תעלומת אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

גברים מכים (סיפור לשבת)

לשם שינוי היה זה דווקא יום אביבי אפור בעיר הגדולה וורשה. כשיצאתי מביתי השכם בעשר בבוקר (מיד לאחר זריחת החמה ואכילת ארוחת בוקר קלה) הייתי אחוז בשרעפים. חשבתי כמובן על פרשה שחקרתי על טבעת שאבדה ונמצאה. המיוחד באותה טבעת היה שהיא אבדה בארץ התורכים ונמצאה בפלסטינה א"י.

הכיצד ייתכן כי טבעת נישואים פשוטה נדדה לבדה את המרחק הרב הזה בדרך לא דרך ובלא שנפלה בידי שודדים רצחניים שכידוע שרצו בדרכי הלבנט?

עצרתי כהרגלי בבית הקפה שבאמצע הדרך בין ביתי לבין תחנת הפוליציה והמשכתי להרהר בפרשת הטבעת על כוס קפה. דמיינתי לי את הטבעת כמעין סופגנייה גדולה עם חור באמצעה (שמעתי שיש כאלה סופגניות באמריקה!) ולכן הזמנתי לי שתי סופגניות לצד הקפה.

לפתע פרצה מהומה מחוץ לבית הקפה. אנשים החלו לרוץ ולצעוק. בזווית העין קלטתי גבר צעיר מנופף במקל גדול. זה חייב פעולה מיידית! סיימתי את הקפה והסופגניות ויצאתי בחיפזון תוך שאני מסביר לבעל בית הקפה כי אני נקרא לפעילות משטרתית דחופה ואסלק את החשבון בהזדמנות אחרת.

תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

וורשה בחורף היא מראה מרנין, אבל לצערי לא ניתן להסתפק במראה עיניים בלבד. אמנם השלג המכסה כל בית ורחוב הוא יפה ונקי, אבל הקור המתלווה אליו מטריד.

למרות ארבעים ומשהו שנותיי בוורשה עדיין קשה לי להתרגל לחורף. למעשה מה שמפריע לי הוא לא הקור – הנעים כשלעצמו – אם כי הצורך ללבוש שכבות רבות של בגדים ואז לפשוט אותם בכל פעם שנכנסים לבית, משרד, בית קפה או מסעדה.

חישבתי ומצאתי שאני מבזבז כל יום בין חצי שעה לשעה בלבישת או פשיטת מעילים, סוודרים, צעיפים וכפפות – זמן שיכולתי להקדיש לעוד כמה כוסות קפה עם משהו בצד.

אבל יש גם יתרונות לחורף. המרקים למשל. והנזידים. ובכלל האוכל החם לסוגיו.

בומבה של פיצוץ (סיפור לשבת)

היה זה עוד יום חורף אפור בעיר הגדולה ורשה. השמש עדיין לא זרחה כשהגעתי בבוקר למשרדי.

בפתח עמד הסמל נרגש כולו וקרא: "מדוע לא נסעת ישירות לרחוב נאלעווקי נומר 23?"

"וכי מה קרה ברחוב נאלעווקי נומר 23?" – שאלתי בנחת – "האם שוב נתפס רופא גונב שוקולד? או שמא הפעם דווקא מורה גנב  סוכרייה על  מקל?"

"האם לא שמעת אמש את קול המפץ?" שאל אותי הסמל בתמיהה – "התפוצצה בומבה לפני הדלת של דירת אברהם רעבשטיין ברחוב נאלעווקי נומר 23 בקומה השנייה שבחצר הראשונה!"

הרופא, הגנב והשוקולד (סיפור לשבת)

היה זה עוד יום אפור בעיר הגדולה ורשה. כשחזרתי  למשרדי לאחר ספל קפה מאוחר קידם אותי הסמל בהודעה כי אני נדרש להתייצב מיידית בחנות המכולת שברחוב קרושטא.

חנות מכולת? זה היה קצת מוזר. שאלתי אותו אם אירע שוד או רצח באותה חנות, אך הוא הסביר לי כי מהדיווח שהוא קיבל מדובר בגניבה.

גניבה? ממכולת? אם כך, מדוע אני – בלש בכיר ובעל וותק של 20 שנה במשטרה נקרא לחקירה?

הסמל הסביר לי שלא מדובר במקרה פשוט כלל. ראשית כל מדובר בגניבת שוקולד. ולא סתם שוקולד – ליטרא שלמה של שוקולד. ולא רק זאת – הגנב הוא רופא!

תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

תעלומת האפיקומן הגנוב

האביב הגיע לורשה שוב. השלג החל להפשיר והרחובות התמלאו בוץ ואנשים. נראה היה שכל אוכלוסיית ורשה שהסתגרה במשך החורף בבתים, בבתי הקפה ובמסעדות יצאה החוצה לשאוף אוויר צח.

גם אני התחברתי אל הטבע והתחלתי לאכול את הארוחות שלי בגינת או מרפסת המסעדה כל עוד זה היה אפשרי.

באותו יום ישבתי בגינת המסעדה האהובה עליי ובדיוק התחלתי את הקינוח השלישי כאשר נגשה אליי עלמה צעירה ושאלה בהיסוס האם אני הוא הבלש הנודע חסר השם שפתר אין ספור בעיות בשירות משטרת ורשה.

תעלומת המרק – סיפור לשבת

באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.

אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)