תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

להמשיך לקרוא תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

גברים מכים (סיפור לשבת)

לשם שינוי היה זה דווקא יום אביבי אפור בעיר הגדולה וורשה. כשיצאתי מביתי השכם בעשר בבוקר (מיד לאחר זריחת החמה ואכילת ארוחת בוקר קלה) הייתי אחוז בשרעפים. חשבתי כמובן על פרשה שחקרתי על טבעת שאבדה ונמצאה. המיוחד באותה טבעת היה שהיא אבדה בארץ התורכים ונמצאה בפלסטינה א"י.

הכיצד ייתכן כי טבעת נישואים פשוטה נדדה לבדה את המרחק הרב הזה בדרך לא דרך ובלא שנפלה בידי שודדים רצחניים שכידוע שרצו בדרכי הלבנט?

עצרתי כהרגלי בבית הקפה שבאמצע הדרך בין ביתי לבין תחנת הפוליציה והמשכתי להרהר בפרשת הטבעת על כוס קפה. דמיינתי לי את הטבעת כמעין סופגנייה גדולה עם חור באמצעה (שמעתי שיש כאלה סופגניות באמריקה!) ולכן הזמנתי לי שתי סופגניות לצד הקפה.

לפתע פרצה מהומה מחוץ לבית הקפה. אנשים החלו לרוץ ולצעוק. בזווית העין קלטתי גבר צעיר מנופף במקל גדול. זה חייב פעולה מיידית! סיימתי את הקפה והסופגניות ויצאתי בחיפזון תוך שאני מסביר לבעל בית הקפה כי אני נקרא לפעילות משטרתית דחופה ואסלק את החשבון בהזדמנות אחרת.

בינתיים מוקד המהומה התרחק קמעא, אך תוך דקות ספורות מצאתי את האנשים המתקהלים מסביב לספסל קטן עליו ישבו אותו גבר ומקלו ועוד זוג צעיר. שני שוטרי המקוף שתחקרו אותם מיהרו להצדיע לי ולדווח.

מסתבר כי הפרשה החלה בכך שהזוג הצעיר ישב על אחד מספסלי הגן שמול בית הקפה כשלפתע פרץ לגן בצעקות אותו בחור צעיר והכה במקלו את הזוג.

לפי עדותם של עוברי האורח נראה היה כי הצעיר המכה הינו בעלה של האישה הצעירה ואילו הבחור שישב איתה לא היה בעלה, לא אחיה ולא דודה כי אם – שומו שמיים – מאהבה.

ובכן, הזוג נמלט כאשר הבעל דולק אחריהם וממשיך להכות על ימין ועל שמאל ואחריהם כל יושבי הגן והרחובות הסמוכים. למהומה הצטרפו שני שוטרי המקוף שסיירו באזור והם הצליחו להפריד בין הנצים ולהרגיע את הבעל הזועם.

אך כאן הגיעה התפנית המדהימה בעלילה: הבעל המכה טען כי אינו בעלה של האישה כלל. המאהב טען שאיננו מאהב והאישה… היא באמת הייתה אישה,אך לדבריה לא היה לה כל קשר רומנטי או זוגי עם אף אחד משני הגברים. שלושת החשודים (שהפכו ברגע זה לחשודים מאוד!) טענו כי הינם ארטיסטים וכל מה שעשו היה לשם קינומטוגרף. שאלתי את שוטרי המקוף האם הציגו החשודים הוכחה כלשהי לטענתם והשוטרים הצביעו על איש עם מכונה פוטוגרפית שעמד מנגד וצילם את המחזה.

למרבה המזל, אני מבין קצת בקינומטוגרפים. הזדמן לי כבר מספר פעמים לבקר בקינומטוגרפים ולראות תמונות מגרות את העצבים ומעוררות את התאוות. אצלי הן עוררו בעיקר את התאווה לאותו דמוי-מזון חדש מאמריקה הנקרא בלשונם "פופ-קורן" ונמכר בדליים רחבי מידות כל כך שבקושי הצלחתי לגמור שניים מהם במהלך קינומטוגרף אחד.

ומכיוון שהבנתי לא מעט בקינומטוגרפים ידעתי שעצם הימצאותו של אותו איש עם מכונה פוטוגרפית לא בהכרח מעיד על נכונות טענתם של החשודים.

פניתי אליהם ישירות והצגתי את השאלה המכרעת: "אם באמת ארטיסטים הנכם, ואם משתתפים אתם בקינומטוגרף ברגעים אלו ממש, היכן היא התקרובת המוגשת לארטיסטים הידועה באמריקה בשם 'קייטרינג'?"

החשודים החווירו קלות ונראה כי הבחורה עומדת על סף עילפון. כשהם טוו את שקריהם המתוחכמים הם וודאי לא לקחו בחשבון הימצאותו של בלש בעל ידע נרחב כל כך בעסקי הקינומטוגרפיה כאן בוורשה שלנו!

"הבעל" פתח את פיו והסביר כי הקייטרינג נמצא ליד אתר הצילומים הראשון – בגן שמול בית הקפה. בקשתי ממנו להציג את ההוכחה וכך מצאנו את עצמנו צועדים בשיירה – "הבעל" בראש (כבר לא מנופף במקלו) צועד בין שני שוטרי המקוף (עליהם ציוויתי כי ישגיחו פן ימלט), אחריו "הזוג הצעיר", אחריהם אני – כשאיני נותן לישבנה של הבחורה לצאת מטווח ראייתי פן תמלט (ופרט לכך הוא הזכיר לי לחמנייה טעימה) ובמאסף בעל המכונה הפוטוגרפית ושאר האספסוף הנלווה תמיד לכל חקירה משטרתית.

כשהגענו לפתח הגן פגשנו שם עוד חבורת אנשים שהמתינו להם. אחד מהם מיהר להציג את עצמו בתור הדירקטור ונשבע בכל היקר לו כי שלושת התכשיטים הינם אכן ארטיסטים (או להיפך).

"הבעל" מיהר להציג בפניי את הקייטרינג האגדי.

מה אוכל לומר? התאכזבתי מאוד. תמיד דמיינתי לי את הקייטרינג הקינומטוגרפי כשולחן ארוך עמוס עופות צלויים, ברבורים אבוסים, פוטיות משמנאיות, עוגות קצפת, פירות אקזוטיים ורפרפות שוקולד.

באופן מעשי השולחן היה קצר למדי ועליו היו רק מספר לחמניות, כריכים, עוגות שטרודל ועוגיות ריבה.

דגמתי כל אחד מהמוצגים והחלטתי כי למרות האכזבה היה זה ללא ספק קייטרינג.

הודעתי לארטיסטים כי הם משוחררים על תנאי – והתנאי היה שהקייטרינג יישלח למעבדה המשטרתית שליד משרדי לחקירה מעמיקה יותר.

מוסר השכל:   בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר לא תפסתי שום דבר.

שבת שלום!

סיפור זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל מבוסס על כתבה מעיתון הצפירה מ- 27.9.1911

והרשומה המומלצת היא – זהבית החולות – בבלוג של עננת

תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

וורשה בחורף היא מראה מרנין, אבל לצערי לא ניתן להסתפק במראה עיניים בלבד. אמנם השלג המכסה כל בית ורחוב הוא יפה ונקי, אבל הקור המתלווה אליו מטריד.

למרות ארבעים ומשהו שנותיי בוורשה עדיין קשה לי להתרגל לחורף. למעשה מה שמפריע לי הוא לא הקור – הנעים כשלעצמו – אם כי הצורך ללבוש שכבות רבות של בגדים ואז לפשוט אותם בכל פעם שנכנסים לבית, משרד, בית קפה או מסעדה.

חישבתי ומצאתי שאני מבזבז כל יום בין חצי שעה לשעה בלבישת או פשיטת מעילים, סוודרים, צעיפים וכפפות – זמן שיכולתי להקדיש לעוד כמה כוסות קפה עם משהו בצד.

אבל יש גם יתרונות לחורף. המרקים למשל. והנזידים. ובכלל האוכל החם לסוגיו.

להמשיך לקרוא תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

בומבה של פיצוץ (סיפור לשבת)

היה זה עוד יום חורף אפור בעיר הגדולה ורשה. השמש עדיין לא זרחה כשהגעתי בבוקר למשרדי.

בפתח עמד הסמל נרגש כולו וקרא: "מדוע לא נסעת ישירות לרחוב נאלעווקי נומר 23?"

"וכי מה קרה ברחוב נאלעווקי נומר 23?" – שאלתי בנחת – "האם שוב נתפס רופא גונב שוקולד? או שמא הפעם דווקא מורה גנב  סוכרייה על  מקל?"

"האם לא שמעת אמש את קול המפץ?" שאל אותי הסמל בתמיהה – "התפוצצה בומבה לפני הדלת של דירת אברהם רעבשטיין ברחוב נאלעווקי נומר 23 בקומה השנייה שבחצר הראשונה!"

להמשיך לקרוא בומבה של פיצוץ (סיפור לשבת)

הרופא, הגנב והשוקולד (סיפור לשבת)

היה זה עוד יום אפור בעיר הגדולה ורשה. כשחזרתי  למשרדי לאחר ספל קפה מאוחר קידם אותי הסמל בהודעה כי אני נדרש להתייצב מיידית בחנות המכולת שברחוב קרושטא.

חנות מכולת? זה היה קצת מוזר. שאלתי אותו אם אירע שוד או רצח באותה חנות, אך הוא הסביר לי כי מהדיווח שהוא קיבל מדובר בגניבה.

גניבה? ממכולת? אם כך, מדוע אני – בלש בכיר ובעל וותק של 20 שנה במשטרה נקרא לחקירה?

הסמל הסביר לי שלא מדובר במקרה פשוט כלל. ראשית כל מדובר בגניבת שוקולד. ולא סתם שוקולד – ליטרא שלמה של שוקולד. ולא רק זאת – הגנב הוא רופא!

להמשיך לקרוא הרופא, הגנב והשוקולד (סיפור לשבת)

תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

להמשיך לקרוא תעלומת הצום הגדול

תעלומת האפיקומן הגנוב

האביב הגיע לורשה שוב. השלג החל להפשיר והרחובות התמלאו בוץ ואנשים. נראה היה שכל אוכלוסיית ורשה שהסתגרה במשך החורף בבתים, בבתי הקפה ובמסעדות יצאה החוצה לשאוף אוויר צח.

גם אני התחברתי אל הטבע והתחלתי לאכול את הארוחות שלי בגינת או מרפסת המסעדה כל עוד זה היה אפשרי.

באותו יום ישבתי בגינת המסעדה האהובה עליי ובדיוק התחלתי את הקינוח השלישי כאשר נגשה אליי עלמה צעירה ושאלה בהיסוס האם אני הוא הבלש הנודע חסר השם שפתר אין ספור בעיות בשירות משטרת ורשה.

להמשיך לקרוא תעלומת האפיקומן הגנוב

תעלומת המרק – סיפור לשבת

באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.

אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)

להמשיך לקרוא תעלומת המרק – סיפור לשבת