחתולם "לס" שנקרא כך כי צבעו הזכיר את צבע אדמת הלס.

מאז שהבעלים המקוריים של לס עברו לאוסטרליה הוא הספיק לעבור אצל שני בעלים נוספים ואצלנו הוא כבר היה יד שלישית או רביעית… הוא היה חתול מוזר שגרם לנו ללא מעט צרות ואפילו קיבל בשלב מסוים תרופות פסיכיאטריות אבל בסופו של דבר הוא היה חתול נהדר שמאוד אהב אותי באופן אישי. בשנה וחצי האחרונות של חייו של לס עבדתי מהבית והוא תמיד היה אתי בחדר העבודה – על הברכיים שלי, על השולחן או על הספה לידי.

הנה שלושת החתולים סיסילי, בילבו ולס בתמונה נדירה:

לצערנו גם בילבו מת בגיל צעיר יחסית. אחרי כמה חודשי אבל אימצנו גור ג'ינג'י חדש בשם פרסי (על שם פרסי ג'קסון – שם שקצת בלבל אנשים שחשבו שהגזע שלו הוא פרסי). גם הוא כמובן הציק לסיסילי אבל איכשהו הם הסתדרו.

לס מת בנסיבות טבעיות בגיל 13 בערך – לא מאוד צעיר לחתול אבל גם לא מאוד מבוגר.

חזרנו להיות משפחה ממוצעת של שני חתולים (פרסי וסיסילי), אבל באפריל לפני שש שנים חברה של בתי הצילה גור חתולים קטן שנתקע בביוב ואנחנו אימצנו אותו… מכיוון שבדיוק חזרנו מטיול משפחתי בפראג קראנו לו קפקא.

קפקא גדל להיות חתול שמן ומוזר שבעיקר לא מסוגל לסבול דלתות סגורות. אם מישהו סוגר דלת בבית הוא מיד מתייצב לידה ומתחיל לגרד אותה עד שנפתח לו….

 סיסילי חיתה אצלנו 17 שנים עד שנפטרה בשיבה טובה (הייתה כנראה בת 19 בערך – גיל מכובד מאוד לחתול) ומאז אנו מסתפקים בשני חתולים ג'ינג'ים – פרסי וקפקא.

מה יהיה בעתיד? אני בטוח שיהיו עוד חתולים… ומניח שגם הם יהיו חתולים מאומצים שנציל מחיים ברחוב.

והרשומה המומלצת היא – כלב או חתול? – בבלוג של adiad

תודה לעננת על התמונות (את לס אני צילמתי…)

הנושא החם – חוויה משנה חיים בליווי פסקול מהתקופה

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על על חוויה שמשנה חיים שחווינו בעברנו ולצרף לה פסקול של התקופה.

אני לא באמת בטוח אם חוויתי חוויות משנות חיים ואם היה לי פסקול מתאים מהתקופה שליווה אותן… אבל מכיוון ששלוש הרשומות שקראתי בנושא היו על תקופת השרות הצבאי של הכותבים חשבתי מיד גם אני על השרות הצבאי שלי. לא על שש השנים בהן ביליתי בעיקר במשרד מול מחשב, אלא על התקופות של הטירונות, קורס המ"כים וקורס הקצינים בהם הייתי "באמת בצבא".

הזיכרון הראשון שעלה לי היה מהטירונות. הייתה לי טירונות לא נעימה… טרטורים, אוכל נוראי והרבה בלגן שדי דיכא אותי (הייתי אומר שזה ככה תמיד בטירונות, אבל מבני ובתי שמעתי דברים אחרים). יום אחד היינו אמורים לזרוק רימון חי במטווח. בזמן שחיכיתי לתורי ישבו לידינו כמה מהמ"כים ושמעו מוזיקה בטרנזיסטור או רדיוטייפ. מוזיקה הייתה מאוד חסרה לי בזמן הטירונות ולהפתעתי הם דוקא שמעו (כמובן במקרה) את אחד השירים האהובים עליי – STARMAN של דיוויד בואי. זה די עודד אותי.

ואני קופץ שנתיים קדימה לקורס קצינים… שם היחס היה הרבה יותר טוב חוץ מזה שלא נתנו לנו לישון. לילה אחד יצאנו למסע בסביבות הבסיס (מותר לגלות שזה באזור מצפה רמון…) ובאותו לילה היה מטר מטאורים מדהים. היפה ביותר שראיתי בחיי…
בזמן שהלכתי במסע הזה שקעתי כולי במראה הכוכבים הנופלים ובראשי התנגנה מוזיקה מתוך הקטעים האחרונים והמוזרים משהו של האלבום LOW (ניחשתם נכון – של דיוויד בואי…)
אני לא בטוח אם זה היה אחד הקטעים הבאים או שניהם אז אני משתף את שניהם לפי סדר הופעתם באלבום:

והרשומה המומלצת היא – פסקול משמעותי בתקופה של חיי – בבלוג של קנקן

שרביט העבודות הזמניות

במדור השרביט החם נשאלנו ע"י אדם המקורב אליי מאוד על העבודות הזמניות בהם עבדנו.

תיאורטית, כל חיי עבדתי פעם אחת בעבודה זמנית ומעבר לכך כל העבודות שלי היו קבועות ובתחום המחשבים.

אבל בעצם היו לי עוד כל מיני עבודות זמניות נוספות בהן עבדתי בתקופות שונות של חיי (שהאחרונה שבהן הסתיימה ב-1988…

אנסה להתחיל בהתחלה… בהתחלה סתם שיחקתי וקראתי ספרים אבל כבר בתור ילד צעיר יחסית עסקתי פה ושם בשתי עבודות פופולאריות שהעשירו את דמי הכיס שלי.

הראשונה הייתה בייבי סיטינג – אמנם עוד הייתי ילד צעיר, אבל לשכנים ממול היה ילד צעיר עוד יותר ומדי פעם הם היו מבקשים מאמי שתשלח את אחד הילדים לשמור עליו. אני מניח שהיה להם מאוד נוח שלבייבי סיטר הצעיר שלהם יש גיבוי מוצק בזכות הורה (או שניים) בדירה ממול.

את שעות הבייבי סיטינג האלה העברתי בד"כ בצפייה בטלוויזיה אצל השכנים (הייתה אפילו תקופה לא קצרה להם הייתה טלוויזיה צבעונית ולנו רק שחור לבן…) אני מניח שזהו בד"כ אופי העבודה של בייבי סיטר, לא?

העבודה השנייה באותם גילאים צעירים נבעה ישירות מכך שתמיד הייתי "תלמיד טוב". כבר בכיתות הגבוהות של בית ספר יסודי התחלתי לתת שיעורים פרטיים לילדים צעירים ממני במקצועות שונים עם דגש על מתמטיקה (או חשבון בכיתות הנמוכות ).

זו הייתה הכנסה לא רעה למרות שהיא דרשה ממני גם השקעה ולא רק צפייה בטלוויזיה…

המשכתי לתת שיעורים פרטיים עד לסיום האוניברסיטה, כאשר עם השנים הוספתי גם שיעורים בפיזיקה ובמחשבים.

אהבתי ללמד בשיעורים פרטיים – במיוחד במקרים כשהתלמיד (או במקרים נדירים במיוחד – התלמידה) באמת רצה ללמוד, הבין את החומר והראה התקדמות אמיתית. זה בהחלט נתן לי תחושת סיפוק מעבר לכסף שהרווחתי.

בחופש הכי גדול שהיה לי – בין סיום התיכון לבין תחילת הלימודים באוניברסיטה (הייתי עתודאי) חיפשתי עבודה רצינית – כלומר של יותר מכמה שעות מזדמנות. הייתי מוכן לעבוד בכל עבודה בעצם ולכן הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי עבודה מיידית – שטיפת כלים בישיבה. כלומר- בד"כ שטפתי כלים בעמידה, אבל המוסד בו שטפתי כלים היה ישיבה בה גרו ילדים/נערים בתנאי פנימיה.

זה היה פחות או יותר המפגש הראשון שלי כבוגר עם "העולם האמיתי". עבדתי יחד עם אנשים "קשי יום" שפרנסו משפחות ממשכורת מינימום כולל ערבים מהשטחים.

אני לא יכול לומר שאהבתי את העבודה הזאת. היא כללה בעיקר שטיפת שאריות מזון מכלים והכנסתם למדיח. אבל היה מעניין לפגוש את האנשים שעבדו איתי ולחיות קצת מחוץ לבועה המוגנת בה נמצאתי רוב חיי.

במהלך לימודיי באוניברסיטה מצאתי (פרט לשיעורים הפרטיים) את העבודה המעניינת ביותר שבה עבדתי. אולי המעניינת ביותר אי פעם – כולל העבודות "המקצועיות" שלי. זו היא כמובן העבודה הראשונה עליה חשבתי למדור.

העבודה הייתה הדרכה במוזיאון המדע של האוניברסיטה העברית. היום המוזיאון הזה ידוע כ"מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד" והוא נמצא בבנין גדול בקרית המוזיאונים שבגבעת רם, אבל באותם שנים הוא אפילו לא נחשב ל"מוזיאון" אלא נקרא "עין רואה – סדנה למדע" ושכן (או אולי שכנה – אם הוא היה סדנה ולא מוזיאון) במרתף אחד הבניינים שבקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם.

צוות הסדנה היה קטן והתחלק לשניים – צוות מקצועי שהיא אחראי לקביעת המוצגים, תוכניות הדרכה, תיאום עם בתי ספר וכו' וצוות מדריכים קטן שכלל שני סטודנטים (אני אחד מהם) ושתי בנות בשרות לאומי.

תפקידנו לא הצטמצם רק להדרכה – היינו אחראים גם לפתיחת ונעילת הדלתות, מכירת הכרטיסים ושמירה על הסדר והניקיון.

ברוב הימים המקום היה רגוע מאוד ורוב עבודתי התמקדה בישיבה ליד השולחן בכניסה ומכירת כרטיסים בודדים למבקרים מזדמנים. באותם ימים רגועים יכולתי לנצל את הזמן לפתירת תרגילים בקורסים אותם למדתי.

אבל הימים המעניינים היו באמת מעניינים. היו אירועים שונים והדרכות מאורגנות לבתי ספר בהם ממש פרחתי – נהניתי להדריך, נהניתי לראות את תגובות המבקרים למוצגים השונים.

לצד מוצגים מורכבים, היו לנו מוצגים פשוטים להפליא שנדהמתי כל פעם מחדש לראות כיצד הם פועלים כל פעם מחדש.

הפשטני ביותר היה כרזה שעליה המשפט הבא:

אם תרצו אין

אין זו אגדה

היו אנשים שקראו את המשפט חמש פעמים ברציפות ולא הצליחו להבין שבמשפט קיימת מילה מיותרת… (אתם מצאתם אותה?(

לקראת סיום הלימודים שלי התקבלה תרומה נדיבה ממשפחת בלומפילד לבניית המוזיאון. התבשרנו גם כי במסגרת ההתמקצעות המוזיאון בעתיד יעסיק רק מדריכים עם רקע חזק בפיזיקה (שלא היה לי)…  היה לי קצת עצוב לשמוע זאת, אבל אני בכל מקרה עמדתי להתגייס לצבא.

באחת מישיבות הסגל האחרונות בהן השתתפתי התבקשו אנשי הצוות להציע שמות למוזיאון העתידי. ההצעה המנצחת (לדעתי) הוצעה ע"י הסטודנט השני בצוות: "אצטדיון בלומפילד למדע".

כתבתי הרבה… נשארה רק עבודה זמנית אחת אותה אני זוכר.

בחופשת פסח של שנה ב' באוניברסיטה עבדתי כמדריך בקייטנת מחשבים. זו הייתה חוויה משעשעת משהו.

הילדים היו צעירים מכדי באמת ללמוד מחשבים – אם אני לא טועה הם היו בסף כיתה ב' (אבל בודאי לא מעבר ל-ג'). לימדתי אותם BASIC ונדמה לי שחלק מהילדים קלטו חלק מהחומר, אבל לצערי רוב הילדים לא באמת התעניינו בלימודים ורק רצו לשחק במחשבים.

צריך לזכור שזה היה הרבה לפני עידן האינטרנט. באותו זמן (שנת 1987) מחשבים אישיים עדיין לא היו נפוצים בכל בית ומבחינת הילדים "לשחק במחשב" כלל בעיקר הקלדת אותיות אקראיות…

הזיכרונות העיקריים שלי מאותה קייטנה היו הרעש והבלגן ששררו בשיעורים, השוקו והלחמניה שגם אני קיבלתי בכל יום וילדה אחת שהייתה דוברת אנגלית וכל מה שהיא רצתה זה לשבת מול המחשב ולהקליד משפטים שלמים באנגלית…

ומאז שסיימתי את הלימודים כל העבודות שלי היו קבועות )פחות או יותר)  בתחום המחשבים.

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם –עבודות זמניות – בבלוג של Empiarti

הנושא החם – סיפורי שמות

במדור השרביט החם מוצע לנו הפעם לכתוב על הסיפור המיוחד (או הפחות מיוחד) מאחורי השם שלנו או של מישהו אחר. באופן לא מפתיע למי שהציע את הנושא יש שם זהה לשם שלי ולכך זה מחזק את הרצון שלי לכתוב.

כשנולדתי הוריי קראו לי מרדכי ראובן.

מרדכי על שם אבי סבי: במשפחה של אבי היה נהוג לקרוא לילדים על שמות קרובי משפחה שנפטרו וכך לא היה מסובך למצוא שמות לי, לאחיי ולאחיותיי. או שכן… הבנתי מהוריי שהופעלו עליהם לחצים לקרוא לילדים בשמות קרובי משפחה מסוימים.

אבל ראובן שנקראתי על שמו לא היה קרוב משפחה. הוא היה חייל בגרעין הנח"ל של אמא שלי. למרבה הצער הוא נהרג בתאונה. ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מהלוויה שלו – כך שאפשר לומר שהם התחתנו בזכותו של אותו ראובן.

מכיוון שכך הוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור ראובן, אבל כשאחי הגדול נולד הופעל עליהם לחץ לקרוא לו בשם של אחד הסבים ז"ל. אחריו נולדה בת שלה הם לא קראו ראובן (באותה תקופה לא היה מקובל לתת לבנות שמות של בנים) ואז נולדתי אני. גם אני הייתי אמור להיקרא ראובן אבל שוב הופעל לחץ… ומכיוון שהיה סיכוי סביר (שלא התממש) שאהיה הבן האחרון של הוריי, הם החליטו לתת לי שני שמות: מרדכי ראובן.

אבל בעצם כל חיי קראו לי מוטי. תמיד ידעתי ששמי הרשמי הוא "מרדכי ראובן" אבל אף אחד לא קרא לי ככה.

כשהגעתי לגיל 16 והוצאתי תעודת זהות, החלפתי את השם רשמית ל"מוטי".

יש התוהים איך ההורים שלי קיבלו את זה. האמת היא שההורים שלי הציעו את הרעיון ואפילו מאוד עודדו אותי להחליף את השם.

כמובן שגם לכך יש סיבה: לאבא שלי גם יש שני שמות פרטיים. לצורך העניין נקרא לו בשמות הבדויים משה יאיר. אבל כשהוא נולד, השם שלו נרשם בטעות בתעודת הלידה כ"יאיר משה".

כך הוא חי בשם אחד במציאות ובשם אחר בתעודת הזהות (בערך כמוני).

בשנת 1973 הוריי החליטו לעברת את שם המשפחה שלנו. החלפנו את שם המשפחה הגלותי בשם עברי יפה ובאותה הזדמנות אבי החליט להחליף את סדר השמות שלו בתעודת הזהות כדי שהם יתאימו למציאות.

ואז הוא הלך למילואים. אחרי כמה ימים הגיעו שוטרים צבאיים הביתה לחפש אותו (אני זוכר היטב את השוטרים האלה…). מסתבר כי בעקבות החלפת השמות הוא נקרא למילואים פעמיים במקביל: פעם אחת כיאיר משה ושם המשפחה הישן ופעם שנייה כמשה יאיר ושם המשפחה החדש. אבל הוא התייצב רק פעם אחת…

זה גרם לטראומה קלה להורים שלי, שהחליטו ששני שמות פרטיים הם לא רעיון טוב.

כך קרה שהחלפתי את השם ל"מוטי". אני חושב שאני אחד הבודדים בעולם שזהו שמו הרשמי.

מה שכמובן לא שכנע את כולם: בצבא שיניתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי" לא פחות משלוש פעמים. עד היום אני מקבל מכתבים הממוענים ל"מרדכי" ויש גם אנשים המתעקשים לקרוא לי כך.

קצת אחרי גיל 16 החלטתי שאני לא מרוצה מהשם שלי. איך אפשר להיות מרוצה משם שאין לו משמעות?

משם ששני השירים שנכתבו עליו הם "מוטי, מוטי, מוטי – זה לא סתם בחור אידיוטי" ו-" יאללה לך הביתה מוטי"?

ברור שזהו לא שם רציני או מכובד.

בסביבות גיל 18-19 החלטתי לשנות את שמי (שוב). הבעיה הייתה שלא ידעתי לאיזה שם לשנות אותו. הייתה תקופה שחשבתי על השם "אדם" – כדי להוכיח (או ליצור רושם מוטעה) שאני בן אדם. (אני חושב שזה גם היה בהשפעת הספר "אדם בן כלב" שאותו קראתי ומאוד אהבתי באותה תקופה).

למרבה המזל לא עשיתי זאת כי קצת אחר כך פרץ לתודעה הציבורית הזמר "אדם" וממש לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו.

ונשארתי סתם מוטי.

אולי עשיתי טעות שהחלפתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי"? אני מניח שלא… מי היה קורא את הבלוג של "mordechayor"?

והרשומה המומלצת היא – השרביט החם – סיפור שמות אנקדוטאלי – בבלוג של קנקן

הנושא החם – בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.

והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

הנושא החם – האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או אם לצטט יותר באריכות:

האם מעבר לכתיבה בבלוגים שאתם כותבים, אתם פעילים ברשת חברתית כזאת או אחרת? יש לכם דף פייסבוק? 
אתם מצייצים בטוויטר?  אתם מעלים תמונות שאתם מצלמים לאינסטגראם' או לחילופין משתמשים במסגרת הזאת לכתיבה כזאת או אחרת?

יש לכם טיקטוק שלשם את מעלים סרטונים או צופים בסרטונים של אחרים?

האם כל אלה מהווים תחליף לבלוג, או שלא?

התשובות שלי די פשוטות:

כן, יש לי עמוד פייסבוק. השימוש שלי בו שונה מאוד מהשימוש שלי בבלוג. בדף הפייסבוק שלי אני בעיקר מפרסם תמונות מטיולים (בעיקר של פרחים). לעיתים אני מפרסם סטטוס קצר – אקטואלי יחסית. שתי דוגמאות:
לפני כמה שנים כשהחזאים הודיעו ש"החורף חזר" ויהיה קר ויירד גשם, צילמתי את עצמי בסנדלים ומכנסיים קצרים ופרסמתי זאת יחד עם ציטוט מהתחזית.

לפני כשבוע פרסמתי אמירה קצרה על המחאה: " אני חושב שלראשונה בהיסטוריה אנרכיסטים מפגינים נגד החלשת מערכת המשפט".

לעיתים אני גם משתף פוסטים של חברים.

הבלוג שלי – כפי שאתם מכירים – הוא שונה לחלוטין. שם אני כותב בעיקר סיפורים הזויים אבל לעיתים גם מחשבות על נושאים אחרים (בזמן האחרון בעיקר בנושאי השרביט החם).

אני לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לדעתי פייסבוק הוא מקום מתאים לפוסטים קצרים שאין צורך לחזור אליהם.

אני גם לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לא נראה לי שלאנשים תהיה סבלנות לקרוא את הסיפורים שלי שם.

אין לי טוויטר, לא אינסטגרם ולא טיקטוק. למה? לא יודע. לא באמת יודע בשביל מה הם טובים. כנראה זה קשור לגיל שלי (רמז: עברתי את ה-50 די מזמן), אבל אני חושב שגם לילדים שלי אין טוויטר, אינסטגרם או טיקטוק. למען האמת הם גם לא ממש משתמשים בפייסבוק…

(אבל אחיין שלי מפרסם סרטונים בטיקטוק).

וזהו בעצם… כזה אני.  כמובן זה לא אומר שיש פה איזושהי אמת מוחלטת, לכל אחד מתאימים דברים אחרים.

והרשומה המומלצת היא – אשה עם מרד קטן – בבלוג של שיק