השרביט החם הפעם – שלושים שנה למלחמת המפרץ.
כבר שלושים שנה? הזמן רץ…
ב-1991 היית קצין בחובה, שירתתי ביחידה מחשב אי שם בשלישות ברמת גן וגרתי בדירה שכורה במרחק הליכה משם אי שם בגבעתיים.
לכאורה ג'ובניק מושלם, אבל המלחמה הזאת פתאום העבירה לחזית אותי ואת בת זוגי (היום אשתי) ששירתה איתי באותה יחידה.
הצבא התכונן למלחמה הזאת זמן מה מראש – מבחינתנו עיקר ההכנה היה חלוקת ערכות אב"כ לכל החיילים. יש לזכור שהחשש הגדול אז היה מירי טילים כימיים על ישראל.
לקראת תפוגת האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק המתח הלך וגבר. אני זוכר שבגלי צה"ל באחת התכניות בכל יום שמו שיר שמדבר על מספר הימים שנשארו. אולי לא כל יום? אני זוכר ששבועיים לפני תפוגת האולטימטום שמענו שם את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך – הכולל את המילים: "ארבעה עשר יום – זה נצח שנמשך שבועיים".
החיים שלי (או של אחרים) 