הנושא החם – סיפורי שמות

במדור השרביט החם מוצע לנו הפעם לכתוב על הסיפור המיוחד (או הפחות מיוחד) מאחורי השם שלנו או של מישהו אחר. באופן לא מפתיע למי שהציע את הנושא יש שם זהה לשם שלי ולכך זה מחזק את הרצון שלי לכתוב.

כשנולדתי הוריי קראו לי מרדכי ראובן.

מרדכי על שם אבי סבי: במשפחה של אבי היה נהוג לקרוא לילדים על שמות קרובי משפחה שנפטרו וכך לא היה מסובך למצוא שמות לי, לאחיי ולאחיותיי. או שכן… הבנתי מהוריי שהופעלו עליהם לחצים לקרוא לילדים בשמות קרובי משפחה מסוימים.

אבל ראובן שנקראתי על שמו לא היה קרוב משפחה. הוא היה חייל בגרעין הנח"ל של אמא שלי. למרבה הצער הוא נהרג בתאונה. ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מהלוויה שלו – כך שאפשר לומר שהם התחתנו בזכותו של אותו ראובן.

מכיוון שכך הוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור ראובן, אבל כשאחי הגדול נולד הופעל עליהם לחץ לקרוא לו בשם של אחד הסבים ז"ל. אחריו נולדה בת שלה הם לא קראו ראובן (באותה תקופה לא היה מקובל לתת לבנות שמות של בנים) ואז נולדתי אני. גם אני הייתי אמור להיקרא ראובן אבל שוב הופעל לחץ… ומכיוון שהיה סיכוי סביר (שלא התממש) שאהיה הבן האחרון של הוריי, הם החליטו לתת לי שני שמות: מרדכי ראובן.

אבל בעצם כל חיי קראו לי מוטי. תמיד ידעתי ששמי הרשמי הוא "מרדכי ראובן" אבל אף אחד לא קרא לי ככה.

כשהגעתי לגיל 16 והוצאתי תעודת זהות, החלפתי את השם רשמית ל"מוטי".

יש התוהים איך ההורים שלי קיבלו את זה. האמת היא שההורים שלי הציעו את הרעיון ואפילו מאוד עודדו אותי להחליף את השם.

כמובן שגם לכך יש סיבה: לאבא שלי גם יש שני שמות פרטיים. לצורך העניין נקרא לו בשמות הבדויים משה יאיר. אבל כשהוא נולד, השם שלו נרשם בטעות בתעודת הלידה כ"יאיר משה".

כך הוא חי בשם אחד במציאות ובשם אחר בתעודת הזהות (בערך כמוני).

בשנת 1973 הוריי החליטו לעברת את שם המשפחה שלנו. החלפנו את שם המשפחה הגלותי בשם עברי יפה ובאותה הזדמנות אבי החליט להחליף את סדר השמות שלו בתעודת הזהות כדי שהם יתאימו למציאות.

ואז הוא הלך למילואים. אחרי כמה ימים הגיעו שוטרים צבאיים הביתה לחפש אותו (אני זוכר היטב את השוטרים האלה…). מסתבר כי בעקבות החלפת השמות הוא נקרא למילואים פעמיים במקביל: פעם אחת כיאיר משה ושם המשפחה הישן ופעם שנייה כמשה יאיר ושם המשפחה החדש. אבל הוא התייצב רק פעם אחת…

זה גרם לטראומה קלה להורים שלי, שהחליטו ששני שמות פרטיים הם לא רעיון טוב.

כך קרה שהחלפתי את השם ל"מוטי". אני חושב שאני אחד הבודדים בעולם שזהו שמו הרשמי.

מה שכמובן לא שכנע את כולם: בצבא שיניתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי" לא פחות משלוש פעמים. עד היום אני מקבל מכתבים הממוענים ל"מרדכי" ויש גם אנשים המתעקשים לקרוא לי כך.

קצת אחרי גיל 16 החלטתי שאני לא מרוצה מהשם שלי. איך אפשר להיות מרוצה משם שאין לו משמעות?

משם ששני השירים שנכתבו עליו הם "מוטי, מוטי, מוטי – זה לא סתם בחור אידיוטי" ו-" יאללה לך הביתה מוטי"?

ברור שזהו לא שם רציני או מכובד.

בסביבות גיל 18-19 החלטתי לשנות את שמי (שוב). הבעיה הייתה שלא ידעתי לאיזה שם לשנות אותו. הייתה תקופה שחשבתי על השם "אדם" – כדי להוכיח (או ליצור רושם מוטעה) שאני בן אדם. (אני חושב שזה גם היה בהשפעת הספר "אדם בן כלב" שאותו קראתי ומאוד אהבתי באותה תקופה).

למרבה המזל לא עשיתי זאת כי קצת אחר כך פרץ לתודעה הציבורית הזמר "אדם" וממש לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו.

ונשארתי סתם מוטי.

אולי עשיתי טעות שהחלפתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי"? אני מניח שלא… מי היה קורא את הבלוג של "mordechayor"?

והרשומה המומלצת היא – השרביט החם – סיפור שמות אנקדוטאלי – בבלוג של קנקן

הנושא החם – בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.

והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

הנושא החם – האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או אם לצטט יותר באריכות:

האם מעבר לכתיבה בבלוגים שאתם כותבים, אתם פעילים ברשת חברתית כזאת או אחרת? יש לכם דף פייסבוק? 
אתם מצייצים בטוויטר?  אתם מעלים תמונות שאתם מצלמים לאינסטגראם' או לחילופין משתמשים במסגרת הזאת לכתיבה כזאת או אחרת?

יש לכם טיקטוק שלשם את מעלים סרטונים או צופים בסרטונים של אחרים?

האם כל אלה מהווים תחליף לבלוג, או שלא?

התשובות שלי די פשוטות:

כן, יש לי עמוד פייסבוק. השימוש שלי בו שונה מאוד מהשימוש שלי בבלוג. בדף הפייסבוק שלי אני בעיקר מפרסם תמונות מטיולים (בעיקר של פרחים). לעיתים אני מפרסם סטטוס קצר – אקטואלי יחסית. שתי דוגמאות:
לפני כמה שנים כשהחזאים הודיעו ש"החורף חזר" ויהיה קר ויירד גשם, צילמתי את עצמי בסנדלים ומכנסיים קצרים ופרסמתי זאת יחד עם ציטוט מהתחזית.

לפני כשבוע פרסמתי אמירה קצרה על המחאה: " אני חושב שלראשונה בהיסטוריה אנרכיסטים מפגינים נגד החלשת מערכת המשפט".

לעיתים אני גם משתף פוסטים של חברים.

הבלוג שלי – כפי שאתם מכירים – הוא שונה לחלוטין. שם אני כותב בעיקר סיפורים הזויים אבל לעיתים גם מחשבות על נושאים אחרים (בזמן האחרון בעיקר בנושאי השרביט החם).

אני לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לדעתי פייסבוק הוא מקום מתאים לפוסטים קצרים שאין צורך לחזור אליהם.

אני גם לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לא נראה לי שלאנשים תהיה סבלנות לקרוא את הסיפורים שלי שם.

אין לי טוויטר, לא אינסטגרם ולא טיקטוק. למה? לא יודע. לא באמת יודע בשביל מה הם טובים. כנראה זה קשור לגיל שלי (רמז: עברתי את ה-50 די מזמן), אבל אני חושב שגם לילדים שלי אין טוויטר, אינסטגרם או טיקטוק. למען האמת הם גם לא ממש משתמשים בפייסבוק…

(אבל אחיין שלי מפרסם סרטונים בטיקטוק).

וזהו בעצם… כזה אני.  כמובן זה לא אומר שיש פה איזושהי אמת מוחלטת, לכל אחד מתאימים דברים אחרים.

והרשומה המומלצת היא – אשה עם מרד קטן – בבלוג של שיק

הנושא החם – מהי תחפושת החלומות שלכם?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או ליתר דיוק –  לכתוב למה באמת הייתם רוצים להתחפש, אבל יכולים גם לכתוב למה באמת התחפשתם או תתחפשו ואם מדובר על תחפושת בעבר אפשר לכתוב כמה אהבתם או שנאתם אותה ולמה.

אז לכבוד פורים (שבמקרה חל היום) ולכבוד יום ההולדת של העורך (התורן) שהציע את הנושא הפעם (וגם הוא חל היום) החלטתי לחרוג ממנהגי ("ונהפוך הוא") ולכתוב לנושא החם (ואפילו לפרסם ביום שלישי!).

כמעט בכל חגי הפורים בחיי התחפשתי. זה יוצא כבר די הרבה תחפושות…

בתור ילד בדרך כלל התחפשתי באמצעות התחפושות שהיו בבית ובדרך כלל הורכבו מבגדים שאמי ז"ל תפרה ומאביזרים קנויים.

בהתחלה התחפשתי בעיקר לליצן, קאובוי ואינדיאני. זה היה נדוש אבל לרוב אהבתי את התחפושות האלה.

היו כמה תחפושות יותר מקוריות – להלן אלה הזכורות לי:

בכיתה ח' (אם אני לא טועה בשנה) התחפשתי לסמוראי. עיקר התחפושת הייתה חלוק (דמוי) משי שהיה לנו בבית וחרב סמוראים מרשימה שאחי הגדול יצר בשבילי מעץ. החרב עשתה את התחפושת (והיא עד היום אצלי בבית).

ב-1991 פורים נחגג בדיוק בסיומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עננת ואני התחפשנו (לפי הצעתה) למלחמה ושלום. היא הייתה השלום (לבושה בלבן עם סמלי שלום) ואני הייתי המלחמה (לבוש בשחור עם כלי נשק).

שנה או שנתיים אחר כך עדיין הייתי בצבא והתחפשתי ל-"אזרח": לבשתי בגדים צבעוניים עם פאה צבעונית (של ליצן) ועננת איפרה אותי עם חיוך גדול. כמובן שרוב האנשים חשבו שהתחפשתי לליצן ואני שמחתי להסביר להם שהתחפשתי לאזרח – שיכול ללבוש בגדים צבעוניים ותמיד מחייך.

במקום העבודה הקודם שלי התחפשתי פעם אחת למגדת עתידות – לבשתי כל מיני סמרטוטים ומטפחות והחזקתי ביד כדור פלסטיק שקוף ששימש ככדור הבדולח שלי.

במקום העבודה הנוכחי שלי, בפורים הראשון (לפני שבע שנים) החלטתי ללכת על משהו פשוט אך בולט. לבשתי שמלה (של עננת) וחבשתי כובע כלשהו  (או אולי רק סרט לשיער הקצוץ שלי?) וזהו. פשוט מאוד ודורש רק קצת הכנות וקצת תעוזה. קיבלתי תגובות טובות…

זוכרים שהתחפשתי לאזרח? (איך תשכחו? זה היה רק לפני כמה משפטים!) אז לפני שלוש שנים (או ארבע?) סגרתי מעגל (סוג של) ולכבוד פורים בעבודה לבשתי את המדים שלי מהקבע. הרבה חשבו שהתחפשתי לחייל, אבל הסברתי בשמחה שהתחפשתי לעצמי לפני 25 שנה…
החלק המשמח באמת בתחפושת הזאת היה שהמדים שלי עדיין עלו עליי (אם כי המכנסיים לחצו).

השנה חשבתי קצת לחזור על עצמי – ללבוש הפעם מדי ב' ולהתחפש למילואמניק  (או אולי להתלבש רגיל ולטעון שהתחפשתי למילואמניק שמסרב לעשות מילואים, ברוח ימים אלה), אבל ברגע האחרון הוכרזה בעבודה תחרות "פורים מהסרטים" בה הוצע לנו להתחפש לדמויות מסרטים. אחרי לא מעט דיונים הוחלט בצוות שלי שנתחפש לדמויות מהסרט מדגסקר. אני התחפשתי לאחד הפינגווינים (בעצם היו לנו 6 פינגווינים, קצת יותר מאשר בסרט, אבל עבר הרבה זמן מאז לכן סביר שהתרבו).

והנה לקינוח תמונה טרייה שלי מיום ראשון השבוע:

פורים שמח לכולם!

והרשומה המומלצת היא – פורים 2022 – הקרקס של משפחת אייזנמן –  בבלוג של טל אייזנמן (שיודע להתחפש יותר טוב ממני)

הנושא החם – האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת – האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי.

בפירוט הנושא השאלה לא הייתה על דיקטטורה "טהורה" כמו סוריה או צפון קוריאה – שאותה אני די בטוח שרוב גדול של האוכלוסייה בארץ לא יסכים לקבל לעולם – אלא על "ניאו דיקטטורה" כמו שקיימות היום בהונגריה, פולין וטורקיה – מדינות דמוקרטיות לכאורה שבפועל שולט בהן אדם אחד שעושה (כמעט) כרצונו.

 
עוד כתוב במדור כי מחקר של קבוצת מדגם בין השנים 1963 – 1996 העלה כי מחצית בני 18 בעד דיקטטורה. האמת שלא ברור לי למה הכוונה "בין השנים 1963 -1996" – האם המחקר נערך במשך 33 שנה או שהכוונה שאוכלוסיית המחקר הייתה אנשים שנולדו בין השנים 1963 ל-1996, אבל בכל מקרה בני ה-18 היום נולדו ב-2005 ו-1996 אפילו רחוקה יותר, כך שמדובר על מחקר ישן יחסית שבוודאות לא קשור ישירות למצב היום.

תוצאת המחקר הזה נראית לי לא ממש הגיונית. אני מניח שאם שאלת המחקר הייתה השאלה הישירה "האם אתה בעד דיקטטורה בישראל?" התוצאות היו שונות משמעותית. סביר יותר שהמחקר הזה שאל שאלות עקיפות יותר (או מגמתיות יותר) כמו לדוגמא – "האם אתם מעדיפים שליט חזק?", "האם צריך לשלול זכות הצבעה מערבים?", או "האם צריך לגרש מהארץ את מי שלא מוכן להישבע שבועת נאמנות למדינה?" (את השאלות האלה כמובן המצאתי אני, אבל הן ממש לא הזויות ולא הגיעו מדמיוני הקודח).

נראה שזאת בדיוק הנקודה. כשקראתי את הכותרת של מדור השרביט החם עניתי אוטומטית מיד שזה לא יקרה. הדמוקרטיה בישראל חזקה ופרט למיעוט זניח אין ישראלים שיסכימו לקבל משטר דיקטטורי.

אבל מהו משטר דיקטטורי?  אם מסתמכים על "טוקבקים" (תגובות באתרי אינטרנט, מבחינתי בעיקר לאתרי חדשות), פרסומים במדיה חברתית או סיסמאות שנזרקות באוויר (גם על ידי חברי כנסת), רבים יענו בחיוב לשאלות הדמיוניות שהצגתי בפסקה הקודמת, בלי לחשוב לרגע שזה לא בדיוק דמוקרטי להפלות אנשים בגלל מינם, גזעם או אמונתם אפילו אם המין, הגזע או האמונה שלהם שונה מהמין, הגזע או האמונה של הרוב.

כשאני קורא טוקבקים אני נתקל בהרבה בורות ושנאה. אנשים כותבים שלפיד הוא דיקטטור בגלל שבמפלגת "יש עתיד" לא מתקיימים פריימריז ולעומת זאת הליכוד הוא המפלגה הדמוקרטית ביותר בגלל שיש בה פריימריז. אנשים חושבים ש-"הפרדת רשויות"  משמעותה שלרשות השופטת אסור בתכלית האיסור להתערב בהחלטות של הרשות המחוקקת (או לקבל עצמאות כלשהי). הרבה אנשים חושבים שפושע מורשע  יכול לכהן כשר (או בכל תפקיד ציבורי בכיר) אם מספיק אנשים בחרו בו (אם כי בעצם הם חושבים שלא מדובר בפושע מורשע אלא באדם שכוחות הרשע "תפרו לו תיק" כדי להפיל אותו באופן אנטי דמוקרטי).

לפעמים אני חושב או לפחות מקווה שמדובר ב"גיבורי מקלדת" או "בוטים" ובמציאות אנשים הם חכמים יותר, הוגנים יותר ושקולים יותר מהקול שנשמע ברשת. לפעמים אני חושש שזה רק אני ואלה הסובבים אותי ואילו רוב גדול במדינה הוא באמת מתלהם, שונא ובור.

(זה כמובן הופך אותי אוטומטית לשמאלן מתנשא… מה לעשות שנולדתי למשפחה ממוצא מזרח אירופאי והצבעתי למפלגת השמאל הקיצונית והאנטי דמוקרטית "יש עתיד"?)

אז אם לסכם את מה שאני חושב בפשטות… הישראלים לא יקבלו משטר דיקטטורי "טהור". תמיד (או לפחות בעשרות השנים הקרובות) יהיו אצלנו בחירות דמוקרטיות אמיתיות. אבל הרבה ישראלים כן יסכימו לקבל צעדים אנטי דמוקרטיים כל עוד הם תואמים לתפיסת עולמם והם גם לא יחשבו שמדובר בצעדים אנטי דמוקרטיים כי הרבה חושבים שמהות הדמוקרטיה היא "הרוב קובע" ולכן לרוב מותר לכפות את דעתו על המיעוט כרצונו.
אני רק מקווה שמכיוון שהבחירות הדמוקרטיות ימשיכו פה, בשלב מסוים (לא רחוק מדי) יעלו לשלטון אנשים עם תפיסת עולם דמוקרטית יותר.

והרשומה המומלצת היא – 244 – שאלות – בבלוג של arik benedek chaviv

הנושא החם – המכתב שלא נכתב

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב מכתב למישהו שלא סגרנו אתו מעגל ולא אמרנו לו בזמן אמת מה שהיה חשוב לנו לומר.
עורך המדור (לא אני הפעם) הביא כדוגמא מכתב שכתב לאמו לאחר שנפטרה.

 
לכתוב מכתב כזה דורש חשיפה משמעותית שלרוב אני לא רגיל לה בבלוג שלי. הוא דורש גם כנות עם עצמי וגם נכונות להתמודד עם תגובות הקוראים – במיוחד אלה המכירים את הדמות עליה או אליה אני כותב.

התלבטתי למי (או על מי) לכתוב  וכמעט הגעתי להחלטה לכתוב למורה הנערצת (כלומר העריצה) שלי בכיתות ג'-ה' – המורה דבורה. היא הייתה מורה איומה. שמעתי שמורים אחרים (ואלי גם הורים) העריצו אותה כי אצלה בכיתה התלמידים היו שקטים.
אבל השקט הזה נבע פשוט מטרור שהיא הפעילה על התלמידים – היא מיהרה להעניש בחומרה כל התנהגות שלא מצאה חן בעיניה.

בנוסף היא לא הייתה חכמה במיוחד. אני זוכר את האמרה שהייתה אהובה עליה – "אתה טוחן מים טחונים" אבל יותר לחובה אני זוכר שאחד התלמידים הביא לכיתה ספר של הברית החדשה והיא מיהרה לקחת את כל הכיתה לטקס שריפת הספר. נכון, זה היה בית ספר דתי, אבל לשרוף ספר??? איזה מין חינוך זה?

לצערי היא הייתה ה"מחנכת" שלי שלוש שנים רצופות ולמרות שאני מניח שסבלתי ממנה פחות מהממוצע כי הייתי תלמיד טוב וצייתן אני חושב שהיא השפיעה עליי לרעה.

אבל אין לי ממש מה לכתוב לה. האם היום, כשאני מבוגר יותר ממה שהיא הייתה אז, אכתוב לה שהיא הייתה מרשעת וטיפשה? שהיא פגעה בעשרות ילדים? זה לא יהיה נחמד מצדי…

אז עלה בדעתי רעיון אחר: אכתוב מכתב לאלוהים. אני לא מאמין באלוהים ואני חושב שאי קיומו של אלוהים מסביר הרבה תהיות פילוסופיות עתיקות יומין (וגם חדשות יותר). אבל אם נניח שהוא קיים יש לי הרבה תלונות אליו הנוגעות בעיקר לאי הצדק הבולט בעולם אותו הוא יצר.

בדיוק היום אשתי סיפרה לי שסטיבן פריי  נשאל מה היה אומר לאלוהים אם היה פוגש אותו והתשובה שלו הייתה: "סרטן בילדים? באמת?" 
זה די ממצה את המכתב שלי, אבל אם אלוהים באמת לא קיים אין טעם לכתוב לו, ואם הוא קיים הוא יודע בדיוק מה אני חושב עליו ומה אני מתכוון לכתוב לו אז אין לי צורך לכתוב.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני באמת לא אכתוב מכתב וכך זה יהיה "מכתב שלא נכתב". מצטער.

והרשומה המומלצת היא – לא ייתכן שהדמות הזאת אומרת כל הזמן אותו הדבר! – בבלוג של שלומית עוזיאל

עננת נתנה לי קישור לראיון של סטפן פריי – אני מסכים אתו…

הנושא החם – כוחות על

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב איזה כוח על נרצה לבחור.  כמו בפעם הקודמת, אני מרגיש מחויב לכתוב בגלל שאני מקורב (מאוד) למי שהעלה את ההצעה.

 
הבעיה היא שכותב השרביט הקשוח הגביל אותי לכח על אחד בלבד… ולי יש כל כך הרבה רצונות!
או לפחות היו לי..  כשהייתי ילד חשבתי מפעם לפעם על הנושא  והיו לי כמה רעיונות מעניינים (או נדושים).

אז אתחיל בלספר על ארבעה מהכוחות עליהם חשבתי כילד ואנסה להבין אם אחד מהם יכול להיות "האחד".

היכולת לעוף

 יכולת בסיסית של רוב גיבורי העל. הרצון לכך הוא מובן מאליו, אבל נראה לי שאם אזכה ביכולת זאת היא לא תעזור לי הרבה. צריך לשים לב לאותיות הקטנות: באיזה מהירות אוכל לעוף? לאיזה מרחק? באיזה גובה? איך יגיבו אנשים ובעלי חיים ליכולת הזאת?
בדמיון שלי יכולת זאת תאפשר לי להגיע לכל מקום בעולם בזמן קצר, אבל במציאות סביר להניח שאם אוכל לטוס מספיק מהר בוודאי איורט ע"י אחד מחילות האוויר במדינות בהן אעבור.
יש דרכים בטוחות ונוחות יותר להגיע למקומות רחוקים בארץ ובעולם.

היכולת להיות רואה ולא נראה

אמנם לא קיימים הרבה גיבורי על המסוגלים לכך, אבל זאת עדיין תכונה פופולארית למדי בקולנוע ובספרים. אני מניח שהרצון לכך עלה בי לאחר קריאת ספרי דנידין.
תכונה כזאת תאפשר לי להתגנב לכל מיני מקומות בלי להיראות – וזה יכול להיות שימושי – אבל גם פה קיימות בעיות רבות.
הבעיה הראשונה היא בעיית הבגדים: האם כשאהפוך לבלתי נראה הבגדים שלי גם יהפכו לבלתי נראים? סביר להניח שלא. אם כך, אצטרך להתפשט כדי להתגנב… היכן אניח את הבגדים? וכיצד אחזור ללבוש אותם? ומה יקרה אם בטעות אחזור להיות נראה ללא בגדים?  או אם אהפוך לבלתי נראה אך אשכח להתפשט?
בקיצור, גם זה מסובך מדי.

היכולת להפוך לבעלי חיים שונים כרצוני

זאת כבר יכולת מקורית יותר, אבל לא מקורית לחלוטין. חשבתי עליה בהשראת חייזרית מהסדרה Battlestar Galactica  שהייתה לה יכולת דומה. תיקון מאוחר אך חשוב: empiarti מצאה שהדמות אותה זכרתי הגיעה מסדרה אחרת לגמרי – Space 1999. תודה רבה!
יכולת זאת מגלמת בתוכה בקלות יכולות רבות אחרות, כמו היכולת לעוף (אם אהפוך לציפור), היכולת להיות כמעט בלתי נראה (אם אהפוך ליתוש או זבוב), כח רב (בתור פיל, גורילה או קרנף), ועוד.
אני זוכר שדמיינתי שבאמצעות היכולת הזאת אם אהיה רעב אהפוך לסוס ואוכל עשב.

בסופו של דבר חלק מהחלום דווקא התגשם – הפכתי לטבעוני ואם אני רעב אני אוכל עשב.

היכולת לזכות בהגרלות כרצוני

אני מניח שעל היכולת הזאת חשבתי בגיל מבוגר יותר כשהתחבטתי בשאלה כיצד ארוויח מספיק כסף כדי להתקיים ברווחה.
לאחר מחשבה מרובה הגעתי למסקנה שהיכולת הזאת היא מצוינת: ברגע שאזדקק לכסף אבחר הגרלה להשתתף בה (לוטו, טוטו, פייס… השמיים הם הגבול) וכך אוכל לקבל סכום גדול בצורה חוקית שלא תעורר תהיות.
כמובן שאזדקק גם ליכולת לקבוע באיזה פרס אזכה – אם אזכה בעשרה שקלים בכל הגרלה בה אשתתף עדיין לא ייפתרו כל בעיות הקיום – אבל אני מניח שאת זה אפשר להוסיף לתכונה במחיר זניח.
הבעיה היחידה עם היכולת המופלאה הזאת היא שהיכולת חומרנית מדי. כיום אני יודע שכסף הוא לא הכל בחיים וככל שמרוויחים יותר כסף זקוקים ליותר כסף.
קראתי גם יותר מדי סיפורים על זוכים בהגרלות שאיבדו את כל כספם תוך זמן קצר ומצבם הורע מאוד יחסית למה שהיה לפני הזכייה.

האם אחד מארבעת הכוחות הנ"ל הוא הכוח בו אבחר?  קל לראות שבשניים הראשונים אני כבר לא מאמין. הרביעי עדיין מפתה אותי אבל לא מתאים לתדמית שלי להיות חומרני כל כך. אחרי התייעצות עם המשפחה הוחלט ברוב קולות שאוכל לגרום לכל האנשים להאמין למה שארצה שיאמינו בו (לביבי ולדרעי כמעט יש את הכוח הזה!)

והרשומה המומלצת היא – לא מתעסקים עם בנקאים, טמבל – בבלוג של נדב

בלוגנאורי – חצי שבוע אחרון + הנושא החם

ינואר חלף עבר לו, אבל בשבוע שעבר עדיין היו שלושה ימים בהם התפרסמו נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – אז  אני משלים את מה שהחסרתי. בנוסף יש נושא חם שאין לי הרבה מה לומר עליו, לכן מתאים לי לצרף אותו לרשומה הזאת.

הנושאים של בלוגנאורי כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

29.1      איזה דבר למדת לאחרונה?

אחד הדברים שאני אוהב בחיים הוא ללמוד תמיד דברים חדשים. אם זה בעבודה , אם זה סתם לידע כללי ואם זה דברים שאני לומד על עצמי. השבוע למדתי מחבר לעבודה שאנו לא יכולים לחוש (באמצעות העור) לחות, או רטיבות. זה נשמע מוזר, אבל בעור אין איברי חישה לרטיבות ולמעשה כשאנו חשים שמשהו הוא רטוב או לח זה תרגום שנעשה במוח שלנו לכך שהוא קר, מן הסתם בשיתוף המחשבה שהוא יכול להיות רטוב. לקריאה נוספת. – כאן.

30.1  מה יהיו שמות הפרקים באוטוביוגרפיה שלך?

כמו רבים אחרים, גם אני לא מתכוון לכתוב אוטוביוגרפיה ואני בטוח שגם אף אחד אחר לא יכתוב את הביוגרפיה שלי. אבל לצורך התרגיל, אני מאמין ששמות הפרקים יהיו: ילדות מוקדמות, נערות, שירות צבאי, עבודה ראשונה, ארה"ב, ילדים, כל השאר.

31.1  מהו המקום הטוב ביותר לצפות ממנו בשקיעת השמש בסביבתך הקרובה?

ללא ספק זהו הגג של הדירה שלנו, שיש ממנו תצפית טובה לכיוון מערב ועדיין אין בניינים גבוהים שיסתירו את הנוף בכיוון זה. תוך כמה שנים יהיו.

את התמונה הבאה צילמתי דווקא ממקום אחר – החדר הקודם שלי בעבודה. גם ממנו תוך כמה שנים לא יהיה נוף יפה למערב בגלל בניין חדש המתוכנן לקום שם.

הנושא החם – לישון בחדרים נפרדים.

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב האם אנו ישנים יחד עם בני/בנות הזוג שלנו או בחדרים נפרדים.

הנושא קצת מוזר לי. מאז שאני גר יחד עם עננת (כבר למעלה מ-30 שנה), אנחנו ישנים באותו חדר ובאותה מיטה. היו גם לילות בהם לא ישנו ביחד – כמובן כאשר אחד מאתנו לא ישן בבית (בעבר זה קרה הרבה בנסיעות עבודה שלי לחו"ל, אבל זה כבר לא קורה) ואפילו הייתה תקופה קצרה בזמן שגרנו בארה"ב ששנינו לא ישנו בבית אבל גם לא ביחד (עננת הייתה בניו ג'רסי ואני בוירג'יניה) . היו גם לילות בהם לא ישנו יחד למרות שהיינו שנינו באותו בית (המקרה שזכור לי לאחרונה יחסית היה כשעננת נחשפה לחולת קורונה והכניסה את עצמה לבידוד), אבל נראה לי הכי טבעי והגיוני שנישן יחד.

בד"כ כשאני ישן לבד במיטה הזוגית שלנו (מזמן לא קרה) קשה לי להירדם…

והרשומה המומלצת היא – Inside the Crater's Rim: Hiking Around Paulina Lake- בבלוג של Mamma Quail

הנושא החם – החופשה המושלמת

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב מהי החופשה המושלמת בעינינו.  ושוב אני מרגיש מחויב לכתוב בגלל שאני מקורב (מאוד) למי שהעלה את ההצעה.

 
אז מהי החופשה המושלמת בעיניי?  היו לי הרבה חופשות מוצלחות בימי חיי. רובן היו בנסיעות לחו"ל אבל היו גם חופשות מוצלחות בארץ.

חלקן מהחופשות היו בהרכב משפחתי מלא (עננת, הילדים ואני) וחלק זוגיות.

בין החופשות שאני זוכר במיוחד לטובה היו:

חופשה מהצבא בזמן שעננת ואני עוד היינו חיילים בחובה. בחופשה הזאת לא עשינו הרבה – טיילנו למשל לשוק הכרמל – אבל היינו ביחד ובחופשה וזה היה נהדר

 נסיעה עם עננת לפריז ב-2005 – חלק מההנאה בחופשה זאת היה דווקא העובדה שהשארנו את הילדים (שהיו עוד קטנים) אצל סבתא, אבל כמובן עיקר ההנאה היה מהיופי של פריז.

נסיעה עם עננת והילדים לאיטליה ב- 2012 – בחופשה הזאת היינו כמה ימים ברומא ואחר כך נסענו לטוסקנה וביקרנו במקומות כמו פירנצה וונציה. איטליה מאוד יפה אבל חלק ניכר מההנאה מהחופשה היה שכולנו נהנינו כמעט מכל רגע (ואכלנו הרבה גלידה)

נסיעה עם עננת והילדים ללונדון ב- 2015 – אמנם מקום שונה לחלוטין, אבל סוד ההצלחה היה שכולנו נהנינו. תכננו את הטיול במשותף וכל אחד בחר את האטרקציות בהן רצה לבקר.

נסיעה עם עננת והילדים לאמסטרדם ב-2019 (למעשה החופשה האחרונה שלנו בחו"ל עד כה…) – כמו החופשה בלונדון – תכננו יחד ונהנינו כמעט מכל רגע.

חופשה עם עננת ברודוס ב-2019 גם כן – על החופשה הזאת כתבתי שתי רשומות בבלוג. (בעצם גם על החופשה באמסטרדם כתבתי)

במקור התכוונתי לכתוב שהחופשה הזאת ברודוס הייתה סוג של חופשה מושלמת – כי היו בה גם מוזיאונים, גם שוטטות בעיר ובשווקים, גם טיולים בטבע וגם לא מעט מנוחה והתרגעות ואוכל טוב.

אבל תוך כדי כתיבת הרשומה הזאת הבנתי שהחופשה המושלמת היא חופשה בה נמצאים עם אנשים אהובים, בלי לחץ וכולם נהנים בה.

פשוט, לא?

והרשומה המומלצת היא – כרטיסים ומפתחות – כמה יש? לא חשוב – בבלוג של שלומית עוזיאל

הנושא החם – ספרו לנו על הבלוג שלכם

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על הבלוג שלנו, לפי מספר שאלות מנחות.
השאלות הועתקו ברובן מהצעה דומה בבלוגיה של תפוז ז"ל שפורסמה לפני יותר מ-13 שנים ולא הייתי מסכים לשתף פעולה עם ההעתקה הזאת לולא אני הייתי זה שמציע את הנושא…

לכאורה כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להעתיק את תוכן הרשומה המקורית שפרסמתי בתפוז, אבל במהלך השנים הרבה מהתשובות שלי השתנו, לכן אני מעתיק רק חלק קטן מהתשובות המקוריות ומוסיף תשובות עדכניות לשאר.

.

אז ללא הקדמות נוספות – השאלות מהמדור והתשובות שלי:

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

בדצמבר 2008, בהשפעת ההצלחה של הבלוג של עננת בת זוגי ובגלל השאיפה שלי להוכיח לעצמי שאני עדיין יודע לכתוב, החלטתי לפתוח בלוג ובו לפרסם רשימות יצירתיות ומקוריות מפרי עטי.

את הבלוג פתחתי בתפוז גם בגלל שהייתי פעיל בפורומים שם וגם בגלל שהבלוג של עננת היה שם.

הרשומה הראשונה שלי "בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה" קיבלה כמה תגובות מעודדות ולכן המשכתי לכתוב ללא הפסקה משמעותית מאז ועד היום (כבר למעלה מ-12 שנים).

2.  איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת… לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

הייתה לי תוכנית פעולה. דמיינתי בלוג בו אני מפרסם אחת לשבוע רשומה משעשעת על חיי, בסגנון הרשימות של רבי ומורי אפרים קישון זצוק"ל.

במהלך הזמן התחלתי לגוון ופרסמתי גם רשומות אישיות יותר וכמובן סיפורים לשבת. בשלב מסוים אפילו פתחתי בלוג מתכונים…
במהלך השנים האחרונות פרסמתי בעיקר את הסיפורים לשבת, כך שבעיקר עמדתי בתכנית המקורית לפרסם אחת לשבוע (אם כי לא רשומה על חיי).

3.  לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

אני לא יודע אם היה לי כוח היום להתחיל מחדש… בעצם כבר התחלתי מחדש כשעברתי ל- WORDPRESS ומאז חלק גדול מהרשומות שאני מפרסם הן רשומות שפורסמו בתפוז בעבר.

4.  איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

ממש על הבלוג שלי? לא חושב שיש כזה. אבל עולה בדעתי שירו של אריאל זילבר – " מיליארד סינים " בגלל ההרגשה שלי שיש מיליארד בלוגים ובלוגרים "ואני, מי אני? מה אני?"

5.  האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

לא קיימת כזו, אבל היו מקרים שבהם היססתי אם לפרסם (כמו במקרה שפרסמתי רשומה הקוראת להחליף את ההמנון), אך בסופו של דבר פרסמתי.

6.  כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה… ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

היו לי כמה משברים – בד"כ הם קרו בעקבות פרסום רשומה שלא זכתה למספר צפיות/תגובות ראוי להבנתי. זה גרם לי לחשוב שהכתיבה שלי "לא שווה". המשבר הגדול היה כשכל הבלוג בתפוז אבד והרגשתי שאין באמת טעם לכתיבה שלי. עדיין לא לגמרי יצאתי מהמשבר הזה…

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

 כמו שכתבתי קודם, פרסמתי ב- WORDPRESS מחדש הרבה רשומות שפרסמתי בעבר בתפוז. חלק לא קטן החלטתי לא לפרסם כי הן כבר לא רלוונטיות או פשוט לא מספיק טובות…   אבל יש כמה שלדעתי היו יותר מוצלחות מאחרות ולכן הייתי מפרסם אותן מחדש. לדוגמא את הסיפור לשבת – אץ קוצץ.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

לא רשומה אחת אלא בלוג שלם… בתפוז הייתה בלוגרית בכינוי "המיזנטרופית" שכתבה רשומות נהדרות. מאוד קינאתי בכישרון שלה ואני לא בטוח אם הרגשתי שאני יכול לכתוב את הרשומות שלה בעצמי או שמא קיוויתי שאוכל לכתוב כך. לצערי הרב הכותבת נפטרה (היא הייתה אישה מבוגרת) והבלוג אבד כמו כל תפוז.
פעם אחת כתבתי סיפור המחקה את הסגנון שלה – אולי אפרסם אותו מחדש בבלוג הנוכחי בהזדמנות.

9.  ושאלה אחרונה חביבה – פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

כידוע אני ממליץ בכל רשומה על רשומה של בלוגר אחר, אבל הגיוון הוא לא גדול כך שאפשר להבין בקלות איזה בלוגים אני אוהב.

אמליץ כאן על הבלוג של עדה ק. – בלוגיעדה – אבל כמובן שיש עוד רבים ראויים.