סיפור חכמים שלא לשעת האוכל

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות אכילת חרקים.

בוודאי אתם תמהים מדוע עסקו רבותינו בנושא ביזארי (שלא לומר מגעיל) זה. הרי כולנו יודעים כי חרקים אינם כשרים (פרט לארבה) ופשוט אסור לאכול אותם. אך דורות רבים עסקו רבנים ו/או חכמים בשאלות הלכתיות הנוגעות לשאלה עתיקת היומין – האם מותר לאכול תבשיל שנפל בו חרק.

אמר רבי עקיבא: "בזמן שאנו עוסקים בסוגיה חשובה זו נזכרתי בבדיחה נהדרת. איש אחד יושב במסעדה, קורא למלצר ואומר לו-"

קטע את דבריו רבי אלעזר ואמר: "מלצר! יש זבוב במרק שלי!"

נעלב רבי עקיבא ואמר: "אתה חושב שאתה יודע לספר את הבדיחה יותר טוב ממני?"

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה כבודו! באמת יש זבוב במרק שלי!"

התקבצו כל הרבנים סביב רבי אלעזר ונוכחו לדעת כי (א) הוא אכן אוכל מרק ו(ב) אכן יש זבוב במרק.

הצטרפו כולם לקריאות "מלצר! מלצר!" כשלפתע שאלם רבי  אליעזר: "מדוע אנו קוראים למלצר כאשר איננו יושבים כלל במסעדה?"

השתתקו כל הרבנים והתכנסו איש איש בזקנו. לבסוף שאל רבי ששון את השאלה המתבקשת: "אמור לנו רבי אלעזר – מנין לך מרק זה שאתה אוכל?"

ענה לו רבי אלעזר: "מכיוון שהיום יום קר, ביקשתי מאשתי שתחיה שתכין לי מרק חם. כי שנו חז"לנו – אין טוב ממרק חם ביום קר".

הסכימו כל הרבנים עם האמירה הנאה, אך עדיין לא החליטו מה דינו של הזבוב.

הציע רבי שמחה: "כידוע, חרק במרק דינו בטל בשישים. עלינו להוציא את הזבוב מהמרק, לשקול אותו ולאחר מכן לשקול את המרק נטול הזבוב. והיה אם משקל הזבוב פחות מ-1/60 ממשקל המרק, נחזיר את הזבוב למרק ורבי אלעזר יוכל להמשיך לאכלו בלב שקט ובלשון שוקקת. אך אם משקל הזבוב גדול מ-1/60 ממשקל המרק יאלץ רבי אלעזר לשפוך את המרק עם הזבוב".

שאל רבי יוסף בעל הנס: "ומה אם משקל הזבוב בדיוק 1/60  ממשקל המרק?"

ענה לו רבי שמחה: " במקרה זה יהיה על רבי אלעזר לתרום שישים שקלים לצדקה ולא לאכול מרק במשך שישים יום"

התקבל הפיתרון על דעת כולם וכבר עמדו לבצעו כשלפתע הסתבר שאין בנמצא מאזניים מדויקים מספיק לשקילת זבוב.

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי – אשה צדקת ובשלנית מרקים מעולה – נוקטת בשיטה בדוקה. אם נופל זבוב למרק היא ממהרת להוציאו לפני שמישהו רואה וכך אנו יכולים לאכול את המרק ללא חשש".

אמר רבי יהושע: "שוטה שבעולם! הרי כולנו כבר ראינו את הזבוב! כיצד יוכל רבי אלעזר לאכול את המרק ללא חשש?" הסכימו הרבנים עם דבריו של רבי יהושע ורבי שמעון פרש הצידה והתקשר לרינה אשתו לשאול בעצתה.

פתח רבי בוריס את פיו ואמר: "נדמה לי כי בעוד אנו דנים בסוגיה החשובה, התקרר המרק ואין דינו כבר דין מרק אלא דין מיץ מלוח או תפל, על כן אין לאכלו ללא קשר לזבוב – כי כבר שנו חכמים: מיץ מלוח ומיץ תפל – זו נבלה וזו טרפה".

נטו החכמים להסכים עם רבי בוריס אך החלו להתפלפל בסוגיה מהי הטמפרטורה שמתחתיה נחשב המרק לקר.

התפלפלו והתווכחו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו! ראיתם איזה זבוב שמן יצא מכאן?"

הסתכל רבי אלעזר בצלחתו וגילה לתדהמתו כי היא ריקה ממרק ומזבוב. מסתבר שהזבוב אכל את המרק ועף לדרכו.

מוסר השכל:  יותר טוב זבוב אחד במרק ממרק אחד בזבוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סיכום 2022 בתמונות – בבלוג של עננת

הזבוב שחשב שהוא סוס (סיפור לשבת)

כשזומזום הזבוב (שם בדוי) בקע מהביצה הוא היה הרימה היחידה על גבו של אמיץ הסוס (גם כן שם בדוי). מכיוון שמוחו לא היה ממש מפותח (בכל זאת, הוא היה רק רימה) והוא ראה סביבו רק סוסים (אמיץ חי בגדרה קטנה יחד עוד כעשרה סוסים) החליט זומזום כי הוא סוס.

ומכיוון שהוא חי על גבו של אמיץ – שגם סיפק לו את כל מחסורו – די מובן שזומזום החליט שאמיץ הוא בעצם אימו.

ימי ילדותו של זומזום היו מאושרים. הוא אהב לדהור על גבו של אמיץ ולהרגיש שהוא (או אימו) הוא הסוס המהיר ביותר בעולם (או בגדרה), היה לו מזון ככל צרכו, לא היו לו חובות… בקיצור, החיים חייכו אליו.

שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.

יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.

אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.

הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.

זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

לעשות פיל מזבוב – סיפור לשבת

זאביק (שם בדוי) היה זבוב ממוצע. אולי קצת קטן מהממוצע, אבל לא באופן משמעותי.

(לאלה מכם שתוהים מדוע זבוב נקרא על שם חיה טורפת הגדולה מהזבוב הממוצע פי כמה וכמה אבקש לציין שגם אין סיבה הגיונית שבני אדם ייקראו על שם חיות כמו זאב, דב ואריה. או אולי בעצם אין סיבה שלא נקרא להם על שם הברדלס, הטיגריס והכריש. וגם אין סיבה שלא נקרא לזבוב זאב.)

זאביק היה בד"כ זבוב מאושר, פרט לימים חמים שבהם היה לו קצת קשה לעוף מרוב חום, או לימים קרים שבהם היה לו קשה לעוף מרוב קור. הוא היה מאושר בכל שעה (פרט לשעות הקשות של הבוקר, הצהרים, הערב והלילה) ובכל מקום (פרט למקומות שבהם הוא היה).

היה רק דבר אחד קטן שהטריד אותו לפעמים – הגודל שלו. כמו שציינתי הוא היה קצת קטן מהממוצע – אבל קצת קטן מהממוצע לזבובים, שהם לא בדיוק בעלי החיים הגדולים ביותר בעולם.