הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

להמשיך לקרוא הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

הנושא החם – אז איך נפגשתם?

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב את סיפור הפגישה שלנו ובנות או בני זוגנו.

לפני כשבוע עננת ואני ציינו 33 שנים לדייט הראשון שלנו (איך הזמן טס) וזאת הזדמנות להעלות קצת זכרונות מאז…

באופן מפתיע, או אולי לא כל כך מפתיע, עננת ואני נפגשנו דרך המחשב. היום זה יחסית מקובל, אבל לפני 33 שנים לא היו אינטרנט או מחשב בכל בית כך שלדעתי אנחנו מהזוגות הראשונים בארץ שנפגשו בצורה זאת.

בקיץ 1989 הייתי קצין צעיר ביחידת מחשב בצה"ל. סיימתי לימודי מדעי המחשב במסגרת העתודה האקדמית ביולי 1988, עברתי קורס קצינים בבה"ד 1 בסוף אוקטובר של אותה שנה ואת ההשלמה בממר"מ סיימתי בפברואר 1989.

שובצתי ליחידת המחשב של אגף הלוגיסטיקה (שאז עדיין נקרא אגף האפסנאות….). למרות שהיחידה כעיקרון ישבה בשלישות ברמת גן, נשלחתי לפרויקט של מרכז ההובלה בבית נבאללה, שם ישבתי כל יום.

להמשיך לקרוא הנושא החם – אז איך נפגשתם?

הפרעות אכילה ושאר ירקות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפרעות אכילה, מוזרויות אכילה, השמנה, הרזיה ו- כמו שכתוב בכותרת – שאר ירקות.

התלבטתי אם אני רוצה לכתוב לנושא הזה… אני עדיין (בשעת תחילת הכתיבה) עדיין לא סגור על זה, אבל אם אתם קוראים כנראה שלא רק כתבתי אלא גם החלטתי לפרסם.

עד גיל 14 בערך הייתי ילד שמן. כזה עם כרס ושומנים מסביב. זה הפריע לי מעט בתור ילד, אבל לא עשיתי שום דבר בעניין.

היום אני יודע לומר שלא אכלתי יותר מדי, אבל היו לי הרגלים לא בריאים – לא אהבתי לעשות ספורט אלא העדפתי לקרוא ספרים (גם היום זה כך) ואכלתי יותר מדי פחמימות (בעיקר לחם ותפוחי אדמה) ומעט מדי ירקות.

אבל בסביבות גיל 14 חוויתי קפיצת גדילה שבזמן קצר פרסה את המשקל שלי לגובה… במשך כמה חודשים קצרים הוספתי לגובה שלי כ- 20 ס"מ והמשקל כנראה לא השתנה משמעותית.

לא שהפכתי לנער גבוה (וגם היום אני לא גבוה) אבל גבהתי ורזיתי משמעותית יחסית למה שהייתי קודם.

להמשיך לקרוא הפרעות אכילה ושאר ירקות

הנושא החם – בשר מתורבת

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הבשר המתורבת – בשר המגודל במעבדה ובעלי חיים לא נפגעים מגידולו. נשאלו שם השאלות האם טבעונים יאכלו אותו וגם האם הוא יהיה כשר לאכילה עם חלב.

הנושא הזה יחסית קרוב אליי. רבים מהקוראים בבלוג שלי יודעים שאני טבעוני. יש וודאי גם כאלה שעד  קריאת משפט זה לא ידעו על כך כי  -בניגוד לכמה טבעונים שאני מכיר – אני לא מנפנף בטבעונות שלי בכל הזדמנות.

הייתי צמחוני מגיל צעיר יחסית – 13-14 והפכתי לטבעוני לפני כשמונה שנים.  תהליך המעבר מצמחונות לטבעונות היה הדרגתי כך שההפיכה לטבעוני הייתה יותר הצהרה מאשר מהפך אמתי, אבל העובדה הברורה היא שלא אכלתי בשר כבר יותר מארבעים שנה.

להמשיך לקרוא הנושא החם – בשר מתורבת

משחקי המחשב / הטלפון שלי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על המשחקים ששיחקנו או שעדיין משחקים במחשב או בטלפון.

פעם, איפשהו בתחילת שנות ה-80 שמעתי על מושג שנקרא "משחק טלוויזיה".  מחברים מכשיר פלאי כלשהו לטלוויזיה ואז אפשר לשחק משחקים באמצעותה!
המשחק הראשון שהכרתי היה כמובן של אטארי. אני זוכר שהשכנים שלנו ממול קנו כזה ומעט שיחקנו אצלם. אני זוכר גם  שכשהייתי בכיתה ט' היה לנו ערב של "יריד" שבמהלכו אחד התלמידים הביא קונסולת משחקים של אטארי ונוצר תור ארוך של ילדים שרצו לשחק בה.

המשחקים כמובן היו פשוטים מאוד – בעיקר שני קווים שהזזנו ימינה ושמאלה מתוך כוונה לפגוע בנקודה שקפצה ביניהם…

מעט אחר כך, גם אנחנו קנינו קונסולת משחקים – דווקא של פיליפס. אני זוכר שהמשחק שאהבתי בעיקר והייתי די מוצלח בו היה הפולשים מהחלל – space invaders. אני חושד שהשקעתי יותר מדי זמן במשחק הזה…

להמשיך לקרוא משחקי המחשב / הטלפון שלי

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

להמשיך לקרוא ניקיונות הפסח

יום הולדת 3 לקהילת פרפרים

מדור השרביט החם מזכיר לנו כי השבוע (ליתר דיוק ב-17.3) נחגוג יום הולדת 3 של קהילת פרפרים.
כדי לציין את הארוע אני מעתיק בלי בושה חלק מהרשומה שכתבתי לרגל יום ההולדת הראשון של קהילת פרפרים:

מהי קהילת פרפרים?
מספר "פליטים" מקהילת הבלוגים של ישראבלוג ובראשם הבלוגר "קנקן" החליטו להקים קהילה משלהם. קהילה הקושרת בלוגים בעברית.  יכול להיות שאני לא מדייק בעובדות, לכן פשוט אצטט מדף הקהילה:

קהילה שמטרתה לרכז ולאחד בדף ראשי אחד מגוון רחב של בלוגרים שכותבים בעברית,  ומכל הפלטפורמות – כדי לתת להם כאן במה לפרסם, להכיר ולהגיב.

דף הקהילה מאפשר ניווט נוח מדף אחד – אל כל אחד מהבלוגים של חברי הקהילה.

תקצירי הפרסומים האחרונים של החברים בקהילה מתעדכנים בדף הקהילה בזמן אמת.

להמשיך לקרוא יום הולדת 3 לקהילת פרפרים

אז למה בעצם אני כותב בלוג?

במדור השרביט החם נשאלה השאלה שבכותרת. יש גם חידוד לשאלה – למה דווקא בלוג במיוחד היום, כאשר יש פייסבוק וטוויטר וכמובן טיק טוק ואינסטגרם – מה בכל זאת מניע כל אחד ואחת מכם לכתוב בבלוג?

התשובה הפשוטה לשאלה היא שאני לא בטוח. כלומר אני בטוח למה אני לא מפרסם בפייסבוק, טוויטר, טיק טוק ואינסטרגם – כי הם לא כלים המתאימים לתוכן שלי. אבל למה אני כותב בלוג?

כשהייתי צעיר (יפה לא הייתי) ידעתי שאחד הכישרונות שלי הוא כתיבה. כתבתי סיפורים ושירים (בחרוזים) מגיל צעיר. תמיד הייתי חבר במערכת עיתון בית הספר. בי"ב גם השתתפתי בכתיבת הצגת סוף השנה. בצבא כתבתי כל מיני סיפורים קצרצרים (רבים מהם דומים לאלה שפרסמתי בבלוג שנים אחר כך) ושילבתי אותם בכל מיני מקומות מוזרים – העיקרי הזכור לי הוא במערכת דיווח השעות של המדור שלי.

להמשיך לקרוא אז למה בעצם אני כותב בלוג?

משבר גיל ה-X

אני כותב הפעם לפי הצעה של מדור השרביט החם הקודם  למרות שכבר פורסמה הצעה חדש.   הנושא הוא משברי גיל כלשהו.

ככל הזכור לי לא חוויתי משבר כלשהו בגיל 10, 20 או 30. טוב, אם לדייק, חוויתי כמה משברים בגילאים אלה, או לפניהם או אחריהם,  אבל אלה לא היו משברים שהיו קשורים לגיל אלא משברים שנבעו מבעיות בחיים.

המשבר הראשון שחוויתי שהיה קשור ישירות לגיל היה בגיל הלא פופולארי (למשברים) של 37. הסיבה הישירה למשבר הזה הייתה השיר של מריאן פיית'פולהבלדה על לוסי ג'ורדן.  למי שלא מכיר את השיר היפה והעצוב הזה (לטעמי כמובן), הוא מספר על אישה שבגיל 37 הבינה שהחיים שלה כבר לא יהיו מדהימים וזוהרים (הם גם לא היו קודם) והיא חווה התמוטטות עצבים בעקבות זאת.

להמשיך לקרוא משבר גיל ה-X

צער בעלי חיות מחמד

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – צער בעלי חיות מחמד – לספר על צרות או דאגות שגרמו לנו בעלי חיים.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.  בשנים האחרונות רוב הזמן יש לנו שניים או שלושה חתולים.

כמובן שגידול חתולים כרוך בהרבה צרות – חלקן קטנות כמו חפצים שהם שוברים, שריטות שהם גורמים ומחלות ופציעות קלות שנגרמות להן וחלקן גדולות כמו היעלמויות או מחלות ופציעות לא קלות וכמובן מוות. תוחלת החיים של החתולים קצרה בהרבה מזאת של בני האדם ולכן לרוב נגזר עלינו להיפרד מהחתולים שלנו עם מותם וזה אף פעם לא קל.

אבל החתול שגרם לנו להכי הרבה צרות ובעיות היה ללא ספק לס שנקרא כך כי צבעו הזכיר לבעליו המקוריים את צבע אדמת הלס.

את לס קיבלנו מיד שלישית… במקור הוא היה חתול של חברים של אחי. החברים נסעו לכמה שנים לאוסטרליה לצורך פוסט דוקטורט של האישה (שהייתה וטרינרית במקצוע) ולא רצו לקחת אותו אתם (זאת בהחלט יכולה להיות טראומה לחתול).  הם מצאו מישהו שיאמץ אותו לתקופת נסיעתם אך לאחר כמה חודשים הוא הודיע שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק בו. באותו שלב אחי שאל אותנו אם נסכים לאמץ אותו. לא כל כך ששנו לעשות זאת כי היו לנו באותו שלב שני חתולים ובסופו של דבר נמצא מאמץ אחר. אבל גם הוא נאלץ לוותר על לס אחרי כמה חודשים מסיבות כלשהן (הנימוק הרשמי היה שהוא פגש בת זוג אלרגית לחתולים) והפעם הסכמנו – קצת מחוסר ברירה – לאמץ את לס עד שה"הורים שלו" יחזרו מאוסטרליה.

כשלס הגיע אלינו הוא היה נראה מבוהל כמו שצפוי מחתול שמגיע לבית חדש. הוא היה חתול קטן פיזית (שקל פחות מ-2.5 ק"ג) בצבע אפור-חום. בערב הראשון הוא התחבא מתחת לספה בסלון ולא רצה לצאת. השארנו אותו שם כדי שיתרגל למקום החדש בזמנו החופשי.

מהבחור שהביא אותו אלינו למדנו עליו כמה דברים מעניינים – הוא חי במשך תקופה מסוימת באותו בית עם ארנב, האהבה הגדולה ביותר שלו הייתה לשתות מים זורמים מהברז ו… הוא הופיע בתכנית "רמזור" של אדיר מילר. הפרט האחרון היה המוזר ביותר. חתולים הם לא בעלי החיים האידיאליים להופעה בתכניות טלוויזיה או סרטים.

בימים הראשונים של לס בבית הוא השתדל להתחבא ולהתעלם מאתנו ויצא רק לאכול, לשתות מים מהברז ולריב עם החתול הזכר השני שהיה לנו (עם הנקבה הייתה התעלמות הדדית).
לאט הוא התרגל לבית והתחיל להתנהג כמו חתול רגיל.

אבל אז פרץ משבר – הזמנו כמה חברים הביתה. לס התחבא איפשהו – כמו שלא מעט חתולים עושים כשזרים מגיעים הביתה – אבל בניגוד לחתולים אחרים הוא לא יצא מהמחבוא במשך כמה ימים.

אחר כך הגיע ליל הסדר שבו אירחנו כ-20 איש בבית – הפעם הוא לא הסכים לצאת מהמחבוא שלו במשך כשבוע.

וזה הלך והחמיר… כל בעל מקצוע, חבר או בן משפחה שהגיע הביתה גרם לו להתחבא לתקופה ארוכה. הוא ככל הנראה היה מתגנב בלילה לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו.

אחד השיאים היה ביום העצמאות. לס כנראה נבהל מהזיקוקים ונמלט לאנשהו. לקח לנו כמה זמן להבין שהוא לא נמצא באף אחד מהמחבואים הרגילים שלו התחלנו לחפש אותו.  הוא פשוט נעלם… אחרי שחיפשנו בכל מקום אפשרי בדירה, התחלנו לחפש בחוץ. אולי הוא נמלט לחדר המדרגות ונתקע שם?  אולי יצא לגג (אנו גרים בדירת גג) ועבר משם לאחת מדירות השכנים? או גרוע מזה – נפל מהגג?  חיפשנו אותו על כל הגג, בדירת השכנה ממול (שעמדה ריקה אז), ברחוב, בגינה, במקלט – והוא לא נמצא. תהינו מה נספר להורים שלו…

אחרי 3 ימים כשעננת עלתה להשקות את העציצים על הגג היא שמעה יללה של חתול מכיוון הגג של השכנה. היא קראה לי ואחרי חיפוש מצאנו את לס מתחבא בין ארגזים ריקים שם… האידיוט ניסה לברוח ממני אבל הצלחתי לתפוס אותו ולהכניס אותו הביתה. דבר ראשון הוא רץ לארגז החול… אחר כך הלך לשתות (מהברז כמובן).

המצב אתו המשיך להתדרדר ובשלב מסוים הגענו למצב בו הוא נמצא כמעט כל הזמן בארון במסדרון והיה נושף עלינו כשהיינו מתקרבים. בשלב מסוים הוא גם התחיל לעשות את צרכיו על הרצפה במטבח ועל השטיחון באמבטיה.

זה היה מאוד עצוב. הוא סבל ואנחנו סבלנו… דיברנו עם הבעלים שלו והיא שלחה אותנו לווטרינרית ברמת גן המתמחה בבעיות התנהגות של חתולים (כן, פסיכולוגית חתולים). היינו אצלה בכמה מפגשים (בלי לס) בהם תיארנו את ההתנהגות שלו. לפי הנחיותיה צילמנו עבורה את הבית ואת החתולים האחרים. בהתחלה היא ניסתה לתת לנו פתרונות התנהגותיים פשוטים. אח"כ היא רשמה לו תרופה פסיכיאטרית (מקבילה חתולית לפרוזאק)  אבל היה לנו קשה לתת לו אותה. אז היא העבירה אותנו לתרופה דומה שניתנה במשחה אותה היה צריך למרוח בחלק הפנימי של האוזן – דבר שאותו הצלחנו לעשות.

אבל לא נראה היה שזה עוזר… היינו על סף שבירה וכבר התחלנו לבדוק אפשרויות למצוא לו בית חדש (רביעי במספר בתקופה לא ארוכה… לא טוב) כשלפתע ההתנהגות שלו השתנתה. לא ברור אם התרופה התחילה להשפיע או שהוא הבין שהוא בסכנת הרחקה מהבית, אבל הוא חזר להתנהג כחתול נורמלי.

זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד מהבית ולס התאהב בי. הוא בילה את רוב היום אתי – יושב על ברכיי, על שולחן העבודה שלי או על הספה בחדר העבודה. כשהייתי יוצא מחדר העבודה הוא לרוב ליווה אותי לאן שהלכתי.

היה לנו ממש ירח דבש – לס הפך להיות החתול האהוב עליי ביותר ואני הפכתי להיות האדם האהוב עליו ביותר.

אחרי כשנתיים וחצי כאלה הבריאות (הפיזית) שלו התדרדרה פתאום במהירות ותוך שבוע בערך מרגע שזיהינו את זה נאלצנו להרדים אותו. הוא היה אצלנו בבית כ-6 שנים ונפטר בגיל הלא מבוגר אבל גם לא מאוד צעיר לחתול – הוא היה בערך בן 14 במותו.

אני מקווה שהשנים האחרונות שלו היו הטובות בחייו.

לא מצאתי אפשרות להכניס לפה את הקטע מרמזור בו לס מופיע. זה היה בעונה 2  פרק 6.  לס מופיע בדקה ה- 2:10  ואחר כך בדקה 6:25

הנה קישור לפרק המלא באתר MAKO.

והרשומה המומלצת היא – גלו כפר מהאגדות – Eguisheim – בבלוג של יעל מגלי כהן